תמר

חנוך נענע ראש, נעמד. “נראה לך שאני מסוגל להתאפק? מתחשק לי לצעוק, כאן ובקול: התארסתי עם תמר! סוף סוף!” ידיו נפרשו לצדדים, הוא הטיל ראש לאחור, פצה פה. ופחדתי שהוא יצעק, כאן ובקול. העפתי מבט מבויש בזוגות האחרים שישבו בלובי, בהו בו, לא הבינו למה הוא עומד, מה הוא עושה. בתוך הבושה, כמו צוף בלב פרח, הייתה הגאווה שחשתי. העובדה שבחר בי, בכל זאת.

“יש זום הלילה”, אמרתי לחנוך בצהריים, אחרי שתמו שידוריו על הבלגן והבנות הרבות. “אני מוכרחה להשתתף בו. זאת השתלמות לכל העובדות בכל הסניפים. תהיה בדיקת נוכחות”.

בבוקר קמה ליום של ‘שבעה’. ישבה, קהת איברים, בכיסא הנמוך. הקשיבה לשפרה, משתפכת במעשיות ילדותה. ובכולן הייתה אמא הגיבורה הראשית, האבירה שערפה את ראשיהם של הדרקונים, הנסיכה שגברה על כל המכשפות, נזהרה מגלגלי טוויה ארסיים, לא נגסה בשום תפוח מורעל.

בסוף החודש החמישי אבא התקשר אליה, צעק עליה. השתמש במילים קשות כמו ‘לא ראוי’ ו’הפקר’. היא התחילה לבכות. ברחו המילים מלשונה. כשקותי התקשר באותו ערב ושאל למה היא נשמעת עצובה, לא העזה לספר לו את האמת. זכרה שאם הכל ייחתם לטובה, אבא עתיד להיות השווער.