תהילה

עכשיו הוא מניח לאוכל כדי להתפנות להתעצבן עלי. “אני לא שואל את ברדוגו מה לחשוב. ואם את רוצה לדעת, עוד לא סיפרתי לו בכלל כלום על הפניות האלה. אני קודם כל מדבר איתך”.

“אני יודעת שלא הסכמת אתי כשדיברנו על למה אני מעבירה את הילדים,” היא אומרת במהירות, כמעט בנשימה אחת. “לפחות על למה אני מעבירה את כולם. ואני לא יכולה לומר שבאמת שיניתי את דעתי. כלומר, אני חושבת שהבעיות הן בעיות. אבל… תראי, היה כנס הורים לחיידר החדש, וחילקו תקנון. וגם בעלי מסכים עכשו שהם קצת לא נורמליים.”

יוסף חיים דוחף את הטלפון לכיס החולצה. “שורה תחתונה, ברדוגו זה ברדוגו. חוגג את הפרסום, כמו שחשבתי, העביר את הכתבה כבר לכל הפטרונים שלו ולכל המנהלים שהוא רוצה לעקוץ על כך שהם עוד לא סידרו לעצמם יח”צ כזה טוב. אבל רוצה שנזכור מי הבוס.”

“אם הוא יקרא את הכתבה, ואם בני יצטט אותך נכון, אני לא רואה איך הוא יאהב אותה. אמרת בדיוק את הדברים שהוא הזהיר אותנו להפסיק לומר”. ושאני שגעתי אותך להמשיך לומר, ושבגלל שהפסקת לומר אנחנו בקושי מדברים כבר כמה שבועות טובים.

“יודע. דקה אחת.” הטון שלו טלגרפי, ענייני לחלוטין. “יצר אתי קשר כתב משבועון אנ”ש. רצה כתבה על החיידר והופתע שלא ידעתי כלום. אומר שאחותו דיברה אתך. אחותו היא דאבוש, אמא של התאומים מכיתה ב’.”

היא שואלת את השאלה שקיוויתי שיוסף חיים לא ישאל. הוא לא שאל. היא כן. “אני לא בטוחה,” אני מודה. “אבל אני מרגישה שאני צריכה לדעת מה ההורים באמת חושבים עלינו. תמיד חשבתי שאני יודעת, אבל אולי טעיתי. בטוח טעיתי, לפחות לגבי אלה שעוזבים.”

“כמו שחשבתי. אין הקצאה כרגע. הוא טוען שעברנו ממגמת צמיחה למגמת צמצום, ולמרות שהוא מאמין בנו בלה־בלה־בלה, אי אפשר להתעלם מזה שמצבת התלמידים ירדה. אבל חכי, זה לא החדשות הכי גרועות.”

אני חושבת רגע, מנסה להיות כנה. את דניק העברנו לחיידר ליטאי בשכונה אחרת בגלל הבעיות הספציפיות שלו, ואז חזרה אלינו. השיקולים היו תמיד טובתו הפרטית

כשאנחנו יוצאות מהסמטא לחפש מקום כזה אני קולטת פתאום את עומק תחושת הרווחה שלי: תמרה לא שאלה אותי מה אני עושה היום.