מוישי

הפעם מראש לא ביקשתי אישור מהראש ישיבה. כבר לא היה אכפת לי. למרות שאני מאד מכבד אותו, כבר לא יכולתי עוד. בליל שבת יסתבר לי כי גם ככה הוא לא נמצא השבת.

לא משנה שכבר רוב החברה התחתנו, ובאמת לא נשאר לך אף אחד. לא משנה שזאת כבר לא הישיבה שלך, שהיא כבר בידי הדורות הבאים. אתה פשוט אלטער זקן שסוחב. זה לא משנה. לעזוב את ישיבת האם זה קשוח ביותר.

בשביל שלושה חיילים חרדים בחיל המודיעין השיקו לראשונה אחרי אחת עשרה שנה את קורס הדגל של החיל במתכונת חרדית. השניים האחרים חיכו ביציע במשך חודשיים. בקיצר, איך אמרתי שם לאחד: הבלגן הצה”לי והעסקנות החרדית נפגשו בצומת, מתחרים ביניהם מי יותר מגוחך.

היה לי כיף בחתונה. נהניתי לפגוש את הצ’יבר. היה נייעס טוב. על חלקם ראיתי את הדאגה בעיניים, רווקים ונשואים כאחד. מה יהיה. חלקם מבררים על תהליכי פטור, אחרים מעכלים שהם הולכים להקריב הרבה בשביל התיירה.

באחד מימי הצהריים אני מגיע לחדר האוכל. מבקש מהם את החמגשית בד”ץ שלי. היה היתה קרה. הם שכחו לחמם. משגיח הכשרות שם לב לזה, הרים טלפון וצעק עליהם. הרגשתי לא נעים. תמיד היתה לי התחושה המתנצלת הזאת, הנחבאת אל הכלים. שהכל בחסד ולא בזכות.

קרו דברים בבסיס כל הזמן. אנשים לחשו. רצו שמועות. לא הייתי בצבא בעשור האחרון, אבל הרגשתי שזו פעם ראשונה שכל צה”ל שש אלי קרב. הפעם כולם רוצים לתקוף.

ביום שלפני החג התקשרו אלי חברים שלומדים במיר ירושלים. בוא אלינו, עושים פה חג בדירה. בלית ברירה הלכתי. לפחות אהיה בישיבת האם של עולם הישיבות.

בוקר אחד מתחיל בלגן. זה יום ירושלים, וכמה מתפללים בבית כנסת אמרו לדלג על הלל. מתפללים יותר מסורתיים, פחות ציונות דתית. החברה שלי מתעצבנים. ממש משתוללים. שמחתי לראות בפעם הראשונה בלגן על רקע דתי שלא קשור אלינו לחרדים

באמת הרבה שאלו אותי בטירונות למה התגייסתי. “אתה בחור ישיבה, היית בישיבה נורמלית, למה התגייסת? מה הפריע לך בחיים?” רוב החברה שם הגיעו בלית ברירה. לא יכולתי להסביר. הם גם לא היו מבינים. פשוט הייתי מניח את זרועי על הלב ושותק. בגללו התגייסתי, הוא אשם