יהל

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִצָּבָה בְּלִי לֶכֶת,


מַשְׁקִיפָה לְאָן תֵּלֵךְ, מֵאָן תָּבוֹא.


עַל עָמְדָהּ הִיא נִצָּבָה עִם פַּת הַלֶּחֶם


לְצָמְתֵי חַיֶּיךָ לַחֲב‍ֹר.

וכל הזמן הזה הציקה לה השאלה, אם הם ידעו מה היא צריכה, ואם הם זכרו מה היא אוהבת, למה כל זה לא קרה קודם. למה היה צריך לחכות שהיא תמות. ומתי יתפוגג הקסם והיא תחזור להיות דלעת

רויה אמרה, זה באמת לא פשוט לילד. ואני שומעת מרננה שגם היום אתה מחזיק את כל המשפחה על הכתפיים. אבל כל אחד והיכולות שלו. רננה נכנסה לסמינר חדש שהיא לא מכירה בו אף אחד. ואף אחד לא ראה ולא ידע מה עובר עליה.

פִּתְאוֹם


נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם


בְּרֶגַע שֶׁל חוֹל, בְּרֶגַע שֶׁל סְתָם


מוּל רֶסֶס שֶׁל טַל וְעָלֶה מְיֻתָּם

כל הפירורים הקטנים שחברו לתמונה של בית. ואמא שלה אז חייכה לפעמים. מאז שעברו היא מרגישה שהיא גרה עם אנשים זרים. כאן במקום החדש אמא שלה היתה כל הזמן שקטה והגבות שלה מורמות באלכסון כאילו היא שואלת את עצמה שאלות שאין עליהן תשובות

ברכה אמרה, תשלימי. אפשר להשלים. היא החזיקה ביד ערמת בגדים מקופלים ודחפה אותה לארון, סגרה אותו בדפיקה ואז הטתה את פניה לעבר רננה ואמרה, אל תוותרי על החיים שלך. שמעת? כמה שזה קשה, בסוף כל האופציות האחרות עוד יותר קשות.

היא דיברה בלי כאב, כאילו סיפרה על חיים של מישהו אחר, או דקלמה תקציר של מלודרמה, שבו המטרה של כל משפט היא לגרום לך לומר ‘וואו’, ולא בהכרח להתקשר למה שהיה קודם או להתרחשות הבאה. זו דרך נהדרת להרוג סיפור טוב. אבל כשאלה החיים שלך… אז אולי אתה בוחר שלא יכאב.

מירי תמכה בה והיא קמה. הן ירדו אל הקומה הראשונה והצטרפו לארוחה, אפילו שהיא כבר אכלה מוקדם יותר. חלק מהבנות ישבו ליד השולחן וחלק התעסקו בהגשה. מישהי חתכה פרוסות לחם. הפליא אותה לראות שם בנות צעירות ממש. מתי הן הספיקו…?

היא נבוכה והרגישה עטופה בו זמנית. משהו נרגע בה, כאילו חשה שסוף סוף אפשר לשמוט את המושכות ולהשען לאחור. שהיא יכולה לסמוך על העגלון שייקח אותה לאן שהיא צריכה ושהסוסים לא יטילו אותה לתוך הבוץ.