נטע

אני קמה, הולכת לחדר השינה שלה. גם שם הקירות עמוסים בתמונות. פותחת את ארון התליה, מדפדפת בינות הקולבים עד שמוצאת אותה, את שמלת התחרה הנצחית של סבתא. היא עדיין צחה כלבנה אך ריח ישן עולה ממנה. אולי אקח אותה הביתה ואכבס אותה, אפילו בלי שסבתא תדע. חיוך קטן עולה על שפתי. לא נעים לקבל פני משיח בשמלה עם ריח של ארונות מימי הביניים.