רחל בר

ועכשו האישה לפי הלא-ספר יושבת בטיפול נמרץ והילד הראשון שלה שוכב לידה ומתנשם לתוך מכונה, והרופא אמר שאי אפשר לדעת אם הצנתור הצליח עד לעוד כמה ימים.

הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח
של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב
של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה
אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים
שלה, מלאות רעב אינסופי.

“יש לךְ כח להליכה?”