דחפתי את הסלסילה לקצה הספה. התיישבתי. אהבתי את הקפוצ’ון, הוא היה מנומר, וחם. בכל פעם שחנוך אמר שהוא גס, הזכרתי לו שאני לובשת אותו רק בבית, בלילות של חורף. לא האמנתי שהוא זרק אותו, הייתי צריכה להאמין. זה היה מבחן. עוד אחד.
שכבתי במיטה, רחוקה מסלון. צמרמורות עברו מראשי לבהונותיי ובחזרה. הילדות שרו עם המערכת. נרדמתי. הקטנה בכתה. התעוררתי. יצאתי מהמיטה, מהחדר. שאלתי מה קרה.
עמדתי ליד הדלת, חייכתי אליהן. אחר כך רצתי לחלון, וידאתי שהם באמת הולכים לגן, לא בורחים. ליבי דפק, מפוחד. נאחזתי בסורגים, בהיתי בכל הילדים שהלכו לגן, נשים ממהרות לעבודה. הייתי לבד. ככה הרגשתי. שכולם חיים, כולם יודעים איך. רק אני לא.
“את לא מבינה”, לחשתי. היא לא יכלה להבין, אישה עם שיער שחור, אצבעות על הגה. “אני באמת פוגעת בו. אני לא האישה שהוא התכוון להתחתן אתה”.
הייתי צריכה אותו. הייתי ממש צריכה. שיענה. שיספר לי שהילדות בסדר. שהוא ואני בסדר. גם עכשיו, אחרי שהבנתי מי היא מטפחת ורודה, רציתי שהוא יהיה הוא; בעלי. האיש שהכיר אותי הכי בעולם.
היה הייתה פעם, לפני זום, מפלצת. היא לבשה כתר, גלימה. בלבלה נסיך. הוא חשב שהיא כמוהו, נסיכה. כשהנסיך גילה, כבר היו להם שתי ילדות, ילד שלישי היה בדרך.
נשענתי על הדלת האחורית, דחפתי יד אחת לכיס המעיל. היה קר נורא והשמים נראו כמו שמים שתכף ישטפו הכל. בידי האחרת, הקפואה, לפתי נייד עד שאצבעותי האדימו. שוב התקשרתי לחנוך. הוא סינן אותי. שוב.
“אני אוהב את התמונה הזאת”, הצביע חנוך על התמונה שלכדה את שנינו במראה. השתדלתי להתרכז רק בו, לזכור את האיש שנישאתי לו. הוא הבטיח לי גן עדן, ואני הבטחתי לא להקשיב לנחש, לא לטעום מעץ הדעת. לא קיימתי.
אמרתי לו שכרמית תפטר אותי אם הוא ימשיך להתנהג כמו גבר פרימיטיבי. גם נשים בהריון חשופות לפיטורין במצבים מסוימים. והוא אמר, זועם: “שתפטר. אולי ככה תפסיקי להשתמש במושגים לא משלנו, תיזכרי לאן את שייכת”.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’