נעמי זיסמן

רוח קלילה נשבה והשיר של אביתר בנאי התנגן לי בראש. לרגע תהיתי אם יש לי סיכוי להינצל. ואיך יהיה לך סיכוי? הראש שלי אמר. את לא מרגישה, את לא מחוברת, לא משנה מה תתפללי הוא לא יאמין לך.

אני נהיית בלתי נסבלת עם השנים, אני אומרת להורים שלי, והם מנסים לשוות לפניהם מראה מזדהה ומכיל. מה הם יודעים בכלל? הם היו הראשונים זה של זו, והם חיו בתקופה שהתלבטויות היו בגדר מותרות. היה נעים? הוא לא מוזר? היא לא מכוערת נורא? קדימה, לחופה. הדברים יסתדרו אחר כך. אני לא יכולה ככה

“אני מבינה,” אני אומרת לה. אני לא מבינה כלום. “התואר ‘מדריכה’ כאן הוא תחליף למילה ‘שוטרת’. תצאי עכשיו. תחזרי בזמן. תעשי תורנות. תפסיקי עם האלכוהול. אל תחתכי את עצמך. אל תרצי למות.”