היא פגשה את שיראל גם בימים הבאים, והגברת לא הפסיקה לדבר על כל הדברים שהיא קונה בכסף שהיא מרוויחה. ועל התקנון המבאס של האולפנה שלא מרשה לבוא עם ז’קטים מג’ינס או מעור, ובכסף שהיא הולכת להרוויח היא דוקא תקנה ז’קט עור שחור.
למה באמת לא באה לכאן קודם? לא היה לה זמן. אבל זה היה יותר מזה. הרי היתה לה הספריה של הסמינר. פעם פעמיים ירדה לשם, סרקה את המדפים, ניסתה להתמכר כמו בבית הספר הקודם. אבל לא הצליחה. כאילו אי שקט בער בה, כאילו כבר לא יכלה להילכד בפיתיון שהספרים זרקו לה.
בערב סיימה את התורנות אצל סבא ויצאה בדרך הביתה. זאת אומרת, היא חשבה שהיא הולכת הביתה. אבל איכשהו, מצאה את עצמה עושה את הדרך במעלה בן זכאי לתוך הסמטאות של קטמון הישנה, עוברת על פני בתים חד־קומתיים ישנים ויפים מימי המנדט, שיושבים בהם אנשים מבוגרים שמדברים במבטא לא מזוהה.
כשהגיעה אל הבית, שמעה את הגירודים של אפצ’י מאחורי הדלת. היה ברור שהוא מתרגש לבואה. כשהדלת נפתחה, הוא קפץ עליה, ליקק את גב ידה ונבח בהתלהבות. בתרגום מכלבית זה היה נשמע, יש!! הגעת גם היום? את חברה טובה!! ולמרות שנרתעה מהפגנת החיבה הרטובה שלו, השמחה הגלויה שלו חיממה את לבה.
כלב קטן זה די כמו בובת פרווה מצפצפת. לא? מה כבר יכול להיות? אבל למה האשה לא מוציאה אותו בעצמה? אנשים מבוגרים מגדלים כלבים כדי שיהיה להם עם מי להסתובב, לא? בפרט אם הוא כלב קטן ולא כלב שמירה, זה ברור שהיא מגדלת אותו בשביל חברה.
מאז למדה להסתיר את הרגשות הפשוטים העולים בה, ולגשש קודם כל אם הבנאדם השני בכלל בקטע. הכישרון שלה לזכור אנשים לא היה כישרון אלא באג. הוא שם אותה בעמדת נחיתות מול האחרים, הם לא זכרו אותה בדרך כלל וגם לא היו מוטרדים מזה.
הם משפחה נורמלית. התיק שלה ישן, אבל הוא נקי ותקין. אז הוא לא הכי עדכני. בעצם בכלל לא עדכני. אבל יש לה מה שצריך. והשירותים נקיים, ויש אוכל חם כשהיא חוזרת בצהרים. ואור יום ואויר. אין לה בכלל זכות להתלונן.
תמכה את גופה בכפות ידיה והתרוממה. הידיים שלה היו מלאות אדמה והפנים שלה לחות. גם היא מתה ביום שמגי נפטרה. קצת. ואף אחד לא יודע. וחוץ ממנה, אף אחד לא מתאבל על מי שהיא היתה. ועל מי שהיא היתה יכולה היום להיות.
היא הסתכלה סביב על הבית שהתרוקן והתרווח, על הרצפה שהתגלתה כמו איזה פסיפס מתוך חפירות ארכיאולוגיות, על הילדים שהתרוצצו כמו עדר סוסי פרא במרחבים החדשים, ולא ידעה איך תגיד את המובן מאליו.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’