שולמית אורבך

אף פעם סבתא גיטל לא קראה לה שרה’לה. למעשה, היא כמעט לא קראה לה. בפעמים המעטות שכן נקבה בשמה, סבתא הקפידה להגות את שמה ברשמיות. תמיד ‘שרה’. אף פעם לא גלגלה בלשונה את תוספת החיבה שהוריה הוסיפו לה מאז היותה תינוקת

הַלַּיְלָה כְּבָר זָקֵן וּשְׂבַע דָּמִים


אִם מָחָר נִוָּלֵד אֶל פָּנִים חֲדָשׁוֹת


אֵינֶנִּי רוֹצָה לָדַעַת

עֲרָפֶל תָּלוּי עַל הָעִיר


כְּמוֹ תִּקְוָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת


אָמְרוּ אוּלַי מָחָר יֵרֵד קְצָת גֶּשֶׁם


אָמְרוּ אוּלַי מִלְחָמָה 

הַרְפִּי מִן הַמִּדְבָּר


הוּא כְּבָר דָּבַק לָךְ בַּסֻּלְיוֹת


בְּקִפְלֵי הַשִּׂמְלָה


בְּזָוִיּוֹת עֵינַיִךְ.

נָשֹׂא עַם


נָשֹׂא אֶת הָאֲנָשִׁים הַכְּפוּתִים עַל כְּתֵפֶיךָ


נָשֹׂא אֶת הַנָּשִׁים הָאֲנוּסוֹת בַּאֲסוֹנָן


בַּאֲסוֹנְךָ

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בַּבֹּקֶר


בְּשִׁמְךָ


הַמִּתְחַלֵּף מִשָּׁעָה לְשָׁעָה,


מֵעִיר לְעִיר,


מִמִּשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה.

לַסְּלִיחָה שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת


וְלוּק שֶׁל חֲלֻדָּה


בַּסְּלִיחָה שֶׁלִּי הָעֲיֵפוּת מֻתֶּכֶת


הַכַּוָּנָה חַדָּה כְּמוֹ כְּתַב חִידָה

עוּגוֹת זְהַב סְלָעִים


מִתְפּוֹרְרוֹת עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ


אֶרֶץ חוֹלוֹת צִבְעוֹנִיִּים


שְׁמוּרָה בְּכַף יָדִי

אַל תִּרְאֶה בִּי טְרֵנְד אוֹ גַּחֲמָה חוֹלֶפֶת


רְאֵה בִּי הַחַיִּים עַצְמָם


רְאֵה בִּי גְּאֻלָּה