שולמית אורבך

הַגְשָׁמָה

עוֹד לֹא הֵכַנְתִּי לִי כֵּלִים


וְהַשָּׁמַיִם נִשְׁפָּכִים עָלַי


שׁוּלַי נוֹתְרוּ מְקֻפָּלִים


וְהַשָּׁמַיִם מִתְהַפְּכִים עָלַי

המשך קריאה

מילים

צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.


גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. "את רוצה גם?" מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. "לא תודה, עוד לא רעבה," היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.

המשך קריאה

הַתְחָלָה

כַּמָּה קַל לַחֲבֹק הַתְחָלָה,


לְלַטֵּף קְצָווֹת רַכִּים שֶׁל מַשֶּׁהוּ


חָדָשׁ. כַּמָּה קַל לְעַרְסֵל

המשך קריאה
דילוג לתוכן