באשר תלך נעקוב
תלמידיו לעומת זאת נראו בעיניו כחדשים. לבדו בשולחן מרוחק, על ערימת פרפלאך נמוכה מתמיד, התבונן בהם כשאכלו צהריים. אלעזר נראה לו עצוב. יוסף כמו גדל בבת אחת. אחד אחד סקר אותם, וגל של חיבה מילא אותו לחצר הקטנה שלו. עד לא מזמן היו ניגשים אליו מיוזמתם, מבקשים עידוד, עצה או סתם אוזן קשבת. כולם בישיבה ידעו שאפשר לגלות לו הכל. מי מאותם מאות אנשים ללא שם ביקש לדבר אתו? לשאול לדעתו? לשלוח לו איזה קוויטלאך, אפילו וירטואלי? כשנכנס לכיתה, לימד בלהט שלא היה בו כבר זמן רב.
