הזמנה לבר מצווה

רגע אני יושבת בהלם קפוא והעולם עוצר, ואז אני פשוט מוכרחה לראות מי הדוברת. אני קמה מכיסאי, מעיפה מבט חטוף לאחור. יעלי עומדת שם, הדורה כתמיד, מדברת עם נועה. ככה גיסתי מרכלת עלי עם בת הדודה שלה.

אחת אחת הן נכנסות לאולם הגדול, רעננות ומטופחות, מחליפות נשיקות מרפרפות על הלחי ומחמאות שמתפזרות בחלל האולם הענק. “ריקי!” שמחה לקראתי אילה, “איזה יופי שבאתם!” באמת יופי. אני מורידה מזרועותי את איציק, שרץ מיד לכל בני הדודים, ומחליפה גם אני נשיקה מרפרפת עם אילה. “את נראית מקסים,” אני מחמיאה לה בחום. “וגם הילדים, בלי עין הרע!”

שירי שלה מסתובבת עם שמלה שחורה מהממת, אלי ואברימי לבושים בחליפת שלושה חלקים עם פפיון, ואיתמר, חתן בר המצווה, לבוש בחליפה, חבוש כובע ומרכיב משקפיים חדשים. ראשי מחשבן אוטומטית עלויות. שמלה. חליפה. פאה. משקפיים. אילה מסמנת לצלם, וכבר הוא תופס אותנו יחד, שתי גיסות. מחייכות ושמחות.

לאה נכנסת ואני נפרדת מהן, פונה לחפש את עצמי באולם. קצת שיחות על דא ועל הא, קצת מחמאות הדדיות, מילים, מילים, מילים. בסוף כולן מתיישבות. גם אני.

אני טועמת בנימוס מהסלמון שמוגש בכוס, שעד היום חשבתי שמיועדת רק לקינוחים. מנהלת שיחה קלה עם לאה שלידי. מזיזה במזלג כמה חתיכות מפה לשם. מעיפה מבט בשעון. שרק ייגמר הערב הזה, השם. אין לי כוח לבר מצווה הזו. אין לי כוח להיות מנומסת ומחייכת וחברותית ומעונינת ומעניינת. רוצה לחזור הביתה. רוצה לשבת על הספה ולעשות שום דבר. ככה ודי. כמו כל הבקרים והערבים בשבועות האחרונים.

אין לי כוח לבר מצווה הזו. אין לי כוח להיות מנומסת ומחייכת וחברותית ומעונינת ומעניינת. רוצה לחזור הביתה. רוצה לשבת על הספה ולעשות שום דבר. ככה ודי.


פתאום אני שמה לב שהשם שלי מוזכר לא רחוק ממני. בלי להתכוון, אני מוצאת את עצמי מקשיבה.


“כן, לאהרון ולריקי מאד אכפת. תשמעי, זה לא סיפור פשוט. ככה ביום אחד להיות מפוטרת מהעבודה, בלי לראות את זה בא. וזו עוד היתה עבודה כל כך נוצצת…”

רגע אני יושבת בהלם קפוא והעולם עוצר, ואז אני פשוט מוכרחה לראות מי הדוברת. אני קמה מכיסאי, מעיפה מבט חטוף לאחור. יעלי עומדת שם, הדורה כתמיד, מדברת עם נועה. ככה גיסתי מרכלת עלי עם בת הדודה שלה. פשוט מקסים. עיניה של יעלי פוגשות בעיני. אני מתרחקת משם בחיפזון, צועדת בעיוורון לעגלה של איציק. שולה ממנה את הפלאפון. מתבוננת בו בעיון, כאילו הוא יכול לספר לי משהו מלבד את השעה.

בסוף הכל נגמר, גם אם זה אחרי נצח וחצי. איציק קרס בעגלה כבר מזמן, וגם צביקי משפשף עיניים, אם כי הוא לא מוכן להכנע ולשכב. ברכת המזון מסתיימת, וסופסוף אהרון מופיע ליד המחיצה, מסמן שהוא מוכן ליציאה.
במעלית אני שותקת. וגם ברכב. רק כשצביקי נרדם, ראשו המיוזע שעון על כיסא הבטיחות של איציק, אני יכולה לדבר בחופשיות.


“סיפרת ליעלי שפיטרו אותי?” אני שואלת בטון תמים וסתמי.


“לא, מה פתאום?” הוא אומר.


“אולי אמא שלך סיפרה לה?”


“לא נראה לי,” הוא מבטל בהינף יד. “אמרנו לה שזה סוד. למה נראה לך שיעלי בכלל יודעת?”


הסיפור פורץ ממני, ואהרון נבוך כולו. כל ענין הפיטורים מציב אותו בסיטואציות חדשות שלא הכיר. אשה דומעת, התפרצויות זעם, סודות והאשמות, לחץ כלכלי. שום דבר שהוא אומר לא בסדר, והוא יודע את זה עוד לפני שהוא פותח את הפה.


“את רוצה שאני אדבר איתה?” הוא מנסה את הכיוון המעשי.


“לא, מה פתאום,” אני יורה מיד בחזרה.


“את רוצה שאדבר עם אמא שלי?”


“לא,” אני עונה בעייפות ומשעינה את הראש על המסעד. “אני עייפה נורא. אני נחה קצת.”


הוא שותק, ורק מגביר את המוזיקה.


הרכב דוהר בכביש ירושלים תל אביב. הכביש כמעט ריק, בכל זאת השעה כבר אחת בלילה.

**

“אמא שלי הזמינה אותנו לשבת,” אומר לי אהרון למחרת. “רוצה ללכת?”


אני נקרעת. מצד אחד, צריכה אנרגיות בשביל לארוז, להלביש ולהתלבש ולנסוע שעה לכל כיוון. מצד שני, לא אצטרך לעמוד ולהכין שבת, והילדים כל כך אוהבים לנסוע לשבת. חוץ מזה, אנחנו צריכים לחשבן את עלויות השבת שנחסוך. נכון, בינתיים יש פיצויים, אבל הם יגמרו. ומי אמר שאמצא עבודה אחרת עד אז?


“לא היינו אצלם כבר חודש וחצי,” הוא מזכיר, ואני, בפזיזות של רגע, מסכימה בלי לשאול שאלות נוספות.

“לא סיפרת לי שגם יעלי באה לשבת!” אני כועסת עליו ביום רביעי בערב. התקשרתי לחמותי לשאול מה היא רוצה שאביא לשבת, ובדרך אגב היא הזכירה שיעלי באה. ומביאה איתה כבר עוגות ומנה אחרונה, אז אני לא צריכה להביא איתי כלום.


“זה משנה?” הוא לא מבין.


“אחרי מה שהיה בבר מצווה?!”


לוקח לו רגע להזכר. רגע אחד יותר מדי.

חייכתי בנימוס, ואמרתי שגם אני כבר ממש חיכיתי לראות את יעלי המפורסמת. הרגשתי קצת כאילו פגשתי את השוויגער השניה שלי.


אני חושבת שרוב הפגישה השלישית שלנו נסובה על יעלי. אחותו הבכורה והנערצת. זו ששלחה לו עוגות קבוע לישיבה, והגיעה לבקר מדי פעם, ודיברה איתו בטלפון לפחות פעם בשבוע. באירוסין היא חיבקה אותי בחום כמעט אימהי. כל כך חיכיתי כבר לראות את הכלה של אהרון היא אמרה, לראות מי זו ריקי המפורסמת. חייכתי בנימוס, ואמרתי שגם אני כבר ממש חיכיתי לראות את יעלי המפורסמת. הרגשתי קצת כאילו פגשתי את השוויגער השניה שלי.

“כיף לראות אתכם!” יעלי לבבית כמו תמיד, מחייכת אל איציק ומשחדת את צביקי במשהו מתוק. אני מלכסנת אליה מבט, ותוהה אם היא יודעת ששמעתי אותה. אין לי מושג.


בליל שבת אנחנו על הספה, יעלי, שירי הבכורה שלה, ואני.


“אז מה חדש?” שואלת שירי בפיהוק.


“מתאוששים מהבר מצווה,” אני עונה בחיוך מזוכיסטי, “היה ממש יפה, נכון?”


“דברתי עם נועה בבר מצווה,” אומרת יעלי שלא ממין הענין, “פיטרו אותה מהעבודה יש לך רעיון בשבילה?”


אהה, אני מרכיבה את הפאזל חתיכות חתיכות. אז נועה סיפרה ליעלי שפיטרו אותה, ויעלי סיפרה לה שגם אותי. נכון שזה יגרום לנועה להרגיש טוב יותר? הנה, גם את ריקי המוצלחת פיטרו. היא לא צריכה להרגיש רע. הכל מרוצף בכוונות טובות. גם הדרך לגיהנום.


הכעס חוזר לבעבע בי. זו אמורה להיות התנצלות? זה הופך את פרישת הסודות האישיים שלי באוזניים זרות לבסדר? ועוד איזה מין הסבר עקיף שכזה. היא לא יכולה לומר ככה, סתם, שהיא היתה לא בסדר?


היא בכלל לא היתה אמורה לדעת מלכתחילה שפוטרתי, בטח דובבה את אמא שלה מה קורה איתנו לאחרונה עד שהיא ספרה לה. כמו שתמיד יעלי מצליחה לדעת את כל הסודות במשפחה. כמו שהיא ידעה על ההריון של צביקי בערך חמש דקות אחרי שסיפרנו לחמותי, והעבירה לי את הכבד במסירות בשבת אחר כך.


“וואי, מסכנה,” אומרת שירי ברחמים, “זו נראית לי כזו חוויה מדכאת, להיות מפוטרת. גם קצת בושות.”

להחליף לו? הוא לא צריך, ואולי כדאי לחסוך בטיטולים עכשיו, תחי האירוניה. אולי נגמול אותו מוקדם. זה לא שאני עובדת או משהו.


“צריך להחליף לו טיטול,” אני מרימה את איציק החף מפשע, שמביט בי במבט מתפלא. טוב שהוא לא מדבר עדיין. אני הולכת לחדר. להחליף לו? הוא לא צריך, ואולי כדאי לחסוך בטיטולים עכשיו, תחי האירוניה. אולי נגמול אותו מוקדם. זה לא שאני עובדת או משהו.


אני שומעת את יעלי ושירי צוחקות יחד בסלון. אני יושבת בחדר החשוך ומחבקת אלי את איציק, שמתרפק עלי בחזרה.

**


“יעלי התקשרה אלי,” אומר אהרון, ומשפד חתיכת בטטה על המזלג.


“חידוש גדול,” אני אומרת בציניות מרירה.


“היא רוצה להזמין אותנו לשבת.”


עוד סוג של התנצלות מצידה?


אני פותחת את הפה, והוא עוצר אותי עם הבטטה המשופדת.


“את לא צריכה ללכת,” הוא אומר בשקט, “אמרתי לה שכבר תכננו ללכת להורים שלך, ושאעדכן אותה אם בכל זאת נבוא. נראה לי שאת עדיין פגועה מדי, וזה לא יעשה לך טוב.”

ה’לא’ ההחלטי שלי נשאר באוויר, מופתע קלות.

**

בלילה אני מתהפכת, מתקשה להירדם.


שבת אצל יעלי. כמה פעמים כבר היינו אצלה? לא זוכרת, הרבה.


אנחנו מגיעים עם המזוודה הכחולה שמשמשת אותנו בנאמנות. החדר מאורגן, המיטות מוצעות עם זוג מגבות שמקופל עליהן בקפידה. יעלי מציעה קפה ועוגה לפני הדלקת נרות, היא תמיד מציעה. הארוחות מושקעות, והיא אף פעם לא שוכחת שמכל הדגים אני מעדיפה סלמון, ושאני אוהבת סלט פטריות. בליל שבת אנחנו מפטפטות נינוחות על הספה. בצהריים שירי ומיכלי לוקחות את איציק וצביקי לטיול, ואנחנו נחים מנוחה אמיתית, לא במשמרות.


אני מתקשחת בחזרה, מזכירה לעצמי את מה ששמעתי בבר המצווה. את נועה. את יעלי. מבעירה מחדש את הכעס הסורר שמנסה לדעוך לו.


כשהגעתי למשפחה בתור כלה הייתי חסרת ביטחון. הן כולן היו נמרצות ותוססות ומצליחות ומטופחות. טבעתי שם. יעלי שלחה כל שבוע עוגה, “שתרגישו קצת זו”צ ותשמינו בערבים,” כתבה בפתק מחויך, והעוגה שלי היתה נראית לי חיוורת בהשוואה לאלו שלה. “היא אופה מעולה, נכון?” התמוגג אהרון ולקח עוד גביניה שהיא הכינה לנו במסירות, ואני התכווצתי והנהנתי בשקט.


באותו ערב, כשהתקשרתי לבקש את המתכון, היא הכתיבה לי אותו שלב אחרי שלב, בליווי טיפים והסברים מפורטים. שבוע אחר כך אהרון הודיע שיצא לי כמו של יעלי, “אפילו יותר טוב,” שיקר בנאמנות, ואני שמחתי וארזתי חבילה מהגביניות בשביל שמולי אחי שבישיבה. אצלנו אף אחד אף פעם לא חשב לשלוח מאפים לישיבה, דחפו שטר של מאה שקלים במקום. אבל זכרתי את עיניו של אהרון כשסיפר לי על החבילות שהיה מקבל מיעלי. אולי גם עיניו של שמולי יראו ככה.

היו לה כוונות טובות. אני חושבת פתאום. אולי אדבר איתה, בליל שבת, אסביר לה. 

אני מדמיינת את בר המצווה של צביקי בעוד תשע שנים. תהיה לי עבודה חדשה, שאז כבר תהיה ישנה. התקופה הזו של הפיטורים בטח תהיה זכרון רחוק וצובט. מפות על השולחן אני רוצה בצבע ברונזה.

יעלי תסתובב שם, הדודה הזרה והמנוכרת והלא שייכת, ואנחנו נחליף נשיקה מרפרפת על הלחי ו”תודה שבאת, אני מעריכה את זה,” מנומס.


יעלי תסתובב שם, הדודה הזרה והמנוכרת והלא שייכת, ואנחנו נחליף נשיקה מרפרפת על הלחי ו”תודה שבאת, אני מעריכה את זה,” מנומס. או שהיא תסתובב שם, שמחה ושייכת ומוכרת, ואנחנו נתחבק חיבוק קצר ומלא.


מה עדיף?

**

“תגיד ליעלי שנשמח לבוא לשבת,” אני אומרת לאהרון בבוקר. “ותזמין אותה לבר מצווה של צביקי.”


הוא מביט בי במבט תוהה, מתלבט אם איבדתי אחיזה במציאות.


אני צוחקת בשקט, והולכת להכין קפה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן