רוחל'ה

המטפלת שלי צדקה. זה קרה. זה קרה כי אני אמרתי לעצמי שזה לא קרה. ההכחשה שלי אפשרה את זה. זו היתה התרומה שלי לעניין.

במשרד שלו בבני ברק עורך הדין יושב אתי ועם אשתו, שהיא גם שותפה שלו. היא שואלת כמה שאלות. ואז ללא התראה היא מרימה עלי את הקול.
“איזו אמא את? הרסת את החיים של הבת שלך!”

וכל זה לא יזיק לילדה? השם הטוב של המשפחה שיוכתם עכשו לתמיד, החקירות הצולבות, הטיילת של שוטרים באזרחי לאורך מדרגות הבניין. הצילום של חדרי הבית מכל כיוון. הבית כולו שנמצא תחת אזהרה.

כמו סדק בלוח טקטוני, רגע אחד נדמה שאין כלום, ואז כל העולם שלך מתפרק ואת בוהה אל התהום. כל מה שהיה קבור מתחת. סלעים ניתכים. אפר געשי ממסך את החלל. חלקי מאובנים מתעופפים אל על. כל זה שלך. מתנות מהגיהנום.

פעם הוא היה שואל אותי למה אנחנו לא נשארים ערים בליל שבת אחרי הסעודה, כמו אצל ההורים שלי. אצלם כולם יושבים בסלון, מפטפטים עם הילדים ומשחקים עם הנכדים עד כמעט חצות. למה לא אצלנו גם. אמרתי לו שאני טיפוס אחר. זה לא עבר לי בגנים.