בקשות

מהצד השני היה הקול של אבא עולה, חזק וחם, מסלסל, מרגיש בבית. אבא לא שתה תה עם ביסקוויטים. הוא נבלע בתוך הפיוטים והוביל את כולם אחריו.

עשתידכּ, יבורכו הידיים, הוא אומר, כמה טעימה הקובה שלך, ייהרס ביתו. ככה הוא אומר, בערבית. מין ביטוי מגוחך לומר כמה הוא נהנה. הוא מביט באמא שלה בחיבה, ועובר ביניהם רגע חשאי שמשאיר אותה ואת אחיה בחוץ. כמו מקדש סודי, גנוב, מכוסה עפר, שאיזו כף של טרקטור גילתה בטעות כנף שלו, קצה צריח.

עכשו הוא נשען לאחור מרוצה. תביא את הבקשות הוא פוקד על לוי. לוי קם בצייתנות, הודף את הכסא בחריקה לא נעימה ומטייל אל ארון הספרים.

עכשו הוא נשען לאחור מרוצה. תביא את הבקשות הוא פוקד על לוי. לוי קם בצייתנות, הודף את הכסא בחריקה לא נעימה ומטייל אל ארון הספרים, זו ההזדמנות שלו לעזוב קצת את השטח ולפרוק עודפי אנרגיות. הספרונים תחובים במדף הנמוך בספריה, עמודוני מתכת מתקלפים שדפי עץ עבים מחלקים אותם מלמעלה עד למטה בקוים אופקיים במרחקים שוים בדרך כלל. לפעמים היתה חולמת על ספריית עץ מהגוני, עם ויטרינה וכלי כסף שמשתקפים במראות כפולות ודלתות זכוכית, כמו בבתים אמתיים. 

שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה

לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה

שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר

הסלסולים של אבא שלה מתפתחים לכל הכיוונים, מתפתלים בחלקיקי טונים ומתרוצצים בתוך המלים כמו ציפורי שיר קטנות, הקול שלו חם ומתאמץ ואז מתגלץ’ במורד הלחן בלי התראה, הוא חבר של המנגינות, איפה למד אותן, בשכונת כנסת לפנות בוקר, בשבתות חורף ארוכות. הלל מדדה אחריו בקול דק. לוי עסוק בהגנבת סוכריות טופי שקיבל בבית הכנסת לתוך הפה. לפעמים היא מצטרפת. עכשו היא מעדיפה להקשיב.

חָזָק מְיַחֵד כְּאֶחָד עֶשֶׂר סְפִירוֹת

מַפְרִיד אַלּוּף לֹא יִרְאֶה מְאוֹרֹות

סַפִּיר גִּזְרָתָם יַחַד מְאִירוֹת

תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ ה’ – – –

אחרי סלסול ארוך במיוחד, כשהוא עולה ומאדים כולו ממאמץ עד המצח, הוא משתתק בעייפות. נאנח אנחת סיכום, מחכה לתשואות.

פאריד אל-אטרש, אמא שלה אומרת והעיניים שלה מוארות באופן השמור לרגע הזה. היא מוסיפה עווית שפתיים לאישור ומהנהנת. הוא מבסוט, אבל לא מראה את זה.

בעיר הקודמת, כשהיתה קטנה יותר, בת תשע-עשר, היתה הולכת אתו לבקשות, אחרי סעודת שבת. הלילות היו קרירים והיא לבשה את השכמיה שאמא שלה סרגה לה ולפעמים מעיל. הלל היה עוד קטן ולא בא אתם, רק היא ואבא. אמא הלכה לישון או טיפלה בלוי שהיה בשלבי הירדמות, אף פעם לא באה, ולא פגשה את הרבנית, ובכל זאת הרבנית הכירה אותה. הרחובות היו ריקים והשמים מכוסים ולא היו כוכבים, והאויר היה קר ודוקר. היא הלכה לצד אבא, מתקשה להדביק את פסיעותיו הגדולות, הוא היה אומר, את רוצה לבוא אתי? והיא היתה עושה חישוב של מה היא תעשה בבית לבד, ונזכרת בתה עם נענע של בית הכנסת של המצרים, ובאויר החם והנדיב שנשב מהמזגנים הישנים והמטרטרים.

וההליכה בלילה, והצעדים שלהם מתקתקים על הכביש השחור, בשני מקצבים מקבילים, אחד כבד, קצוב, והשני קטן ומהיר ומתנשף, כמו מפל של שמיניות תוים בפסנתר. 

וההליכה בלילה, והצעדים שלהם מתקתקים על הכביש השחור, בשני מקצבים מקבילים, אחד כבד, קצוב, והשני קטן ומהיר ומתנשף, כמו מפל של שמיניות תוים בפסנתר. הוא הולך כאילו לא מודע לכך שהיא אתו, לפני כבישים המתין לה והם עברו ביחד. הדרך עברה בשכונת הדקלים ואחר כך בשכונת הפרחים, ואחר כך בשיכון עולים, באזור של הגרוזינים, והבתים הקטנים היו מוארים רכות והשקט מפתה ועוטף ומספר סיפורים, מה הוא מספר לא ידעה.

איכשהו היתה נזכרת בשיר של עפרה הגננת.

בָּא אֵלַי אוֹרֵחַ 

צָץ הוּא בַּחַלּוֹן

הֵן זֶה הַיָּרֵחַ

בְּלִי פֶּה וְלָשׁוֹן

אחר כך עברו את החורשה הגדולה והצרצרים ניסרו בתוקף כפי שעשו תמיד כשידעו שאף אחד לא שומע, ולפעמים יכלו להרגיש את רוח הים, בריזה של ערב מאוחר בריח מלוח ונשיפות תנשמות, וחטיפי קולות בלתי מזוהים, צקצוקי ציקדות ולחיתות נחשים. ליד אבא היא לא פוחדת.

הדרך ארוכה, אולי עשרים דקות של הליכה מהירה, לגביה בכל אופן, אבל היתה אפילו יותר כיפית מהישיבה בבית הכנסת. למה הוא היה הולך כל כך רחוק היא עד היום לא יודעת. אולי לא היתה שירה במקום קרוב, זה היה משהו של ירושלמים, כך היא ידעה, ושל אנשים עם געגועים בלב למשהו שעשו פעם כשהיו ילדים, ולאבא שלה היה קול זהב, הם רצו אותו, הוא היה המרכז, שם הוא פרח. 

לפעמים היה שואל אותה איזו שאלה בדרך, מה המורה לימדה אותך, כך היה שואל, כאילו חיו לפני מאה שנה. שהיתה מורה אחת ושיעור אחד. האבות האחרים שואלים מה למדת בבית הספר, או אם למדת משהו בשיעור פרשת שבוע, אבל הוא נשאר נעוץ אי שם בהיסטוריה קדומה, והשפה שלו והמושגים היו משם. היא נאלצה להתאים את עצמה אליהם אבל עשתה זאת כי רצתה להחזיק את החוט שהוא זרק לעברה. אם היא לא תמהר הוא יישמט, כי הוא מתעייף מהר מדברים כאלה. תמיד היא לא ידעה מה למדו, כי מה היא תגיד, למדנו בגיאוגרפיה על הולנד, או למדנו בדינים הלכות נטילת ידיים, ותמיד הרגישה לא טוב שהיא לא יודעת, כאילו צריכה להוכיח לו שהיא באמת עושה שם משהו שימושי, בבית הספר, שהיא מפיקה ממנו איזו תועלת. שהוא לא משלם סתם.

ולפעמים שאל איזו חידה, וכשלא ידעה לענות היה מגלה לה, והיתה איזו שמחת ניצחון כשגילה לה את התשובה, ואמר, זו חידה של האבן עזרא. סוף שמי אמצע שמי, אמצע שמי סוף שמי. מה זה היה אז?

ולפעמים שאל איזו חידה, וכשלא ידעה לענות היה מגלה לה, והיתה איזו שמחת ניצחון כשגילה לה את התשובה, ואמר, זו חידה של האבן עזרא. 

אבל רוב הדרך הוא הלך מהר והיא התאמצה להשיג אותו.

כשהגיעו היא היתה נכנסת לעזרת הנשים, וריח של משהו עתיק אפוף שטיחים וסמובר קידם אותה, ריח זר ומשונה אבל ידידותי עם זאת. ביבאס השמש היה נכנס מעבר למחיצת העץ של עזרת הנשים ושואל: רוצה תה? המבטא הכבד שלו היה מפרק את השאלה: רוסה, תה? היא היתה מהנהנת בביישנות, והוא היה יוצא וחוזר אחר התעסקות קצרה עם ספל זכוכית חם מלא בתה כהה שבתוכו צפים כמה עלים של נענע. עם שתי כפיות סוכר חום. אחר כך היה אומר, יש שם פתי בר בקופסא, והיא היתה מתגנבת לפתח עזרת הגברים וחופנת כמה ביסקוויטים מהשלחן מכוסה מפת הטרלין הלבנה שכבר איבדה את הבוהק, ואז חוזרת אל ספסל העץ הערום ושלחן הדיקט הצר וטובלת לה ביסקויטים בתה. הם היו נימוחים בפה והיה לתה טעם שבתי מתוק ומופלא. ביבאס היה מציץ עליה כשעבר ליד השבכה, ואומר בשמחה, יופי, יופי. היא לא הבינה על מה.

מהצד השני היה הקול של אבא עולה, חזק וחם, מסלסל, מרגיש בבית. אבא לא שתה תה עם ביסקוויטים. הוא נבלע בתוך הפיוטים והוביל את כולם אחריו. לפעמים היה מישהו מנסה לחקות אותו עם הסלסולים, אבל זה נשמע נלעג, כמו שילדים אומרים, אתה עושה אחרי. הוא היה מתחיל את הפיוט, קובע את הקו, והיה אומר מקאם גיאת, מקאם ראסט. והם היו מצטרפים, אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר.

אֲנִי הַשָּׁבָה בַּבֹּקֶר וּבְהֵיכָל הָאֵל אֲבַקֵּר. מאין היא שבה ולאן? ולמה בבוקר, ומה היא עשתה כל הלילה? המלים היו מצלצלות כבדות ויפות, וזרות, כמו כלות מקושטות, מרחפות בעולמות רחוקים, ימים של תום וכוכבים שרים, והיה חום של סמובר ומזגן רעשני ווילונות תחרה נובורישיים על חלונות מקומרים, וילון תחרה קצר על חלונות שבכת העץ שבין עזרת נשים לגברים שהיא הדפה ביד כדי לראות את אבא שלה שר. היא חשה גאוה, אולי הפעמים הבודדות שחשה גאוה באבא שלה. אולי משום כך כל כך אהבה לבוא לבית הכנסת. תמיד היא חשבה שזה בגלל התה והפתי בר.

בשלב מסוים התעייפה, הם היו שרים שעה וחצי, שעתיים. אחר כך טופחים לאבא על הכתף, אומרים לו חזק וברוך, ושואלים איך היה השבוע. ומה שלום המשפחה, האשה. כאילו היא סתם אשה, היתה חושבת לעצמה. כאילו אשה של אף אחד. הוא היה אומר, ברוך הוא וברוך שמו, ומתרכז בניקוי המשקפיים. גם שם בין האנשים שאהב היה קמצן במלים. אולי פשוט לא היו לו, ומה שאין לך אינך יכול לתת.

גם שם בין האנשים שאהב היה קמצן במלים. אולי פשוט לא היו לו, ומה שאין לך אינך יכול לתת.

הרבנית היתה גם היא מגיעה לפעמים, שואלת אם היא הבת של שבח, ומה שלום אמא, ובאיזו כיתה היא, ואומרת שהבת שלה מורה בבית הספר, באגף של הבנים. והיא אומרת כן ביישני ולא יודעת מה להגיד עוד. לפעמים היתה נרדמת והמנגינות היו נוסעות אתה לתוך חלום חפוז כלשהו, ואבא היה מעיר אותה, אומר בואי, הולכים. והם היו יוצאים אל הלילה הקר. הדרך חזור היתה תמיד ארוכה יותר, והיה לה קר מתחת לשכמיה והיתה עייפה, אבל לא זכרה את זה בפעם הבאה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן