שולמית אורבך

אַל תִּרְאֶה בִּי טְרֵנְד אוֹ גַּחֲמָה חוֹלֶפֶת


רְאֵה בִּי הַחַיִּים עַצְמָם


רְאֵה בִּי גְּאֻלָּה

מָה שֶׁחִכִּיתִי יָמִים רַבִּים


בְּפֶתַע הִתְקַיֵּם


וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וְלֹא הָיְתָה בּוֹ שִׂמְחָה

הַבֹּקֶר הַזֶּה נֶחְרְצוּ הַשָּׁמַיִם


קַרְקַע חִוֶּרֶת נֶחְשְׂפָה תַּחְתָּם


תְּלוּיָה מֵעֵבֶר לָאֹפֶק


צוּקֵי עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר

הָרֶכֶב נָע כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת


עַל מַצַּע אַסְפַלְט מָתוּחַ מִגּוּשׁ דָּן עַד אֵלַיִךְ


אֲנִי חוֹלֶפֶת אֲנִי רוּחַ צַד


עַל קִמּוּרֵי הַכְּבִישׁ

בַּחוּץ נוֹזֶלֶת הַשָּׁנָה


עַל הַגַּגּוֹת


וְאַתְּ פּוֹעֶרֶת חַלּוֹנוֹת


בְּכָל זֹאת טִפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּמַבָּט שֶׁלָּךְ עַל הַמִּלִּים,


יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּמַּבָּע. בְּמָה שֶׁבָּא


בְּשִׂרְטוּט הַתָּוִים. בָּאֱמוּנָה


אֵלֶיהָ אַתְּ מְכַנֶּסֶת אֶת הַמִּלִּים

אַתְּ מִתְפַּזֶּרֶת לִי בְּאַרְגָּזִים קְרוּעִים


לִנְשֹׁם אוֹתָךְ מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר


נִשְׁפֶּכֶת עַל הַמִּדְרָכוֹת


בְּשֶׁמֶשׁ אֲפֹרָה.

אֱלֹקִים


קַבֵּץ אוֹתִי לַחֲלָקִים


אֶת שִׁמְךָ בִּי


צְרֹב שֶׁלֹּא יִכְאַב

יוֹם אֶחָד אַתְּ תְּקַלְּפִי אֶת


הַצָּעִיף שֶׁמְּחַבֵּק אוֹתָךְ


שָׁנִים


מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לָדַעַת לָמָּה