הוא שואל איפה אבא. אני שותקת. ומה אענה, שהוא היה כאן חצי יממה ובדיוק עכשיו ירד להתפלל? הוא לא יאהב את החצי הראשון. יאמר, עדיף שלא היה בא בכלל. ואם אשקר שלא היה כאן, איזה מן אבא זה? שום דבר לא טוב לו, לבן אשר גידלתי ורוממתי. לכן אני שותקת.
“לא יכולה. נקודה.” היא נשנקת. “זאת אני. מי שטוב לו ברוך הבא, ומי שלא, שייסע! אני יכולה להציע לך את חברה שלי, היא כל כך שונה ממני. שקטה, עדי–“.
הוא צוחק בקול. לא מצליח לעצור. היא מביטה בו תחילה בהלם ואז מצטרפת ללא שליטה.
“אני בלתי אפשרית, באמת.” היא מודה.
היא חושבת. בגללי היא התבגרה לפני הזמן. אני יודעת. אני אשמה. תמיד עשיתי צרות, מאז שנולדתי. בגללי נפרדו הוריי, בגללי עזב אבא של לולה. ובגללי הילד שלי-שלו, לא כאן.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’