תמר

“יש זום הלילה”, אמרתי לחנוך בצהריים, אחרי שתמו שידוריו על הבלגן והבנות הרבות. “אני מוכרחה להשתתף בו. זאת השתלמות לכל העובדות בכל הסניפים. תהיה בדיקת נוכחות”.

בבוקר קמה ליום של ‘שבעה’. ישבה, קהת איברים, בכיסא הנמוך. הקשיבה לשפרה, משתפכת במעשיות ילדותה. ובכולן הייתה אמא הגיבורה הראשית, האבירה שערפה את ראשיהם של הדרקונים, הנסיכה שגברה על כל המכשפות, נזהרה מגלגלי טוויה ארסיים, לא נגסה בשום תפוח מורעל.

בסוף החודש החמישי אבא התקשר אליה, צעק עליה. השתמש במילים קשות כמו ‘לא ראוי’ ו’הפקר’. היא התחילה לבכות. ברחו המילים מלשונה. כשקותי התקשר באותו ערב ושאל למה היא נשמעת עצובה, לא העזה לספר לו את האמת. זכרה שאם הכל ייחתם לטובה, אבא עתיד להיות השווער.