שולמית אורבך

בַּחוּץ נוֹזֶלֶת הַשָּׁנָה


עַל הַגַּגּוֹת


וְאַתְּ פּוֹעֶרֶת חַלּוֹנוֹת


בְּכָל זֹאת טִפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּמַבָּט שֶׁלָּךְ עַל הַמִּלִּים,


יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּמַּבָּע. בְּמָה שֶׁבָּא


בְּשִׂרְטוּט הַתָּוִים. בָּאֱמוּנָה


אֵלֶיהָ אַתְּ מְכַנֶּסֶת אֶת הַמִּלִּים

אַתְּ מִתְפַּזֶּרֶת לִי בְּאַרְגָּזִים קְרוּעִים


לִנְשֹׁם אוֹתָךְ מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר


נִשְׁפֶּכֶת עַל הַמִּדְרָכוֹת


בְּשֶׁמֶשׁ אֲפֹרָה.

אֱלֹקִים


קַבֵּץ אוֹתִי לַחֲלָקִים


אֶת שִׁמְךָ בִּי


צְרֹב שֶׁלֹּא יִכְאַב

יוֹם אֶחָד אַתְּ תְּקַלְּפִי אֶת


הַצָּעִיף שֶׁמְּחַבֵּק אוֹתָךְ


שָׁנִים


מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לָדַעַת לָמָּה

בַּיּוֹם שְׁתְּכַסִי לֹבֶן דִּגְלֵךְ


בְּצִבְעֵי הָרָצוֹן הַבּוֹעֵר


וְתִתְגָּלִי שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה


מּשּׁוּחוּת נַפְשֵׁךְ

לִפְעָמִים בָּאוֹת קְשָׁתוֹת


מֵהַתְּהוֹם. מֵהַשְּׁתִיקוֹת


לַחְתֹּם עִגּוּל שֶׁל


מַיִם. לִזְרֹק עוֹד חוֹל אֶל

אֵ-לִי,


אָרְכוּ לִי דּוֹרוֹת, בְּחַיָּי


עַד שֶׁנָּחַתְתִּי חֵרוּם


אֶל קְצֵה דַּעְתְּךָ.

בְּתוֹךְ בֵּיתִי תַּנּוּר


לוֹהֵט;


לוֹהֵב;


לוֹחֵשׁ;