מירי הופמן

אני פותחת שוב את הברז. זרם מים. אני יכולה ללכת הביתה. אבל יש עוד כמעט יום שלם, הרבה מדי שעות להיות לבד עד ההבדלה. אוי לא, הבדלה. לא חשבתי על זה, מי יעשה לי הבדלה?

יש משהו מוזר באווירה. עומד כזה, מסויג כזה, אבל רק ממני. או שאני המסויגת? הן כולן מכירות את כולן. זה גורם לי להשתתק ולעבור לעמדת הקשבה פסיבית. שוב משתרכת בשוליים.

“אני אבדוק, גוגו, טוב? אנחנו לא מארחים בדרך כלל, את יודעת כמה הסלון שלנו קטן, ובעלי לא נוח לו עם זה, להצטופף עם אנשים, גם את אחים שלי אנחנו לא כל כך מזמינים.”

“פגישה אחת,” אומרת לי אמא. “אני לא מבינה למה את מסרבת. תעשי פגישה אחת. אם תראי שזה לא מתאים אז תורידי. למה לפסול מראש?”

כמו תמיד כשהיא מדברת על שירה משהו בנימת הקול שלה משתנה. אף פעם לא הצלחתי להגדיר אם לטובה או לרעה. הילדה המתוקה שדופקת לי את נתוני הפתיחה. הילדה שבאשמתה או בזכותה אני גרה ביחידה שלי, אפילו שאני כבר לא נשואה. הילדה שבגללה אני לא מוכרת היום בחנות תכשיטים עם בונוסים גבוהים.

“והמחיר, גוגו? באמת. את יודעת כמה עולה קורס כזה בחוץ? לפחות כמה אלפים. תחשבי על זה שאת מקימה עסק שיכניס לך אחר כך כסף להרבה מאד שנים. כמה זה שווה? על לימודי מקצוע אנשים משקיעים הון, נכון? זה באמת הכי קצת והכי מסובסד שיש. אני לא מכירה מישהו שלא יכול לשלם שבע מאות שלושים וארבעה שקלים.”

שונאת דפי חשבון, שונאת פירוט אשראי. לא אוהבת מספרים. לא אוהבת מה שקורה שם. וזה אחרי שאני ממש משתדלת שיקרו דברים טובים. בבית של ההורים, אמא לענות יפה היא האחראית על החשבונות, אז אין לי פטור או הבנה או אפילו רחמים על זה שאני אשה ולא גבר, ועוד עושה את זה לבד.

אחר כך נואה נותנת לנו כל מיני תרגילים (ואנחנו לא מורידות את החגורות), אנחנו יוצאות להפסקה (ולא מורידות את החגורות) חוזרות לכתוב כל מיני דברים (נואה עדיין לא מאפשרת לנו להוריד), ולומדות מודל עם מרצה אורחת (עם החגורות, אלא מה).

“בעזרת השם בקרוב בקרוב אצלך. עכשו נפתחה לך הדרך,” אומרת לי דודה לשון הרע איזו. ואני תוהה מה היא מתכוונת. מי חסם לי את הדרך, שרי או יוסי?