שולמית אורבך

בַּסְּתָו הָיִיתִי נֶשֶׁר


קוֹרַעַת לִי שָׁמַיִם


לִפְנוֹת בֹּקֶר, שָׁבָה אֶל הַקֵּן

כִּמְעַט הַלַּיְלָה מֻפְשָׁל לְאָחוֹר


הַבֹּקֶר מְבַקֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת


אֲבָל בֵּינְתַיִם


לֹא חֹשֶׁךְ לֹא אוֹר

עוֹד לֹא הֵכַנְתִּי לִי כֵּלִים


וְהַשָּׁמַיִם נִשְׁפָּכִים עָלַי


שׁוּלַי נוֹתְרוּ מְקֻפָּלִים


וְהַשָּׁמַיִם מִתְהַפְּכִים עָלַי

זֹאת הָעִיר שֶׁלִּי


לֵילוֹת כַּיָּמִים:


רְחוֹבוֹת שׁוֹמְמִים


שׁוֹטְרִים; מַחְסוֹמִים

צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.


גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. "את רוצה גם?" מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. "לא תודה, עוד לא רעבה," היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.

כַּמָּה קַל לַחֲבֹק הַתְחָלָה,


לְלַטֵּף קְצָווֹת רַכִּים שֶׁל מַשֶּׁהוּ


חָדָשׁ. כַּמָּה קַל לְעַרְסֵל

בִּגְדֵי שָׁנָה מִתְנוֹפְפִים


אֵצֶל חֶבְלֵךְ,


חֲצַר הָעִיר שׁוֹמֶמֶת.