קיץ ארוך מדי – פרק נ”ב
תכף היא תשמע את החיוך בקול. את ה’רננה!’ היוצא מגדרו. רק שהיא לא תתפרץ בבכי בטלפון. למה לא התקשרה קודם? היתה צריכה להתקשר מזמן. אולי היתה למורה מטי איזו עצה בשבילה.
תכף היא תשמע את החיוך בקול. את ה’רננה!’ היוצא מגדרו. רק שהיא לא תתפרץ בבכי בטלפון. למה לא התקשרה קודם? היתה צריכה להתקשר מזמן. אולי היתה למורה מטי איזו עצה בשבילה.
לא היה לה שמץ כח להגן על עצמה. על איזה חינוך בכלל הוא מדבר. בא מאוחר בלילה וזורק עליהם את כל החינוך שלו בבת אחת. אין לו מושג מה קורה אתם. רק הבית דפוס הדפוק הזה בראש שלו. מה היא עושה פה. מה היא עושה פה בכלל. כל מה שהיא עושה מחרבים לה.
פתאום עלה צלצול מתוך התיק שלה. מנגינה של משהו. לקח לה זמן להבין שזה הטלפון שלה. שהמנגינה הזו היא צליל של שיחה ולא איזה נגן שהחליט לשמח את עצמו. מי יכול להתקשר אליה? חרדה אחזה בה. הילדים היו ערים וההורים שלה היו בחדר הקדמי. היא תצטרך ללכת מהר לחדר. רק שלא ישאלו שאלות.
רק כשירדה מהאוטובוס בתחנה מרכזית הרשתה לעצמה להודות בכך. זה לא היה רק תבוסה. משהו בה טיפ טיפה בירך על האירועים האחרונים. היא היתה פגועה ומרירה מקיר לקיר, אבל באיזו פינה צדדית היתה שמחה קלה על שלהורים שלה היה מספיק אכפת ממנה כדי לצאת מהכלים.
והיא לא שאלה את עצמה מה פתאום אתי הזאת רוצה עכשו שהיא תבוא אליה. ולמה שאשה נשואה תרצה שנערה בת שש עשרה תהיה אתה בקשר. אחר כך נפל לה האסימון. מישהו שלח אותה. אולי מהסמינר, אולי ההורים שלה עצמה.
סבתא היתה אומרת שהם דור מפונק. יש להם הכל, חשמל ומכונת כביסה ומים זורמים. שהיא לא יודעת מה זה לשאוב מים מהבאר. סבתא שלה היתה הולכת לקנות קרח אצל מוכר הקרח וסוחבת אותו במלקחיים הביתה. במטבח היה להם כיור אחד, ולא היה מושג של להשאיר כלים בכיור לאחר כך, כשיתחשק.
ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון?
אז זה הכל? זה מה שהיה חסר לה – כמה פריטי ביגוד ותסרוקת? היא נראתה כמו איזה דמות מצוירת בספר צביעה דהוי שפתאום יצאה מן הדפים וקיבלה חיים ונוכחות. כל הדיבורים על שהכל חיצוניות ושהעיקר מה שאדם מקרין איבדו בבת אחת את התיקוף שלהם. היא לא יכלה להקרין כלום כשהרגישה סמרטוטית ועלובה. בגדים זה כן חשוב. עכשו היא ידעה את זה מאד.
היא לא התכוונה שזה מה שפליאה תעשה. שהיא תסגור את החנות באמצע הבוקר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקשיבה לשתיים וחצי מילים שהיא אמרה, ואז חבטה את המפתחות של החנות בדלפק ואמרה, בואי.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’