שולמית אורבך

הַרְפִּי מִן הַמִּדְבָּר


הוּא כְּבָר דָּבַק לָךְ בַּסֻּלְיוֹת


בְּקִפְלֵי הַשִּׂמְלָה


בְּזָוִיּוֹת עֵינַיִךְ.

נָשֹׂא עַם


נָשֹׂא אֶת הָאֲנָשִׁים הַכְּפוּתִים עַל כְּתֵפֶיךָ


נָשֹׂא אֶת הַנָּשִׁים הָאֲנוּסוֹת בַּאֲסוֹנָן


בַּאֲסוֹנְךָ

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא בַּבֹּקֶר


בְּשִׁמְךָ


הַמִּתְחַלֵּף מִשָּׁעָה לְשָׁעָה,


מֵעִיר לְעִיר,


מִמִּשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה.

לַסְּלִיחָה שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת


וְלוּק שֶׁל חֲלֻדָּה


בַּסְּלִיחָה שֶׁלִּי הָעֲיֵפוּת מֻתֶּכֶת


הַכַּוָּנָה חַדָּה כְּמוֹ כְּתַב חִידָה

עוּגוֹת זְהַב סְלָעִים


מִתְפּוֹרְרוֹת עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ


אֶרֶץ חוֹלוֹת צִבְעוֹנִיִּים


שְׁמוּרָה בְּכַף יָדִי

אַל תִּרְאֶה בִּי טְרֵנְד אוֹ גַּחֲמָה חוֹלֶפֶת


רְאֵה בִּי הַחַיִּים עַצְמָם


רְאֵה בִּי גְּאֻלָּה

מָה שֶׁחִכִּיתִי יָמִים רַבִּים


בְּפֶתַע הִתְקַיֵּם


וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וְלֹא הָיְתָה בּוֹ שִׂמְחָה

הַבֹּקֶר הַזֶּה נֶחְרְצוּ הַשָּׁמַיִם


קַרְקַע חִוֶּרֶת נֶחְשְׂפָה תַּחְתָּם


תְּלוּיָה מֵעֵבֶר לָאֹפֶק


צוּקֵי עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר

הָרֶכֶב נָע כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת


עַל מַצַּע אַסְפַלְט מָתוּחַ מִגּוּשׁ דָּן עַד אֵלַיִךְ


אֲנִי חוֹלֶפֶת אֲנִי רוּחַ צַד


עַל קִמּוּרֵי הַכְּבִישׁ