מירי הופמן

אחרי שנתיים של הצגה עצמית כוזבת, בהמוני ארועים מעייפים במשפחה של יוסי, דקלה הזאת היתה הראשונה שהצגתי את עצמי אצלה שוב בתור גוגו. הרגשתי אז כזו הקלה שה’יהודית’ המנוכר הזה נשטף ממני, שהרגשתי איך בבת אחת אני נפרדת מעוד כל מיני דברים אחרים שלא היו אני אף פעם.

“אמממ… הא!” נופלת לי חצי הבנה, ופליטות הפה המפורסמות שלי נכנסות לפעולה. “זה בגלל מה שאמרתי, הא? כאילו, את קוראת לי לעודד אותי לא להתחתן ולתת לי גב מול אמא שלי והמשפחה, לא?”

הטלפון שלי על שקט, וטמון עמוק בתיק. מסקנה מהצלצול במפגש הקודם, וגם כי אני חוששת מהרגע שלאה תרים אלי טלפון כועס. זה לא מונע ממני לבדוק בתדירות גבוהה מדי אם היא כבר התקשרה.
“גוגו?” שואלת אותי נאה עם א’ במילה, והעיניים שלה מבקשות להכניס את הטלפון לתיק.

אני מתנגדת עקרונית לחולצות בסיס, אתם יכולים לבדוק את הלוקים שלי בזה אחר זה ולא תמצאו כאלה. נגמלתי מזה לפני כמה שנים. וכמו כל תהליך גמילה זה לא היה קל.

אני חייבת לשרי המון: מאות שעות בייביסיטר. אלפי רגעים של נחת שהיא נתנה לאמא במקומי, וכמה סודות שלי שעומדים בינינו והיא מחפה עלי בשקט. אולי בחוסר רצון, אבל גם אם היא לא מסכימה, היא לפחות לא מתעמתת.

למה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן להתלבש? יכולתי לזרוק על עצמי סתם שמלה בלי כל כך הרבה התלבטויות. הייתי צריכה להלביש את שירה קודם. לא, אבל אז היא היתה מלכלכת את מה שהיא לובשת. הייתי צריכה למהר, לשים לב לשעון. הייתי צריכה להתחיל להתארגן קודם.

ואני גוגו. באווירה שבחדר אני לא צריכה להתנצל על השם שלי. זה נחמד, אבל אני פוחדת להגיד יותר מזה. פוחדת מהאבחון המהיר של נואה עם א’, מה לא בסדר אתי. אני עייפה מזה. יש לי רשימה מספיק ארוכה של מה לא בסדר אתי.

שלום ילדה קטנה. הרבה אנשים מרחמים עלי בגללך. אבל בזכותך אני גרה היום בחלקת אלוקים קטנה משלי. לולא את, אמא לענות יפה בחיים לא היתה נותנת שאגור לבד. זה לא מקובל ולא מתאים.

לא מזמן קניתי בובו, לא מלא מדי, אבל מספיק מלא כדי שאמא לענות יפה תשתתק ותנעץ בי מבט שאומר, ‘זה שאני לא מתעלפת פה עכשו, זה רק בגלל שאני חושבת שזה לא מנומס לעשות דרמות, אבל זו התגובה ההולמת לסיטואציה הזו.’