תרצה דרדיק

רוּחוֹת שֶׁל אֱלוּל וְאַתְּ מִתְרַחֶקֶת


חֹם שֶׁל אָב הִבְשִׁיל עָלָה עַד גְּדוֹת וְנִדְחָה.


בֵּין הָעוֹנוֹת מִתְנוֹדֶדֶת אֵי דּוֹדֵךְ 

בָּהָר בֶּעָשָׁן בַּעֲרָפֶל בַּשֶּׁלֶג הַכָּבֵד


בַּבָּרָק בַּגְּשָׁמִים בַּתַּת קַרְקַע בְּחֶרְדַּת הָעָם


קוֹל ה’ בַּחַיָּל 

אִשָּׁה פּוֹרַחַת מִבְּשׂוֹרָה


מֵחָצָב בַּכִּכָּר


מֵאֶגְלֵי טַל

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם


וַתַּחְפְּרוּ לִי 


עַד אֵין סוֹף,


עַד כִּי אָשִׁיב אֶתְכֶם דָּבָר,

בֵּין תֹּפֶל וְלָבָן


נִכְנֶסֶת לִשְׁנָתִי הָאַרְבָּעִים.


בּוֹא,

כַּמָּה בֹּקֶר יָכוֹל לְהַכְאִיב


בַּשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת עַל בְּשׂוֹרוֹת אִיּוֹב,


בְּצִיּוּץ הַצִּפּוֹר בַּחֲצַר הַבַּיִת הַמְּדַמֵּם

בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?


הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ


וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז


עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת

מָה עָשׂוּ לָהּ


לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי


הַיָּפָה


הָאֲצִילִית


הַשּׁוֹתֶקֶת

וְיוֹם אֶחָד


לְפֶתַע בָּטַל הַתָּמִיד


בִּלְתִּי נוֹדָע הִשְׁתַּכֵּן דֶּרֶךְ קֶבַע


בֵּין חוֹמוֹת הַהֲגַנָּה הַפְּרוּצוֹת