תרצה דרדיק

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם


וַתַּחְפְּרוּ לִי 


עַד אֵין סוֹף,


עַד כִּי אָשִׁיב אֶתְכֶם דָּבָר,

בֵּין תֹּפֶל וְלָבָן


נִכְנֶסֶת לִשְׁנָתִי הָאַרְבָּעִים.


בּוֹא,

כַּמָּה בֹּקֶר יָכוֹל לְהַכְאִיב


בַּשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת עַל בְּשׂוֹרוֹת אִיּוֹב,


בְּצִיּוּץ הַצִּפּוֹר בַּחֲצַר הַבַּיִת הַמְּדַמֵּם

בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?


הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ


וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז


עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת

מָה עָשׂוּ לָהּ


לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי


הַיָּפָה


הָאֲצִילִית


הַשּׁוֹתֶקֶת

וְיוֹם אֶחָד


לְפֶתַע בָּטַל הַתָּמִיד


בִּלְתִּי נוֹדָע הִשְׁתַּכֵּן דֶּרֶךְ קֶבַע


בֵּין חוֹמוֹת הַהֲגַנָּה הַפְּרוּצוֹת

אַתְּ חוֹף.


אֵלַיִךְ נִשְׁבָּרִים


כְּשֶׁהַמַּסָּע נִגְמָר.


מִתְנַפְּצִים


בְּזַעַם חֲסַר מַעֲצוֹר.

זוֹ הָיְתָה יְצִיאַת מִצְרַיִם


לֹא קַלָּה.


אֲבָל אַחֲרֵי כָּל הַמַּכּוֹת


וְהַצְּפַרְדְּעִים