מיכל בוני

אני כבר לא צריכה לברר. אבריימי סיפק את המידע בלי להבין שמזה בדיוק אני חוששת. רציתי לקוות שאולי טעו בבדיקות האולטרה סאונד והיא בכלל לא הייתה כזו גדולה, עד כדי החלטה על לידה בניתוח בלבד. רציתי להאמין שהיא נולדה קטנה, חביבה וקומפקטית

אולם החתונות קרוב לבית הזה, אבל לפחות הדי התזמורת לא נשמעים עד לכאן. אני לא רוצה להפר את השקט עם שירי חתונה. אני רוצה לעלות ולהיכנס. כי אם אני עדיין מתאבלת, למה שאלך לי לבית המשתה?

לא ידעתי שיש לי בעל משורר, אבל לא נורא. גם הוא לא ידע שיש לו אישה שתרצה לשבת עם שמלת כלה על גדר אבנים בחניית האולם. יש הפתעות בחיים.

“כך ימשיך ויהיה כל השנים?” קבל בעלי, “בעזרת השם כאשר יזכו יאיר ודבורה לילדים כולם יהיו רק בסלון הזה שלך? אפילו יאיר כבר לא יכול להסתובב בבית שלו בחופשיות.”

ואם המנקה וצעקותיה לא הספיקו, גם תמי צצה לה. “אפרת, את נראית מאוד עייפה,” העירה. “אני חושבת שאת צריכה ללכת לבית ולנוח קצת, את רוצה שאני אתקשר לבעלך שיבוא להחליף אותך?”