בחזרה לאי

בבוקר למחרת הוא קם כרגיל, אבל המאמץ לקום היה אותו מאמץ מכאיב ופוצע של ימי נעוריו, הימים בהם שוטט ברחובות וראה את העולם כמו משהו דמיוני, משחק על מסכי ענק שמוקרן מכל צדדיו.

לו רק היה לו מזל, הוא לעולם לא היה שומע יותר את השם של ברנשטיין. אבל מזל, כנראה, היה בדיוק הדבר שהוא לא התברך בו. לא היה לו מזל להיוולד בלי הפרעת קשב, גם לא מזל לגדול בבית עם הורים פחות מותשים ואדישים. אפילו מזל להיות ילד שצועק את המצוקה שלו לא היה לו. במקום זאת היה ילד שכוסס ציפורניים בדממה ומבצר במוח שלו אי בודד, אליו הוא יכול ללכת כשהכל נהיה יותר מידי. 

שני שאלה אותו פעם מה היה באי הזה. הוא צחק כי זה היה יותר קל מלבכות ואמר לה שבאי היה הכל. גיבורי סיפורים של שמואל ארגמן וחיים ולדר. קטלוג מדוייק של אוסף הבולים הענק שלו. שבתות אצל סבתא צביה במושב. זכרונות מטיולים שנתיים. כל החלקים השפויים של החיים שלו, כל הקשים שהוא נאחז בהם כדי להמשיך לחיות. כמעט הכל היה באי, חוץ מהפיראטים: להם לא הייתה כניסה. איכשהו הוא הצליח לנעול אותם בחוץ, גם אם לא להטביע לגמרי. אולי, אחרי הכל, כן היה לו קצת מזל.

את האי הוא התחיל להקים בכיתה ב’, בשיעורים המשעממים של הרב גולדשטיין. או אולי הם לא היו משעממים כל כך: אבל הוא לא הצליח להתרכז במשניות, ואף אחד לא חשב להציע לו אבחון אלא רק לגעור בו אם פטפט או בעט בכדור מתחת לשולחן. הוא למד לתלות עיניים גדולות ברב ולהפליג הרחק בראש. לאט לאט הקים את האי, אכלס אותו בכל הדברים שיאפשרו לו להמשיך להיות ולא להיות.

אולי זה נס שנולדת עם הפרעת קשב, הציעה פעם שני. אחרת לא היית מתחיל להקים את האי. ולאן היית יכול לברוח אחר כך, כשהדבר הזה התחיל לקרות?

הוא משך בכתפיו. אם לא הייתה לו הפרעת קשב אולי היו לו חברים והוא לא היה משוטט לבד. אם לא הייתה לו הפרעת קשב אולי היה מסתפק בחיים של לימודים וספרים וקצת גולות ואופניים ולא נמשך לכל בדל הרפתקה שהתגלגל ברחוב. אולי לא היה הולך עם ברנשטיין מבית הכנסת כשזה ביקש ממנו עזרה בחנות הצעצועים שלו. אולי הדבר הזה בכלל לא היה מתחיל לקרות. 

אולי לא היה הולך עם ברנשטיין מבית הכנסת כשזה ביקש ממנו עזרה בחנות הצעצועים שלו. אולי הדבר הזה בכלל לא היה מתחיל לקרות. 

האי הבודד שלו שמר עליו הרבה שנים, והוא נסוג לתוכו כמה שרק יכול היה, צופה אל העולם מאחורי מסך שקוף אבל בלתי חדיר. הוא סיים תלמוד תורה והתקבל לישיבה גרועה ונפלט ממנה אחרי חצי שנה ומצא את הדרך שלו לרחוב, אבל אף פעם לא באמת הלך רחוק. כלומר, הוא חשב ככה. ההורים שלו חשבו שהלך רחוק מאד, הלך אולי לבלי שוב. אבל הוא ידע כמה פעמים ביום הוא אומר לעצמו לא, וידע שכל בוקר הוא מנצח את עצמו כשהוא מסרב להישאר במיטה, וקינא בהוריו שלא יודעים עד כמה רחוק אפשר ללכת. 

שולי, העובד הסוציאלי, הסכים איתו. שולי עבד בעמותה שניסתה את מזלה בהחזרת ילדים כמוהו למסלול וחשב שהוא מקרה קל, שהוא רק צריך מקום שיבין את הפרעת הקשב שלו. אבל הוא סירב לכל הצעה. הוא חשב ששולי יתייאש בסוף, אבל שולי התעקש לא להתייאש. הוא הזמין אותו לשבתות ולקח אותו לאכול פיצה ויום אחד שם לו יד על הכתף והוא הקיא את כל הפיצה שאכל ואמר לו: “בחיים אל תיגע בי יותר.” ואז שולי הבין. הוא לא נגע בו יותר אבל התחנן שילך לטיפול. בסוף הוא הסכים, לא כי הוא חשב שזה יעזור אלא כי שולי נראה סובל באמת בגללו.

הוא לא האמין בטיפול, אבל הטיפול כנראה האמין בו. בהתחלה הוא עדיין חי בעיקר באי שבראש שלו והתחכך עם העולם דרך מסך ניילון עבה, אבל לאט-לאט הניילון הידקק, ואז התפורר. הוא התחיל להרגיש גשם ישר על העור, לצחוק עמוק מתוכו, לדבר עם אנשים בלי להרגיש שהוא משחק בסרט. הוא מצא מסגרת ישיבתית שלא מסגרה אותו באופן נוקשה מידי. למד צילום אירועים. התנדב בקו סיוע לגברים דתיים וחרדים. 

בשידוכים הלך לו רע. ההורים שלו היו מיואשים ממנו בכל מקרה, בטוחים שאין סיכוי למצוא לו שידוך סביר. שולי ואנשי צוות מהמסגרת חשבו אחרת, אבל גם הם נרתעו כשאמר שהוא מספר הכל. “המון ילדים עוברים את זה, ורובם אף פעם לא מעבדים את הטראומה בטיפול, כמוך,”  הסביר לו שולי. “זה באמת נורא ועצוב. אבל מה זה קשור לחיים שלך עכשיו? למה אתה צריך להגיד?”

הוא התעקש שהוא צריך. 

“לפחות לא על ההתחלה. אחרי שתהיו נשואים כמה זמן, נגיד…”

“אחרי שנהיה נשואים?” הוא הזדעזע. “כדי שהיא תעזוב אותי אז, במקום בשלב השידוכים?”

“אחרי שנהיה נשואים?” הוא הזדעזע. “כדי שהיא תעזוב אותי אז, במקום בשלב השידוכים?”

“אף אחת לא תעזוב אותך בגלל שפגעו בך בתור ילד!” הזדעזע שולי בחזרה.

“כן? אז למה כל כך חשוב שאני לא אספר?”

“כי… כי אתה לא רוצה להפוך את זה לכרטיס הביקור שלך! אתה הרבה יותר מזה!”

“אני הרבה יותר מזה,” הוא הסכים. “גם בגלל זה.” הוא למד לשרוד. הוא ברח לתוך אי שהגן על השפיות שלו. הוא הצליח לצאת משם חזרה אל העולם ולחיות שוב עם אמון בבני אדם. הוא פיתח אינסטינקט לזהות טיפוסי-ברנשטיין מרחוק, גם אם תאוות הניצול שלהם כוונה לדברים אחרים. 

שולי לא הצליח להבין אותו הפעם. הצעות שידוכים עלו ונהדפו. בבירורים עליו אמרו שהוא בחור מצוין, בריא בנפשו. לא רואים עליו בכלל ש… מה, לא ידעתם? הוא לא מסתיר את זה, אתם יודעים. מתנדב אפילו עם… כאלה. שגם עברו דברים.

הוא היה אחד מהאלה. עבר דברים. וכל המציעים והמבררים נסוגו בבהלה. 

את שני, בסופו של דבר, הוא לא הכיר בשידוך. קיץ אחד הוא התנדב בקמפ לילדים חולים בסיסטיק פיברוזיס שנערך בשוויץ. הוא היה צמוד לילד כחוש בן תשע, שני הייתה אחראית על אחותו, ילדונת קופצנית בת חמש. הוא ניסה לשמור על דיסטנס, אבל לשני היו תכניות לגביו. בגיל עשרים וחמש, היא כבר הייתה שדכנית נלהבת עם כמה שידוכים מוצלחים ברקורד שלה, והיא חשבה שהמתנדב של בנצי מתאים בול לבת הדודה שלה. היא שלחה אח של גיס שהתנדב גם הוא בקמפ להציע לו את השידוך. הוא, שבע אכזבות, ניסה להתחמק. זה לא נראה לו מתאים. כן, הוא עובד וקובע עיתים וגם הולך שחור-לבן, אבל זה לא מתאים. היא בטח לא תרצה. לא רצה להרחיב למה. למה שכל הקמפ ירכל עליו?

שני לא ויתרה. כשאח של הגיס חזר עם תשובות לא מספקות, היא תקפה אותו בעצמה. בת הדודה שלה לא סנובית. והיא עם חושי השדכנית המחודדים שלה חושבת שהם ממש מתאימים. מה הסיפור שלו? נרגז על האגרסיביות שלה, הוא אמר לה במשפט וחצי מה הסיפור. ציפה לראות אותה בורחת, אבל במקום זה היא קימטה מצח. “למה אתה מספר את זה כבר בשלב ההצעה? לפחות תחכה לפגישה שלישית.”

“לא מתאים לי לא לספר.” 

היא בחנה אותו במבט מהורהר. “זה כמעט כמו להגיד שאתה לא רוצה להתחתן.” 

“לא,” הוא אמר, והפנה לה את גבו, מסייע לבנצי להתקדם חזרה אל הקמפוס בו התארחו. “אני רוצה להתחתן עם מישהי שמבינה את החיים שלי.” 

שני לא לחצה עליו יותר בקמפ. שלושה ימים אחרי שנחתו חזרה בארץ, היא התקשרה. “צדקת שבת הדודה שלי לא רוצה.”  היא אמרה בלי הקדמות. “אבל יש לי הצעה אחרת שיודעת ולא אכפת לה. אני. מוכן לנסות?”

איך הוא לא הפיל את הטלפון מהתדהמה הוא אף פעם לא יבין. לא ידע אם הוא מוכן לנסות, אבל לא באמת חשב שהוא יכול לענות ‘לא’ בלי להישמע גס רוח. הם נפגשו בטיילת בתל אביב והתהלכו לאורכה שוב ושוב ודיברו חמש שעות בלי הפסקה, מפרים את כל הכללים לפגישה ראשונה. הוא גילה ששני סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ומתעניינת במיוחד בטראומות אצל ילדים. היא גילתה שהוא בהחלט רוצה להתחתן, ולא מחפש תירוצים לדחות את הקץ. כשהשידוך התקדם, שניהם גילו שהוריהם חולקים חוסר נחת ממנו. הם התארסו בלי וורט או מסיבת אירוסין, ובחתונה היה קשה להחליט איזה זוג הורים נראה מאוכזב יותר. ההורים שלו חשבו שאם רק היה נורמלי יותר לא היה צריך להתפשר על מודרנית שמבוגרת ממנו בשלוש שנים. ההורים שלה חשבו שהיא יכלה למצוא בן זוג מוצלח יותר מאשר צלם אירועים עם עבר של נער נושר. 

ההורים שלו חשבו שאם רק היה נורמלי יותר לא היה צריך להתפשר על מודרנית שמבוגרת ממנו בשלוש שנים. ההורים שלה חשבו שהיא יכלה למצוא בן זוג מוצלח יותר מאשר צלם אירועים עם עבר של נער נושר. 

לא היה אכפת לו. בנישואיו, לפחות, היה לו מזל טוב באמת. 

שנה עברה ועוד שנה והוא חשב שאולי מלאי המזל הרע שלו מוצה, שהוא יכול להיות הוא, מאושר ומחושל, ושהפצע של העבר הגליד סופית.  אבל אז ברנשטיין נעצר, והוא הבין שהמזל הרע שלו לא נגמר. הוא לא חשב שישמע את השם שלו שוב אי פעם. הבנאדם עזב מזמן את השכונה. אמרו שעבר לדרום. פתח שם חנות צעצועים גדולה יותר. הוא לא ידע בדיוק. אף פעם לא חקר. לא הגיע כמעט לדרום. 

הפעם הראשונה שנתקל בשם היתה כשעבר על החדשות בכיכר השבת ומצא עצמו קורא ידיעה על ‘סגן ראש העיר החרדי ואיש עסקים ידוע’ בעיר דרומית, אשר ‘נאשם במעשים חמורים בילדים’. הוא קרא עד הסוף. קרא גם את התגובות. השם של ברנשטיין הופיע שם שחור על גבי לבן. הוא כיבה מהר את המחשב ורץ החוצה. שני לא הייתה בבית. נועה היתה אצל המטפלת. הוא רץ ורץ בחוץ עד שהכאב בצד הכריח אותו לעצור. הוא נשען מתנשף על חומת אבן וחשב מה לעשות. הוא יחסום אתרי חדשות, עוד היום. 

בערב, כשנכנס לרכב בדרכו לצלם בר מצווה, הרדיו דיווח על ‘גל האשמות כנגד סגן ראש העיר יעקב ברנשטיין’. צו איסור הפרסום הוסר. הוא כיבה את הרדיו. נסע על אוטומט לאולם, פרק את הציוד, קיווה שלא יעשה טעות חריפה מידי. מסך הניילון, עבה מתמיד, חזר לחייו. הוא התקשה להבין מה אומרים לו. הזיז שפתיים בלי לדעת אם קולו נשמע. ניסה לתת לזכרון השריר לעבוד, להציב כל פריט ציוד במקום. פתאום נזכר באי שלו, ברח אליו. גילה שהוא מסוגל לעבוד גם כך. 

זה היה, כנראה, הערב המקצועי הגרוע ביותר בקריירה שלו כצלם עד כה. הלקוחות, הוא קיווה, לא הרגישו. הוא נשאר עד הסוף. צילם מה שביקשו. הבזיק פלאשים ביד יציבה. תהה כמה אחוזי הנחה הוא צריך לתת להם על הביצועים הגרועים שהם מקבלים בחיוך, זוכרים אפילו להגיד תודה ולהביא לו מיץ בכוסות זכוכית גבוהות.

בבית, שני הייתה ערה עדיין, עובדת על התזה שלה. היא העיפה בו מבט וקמה מיד. “שמעת על ברנשטיין.” זו לא הייתה שאלה.

הוא נתן בה מבט מטושטש, עדיין מסתובב באי שלו. בודק פטריות ביחד עם דייגו, הילד ממשפחת האנוסים באחד מספריו האהובים בגיל ההוא. כשזה קרה. 

“אתה לא איתי.” גם זו לא הייתה שאלה. 

“אני כן. אני – גם. זה היה… קשה לעבוד ככה.”

היא נכנסה לפעולה. הושיבה אותו. הדליקה מוזיקה שקטה. הביאה כדורי הרגעה מהסוג שהחזיקה תמיד בארון התרופות. (הוא תהה תמיד למה. אולי לא היה צריך לתהות). מזגה לו כוס מים קרים. אחר כך שאלה אם הוא רוצה לדבר עם ליבוביץ’, הפסיכולוג שטיפל בו בעבר, או עם מישהו אחר. הוא אמר שהוא לא יודע. שהוא לא יכול לחשוב. שהוא רוצה לישון.

נועה חזרה מהמטפלת וצהלה בזרועותיו והוא החזיק אותה וחשב שהוא אידיוט. שאסור לשלוח אותה לאף בית אחר. שאסור להוציא אותה מטווח ראייתו. מה הוא חשב לו, בכלל. 

בבוקר למחרת הוא קם כרגיל, אבל המאמץ לקום היה אותו מאמץ מכאיב ופוצע של ימי נעוריו, הימים בהם שוטט ברחובות וראה את העולם כמו משהו דמיוני, משחק על מסכי ענק שמוקרן מכל צדדיו. שני סידרה לו תור חירום אצל ליבוביץ’. שולי התקשר והוא ניסה לענות לו. נועה חזרה מהמטפלת וצהלה בזרועותיו והוא החזיק אותה וחשב שהוא אידיוט. שאסור לשלוח אותה לאף בית אחר. שאסור להוציא אותה מטווח ראייתו. מה הוא חשב לו, בכלל. 

“אני מצטער,” הוא ניסה להגיד לשני בערב, אחרי שנועה נרדמה. אבל היא רק נתנה בו את המבט הרושף שהוא למד לא לקרוא עליו תיגר. “אני יודעת מה אתה רוצה לומר, ושלא תעז להגיד את זה. שלא תעז.”

הוא לא העז. 

עוד בוקר של קימה בייסורים, והוא נסע לליבוביץ’ לתור הדחוף. שני באה איתו, אבל הוא התעקש לנהוג בעצמו. נוסע בכביש, מתהלך באי, מקווה לאור בקצה המנהרה. אחרי עשרים דקות של נסיעה, ידו נשלחה כמעט מאליה. הדליקה את הרדיו. בטח יש חדשות חשובות יותר. אולי פרצה מלחמה. הלוואי. מלחמה גדולה. שתהפוך את הכל. תשכיח. 

“…ולכן אני אומר: זה לא מקרי שבדיוק עכשיו, כשהתמנה לסגן ראש העיר, צצו כל הטענות האלה,” הדהד קול בטוח ברכב. “אם באמת הוא עשה דברים כאלה לפני חמש שנים ולפני עשר שנים ולפני חמש עשרה שנה, איפה היו האנשים האלה עד היום? מדברים לא רק על ילדים, גם על נערים. למה הם לא הגישו תלונה, הזהירו נגדו, משהו? כל כך הרבה סיפורים פתאום ואף אחד לא התלונן בזמנו? רק כשהוא עולה לגדולה נזכרים? אני שואל אותך: זה הגיוני שאנשים לא ידברו כל השנים האלה, לא יבקשו צדק?”

הוא לא עשה תאונה. רק נסוג עמוק לסבך שיחים באי שלו. נסע הלאה. הוא לא ידע עד עכשיו כמה מזל היה לו לברוח מהשם של ברנשטיין, אבל המזל הזה נגמר. 

אולי, הלוואי, תפרוץ מלחמה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

5 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן