מאז שהילדה בוכה בחלון שלי, הילדה ההיא באה אלי בלילות. הילדה שלא פגשתי כבר עשרים שנה. היא יחפה. השיער החום שלה סתור ומתולתל. היא לובשת כותונת ורודה של ניקי ומכנסי טייץ מפוספסים. היא לא בוכה. ואני לא יכולה לעזור לה. מאוחר מדי.
אני צריכה להודות לבינה על האירוח המלכותי. אני צריכה גם להודות לה על החולצות המפונפנות של דניאל שהולכות לתפוס לי מקום יקר במדף. בינה נותנת לי, אני צריכה לומר תודה, גם אם אני לא רוצה. ככה מתנהגת אישה מנומסת שחינכו אותה היטב.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’