שולמית אורבך

יוֹם אֶחָד אַתְּ תְּקַלְּפִי אֶת


הַצָּעִיף שֶׁמְּחַבֵּק אוֹתָךְ


שָׁנִים


מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לָדַעַת לָמָּה

בַּיּוֹם שְׁתְּכַסִי לֹבֶן דִּגְלֵךְ


בְּצִבְעֵי הָרָצוֹן הַבּוֹעֵר


וְתִתְגָּלִי שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה


מּשּׁוּחוּת נַפְשֵׁךְ

לִפְעָמִים בָּאוֹת קְשָׁתוֹת


מֵהַתְּהוֹם. מֵהַשְּׁתִיקוֹת


לַחְתֹּם עִגּוּל שֶׁל


מַיִם. לִזְרֹק עוֹד חוֹל אֶל

אֵ-לִי,


אָרְכוּ לִי דּוֹרוֹת, בְּחַיָּי


עַד שֶׁנָּחַתְתִּי חֵרוּם


אֶל קְצֵה דַּעְתְּךָ.

בְּתוֹךְ בֵּיתִי תַּנּוּר


לוֹהֵט;


לוֹהֵב;


לוֹחֵשׁ;

סְפָרִים


כְּמוֹ חַיִּים


מֻנָּחִים עַל שְׂפַת רְחוֹב


אֶפְשָׁר לָגַעַת

כָּל שְׁעוֹנַי אֵינָם.


הִפְקַרְתִּי אֶת הַזְּמַן בַּחֲדָרִים


לֹא שַׁבְתִּי לָקַחַת.


הֵטַחְתִּי מְחוֹגִים בַּקִּירוֹת

הִנֵּה מְבַצְבְּצוֹת מִשִּׂפְתֵי תְּפִלָּתֵךְ


שִׁנֵּי מִלִּים אֲשֶׁר בָּקְעוּ


בְּפִי זְקֶנְתִּי

בַּסְּתָו הָיִיתִי נֶשֶׁר


קוֹרַעַת לִי שָׁמַיִם


לִפְנוֹת בֹּקֶר, שָׁבָה אֶל הַקֵּן