בשטח האש

תמי, הודיע המסך של הטלפון המצלצל. מיכל הניחה את העט האלקטרוני בהחלטיות, נפרדת מהילדון העליז שקפץ בשלולית, חסר פנים עדיין, ומיהרה לקבל את השיחה. תמיד אהבה לדבר עם תמי, אחותה הקטנה והיחידה. מאז שתמי פרודה, וחיה לבד ביחידת דיור קטנה עם ריקי שלה, זה כבר לא רק ענין של אהבה. זאת מחויבות: במלחמה כמו במלחמה. 

“מה נשמע, תמי?” התאמצה לשוות לקולה עליזות. 

“תגידי, אף פעם לא יימאס לו?” תמי נשמעה מדוכדכת מהרגיל. “לא מספיק הוא מירר לי את החיים עד היום? אני פותחת את המחשב, ופשוט לא מאמינה למראה עיני.”

“מה קרה? מה הפעם?” מיכל נדרכה. מה עוד יכול דודי, גיסה לשעבר, לעולל? יכול להיות שהוא שוב מנסה לדחות את התאריך שנקבע לדיון הסופי, בו תקבל אחותה את הגט המיוחל סוף סוף? 

“החתונה של סימי עוד יומי-“

“כן, אני זוכרת,”  קטעה אותה מיכל. איך אפשר לשכוח? תמי סיפרה לה שדודי מבקש לקחת את ריקי לחתונה של סימי אחותו. אל תסכימי בשום אופן, עודדה אותה מיכל. חוצפה שכזאת. זוכרת מה היה כשאת רצית לצאת לשבת גיבוש מהעבודה, וביקשת ממנו לקחת את ריקי לשבת לא לפי הסדר הקבוע? שמחתי מאד שהיא היתה אצלנו, אל תחשבי לרגע שלא, אבל הוא לא העלה על דעתו להתחשב בך. הוא סרב לשנות באופן חד פעמי את ההסדר הרגיל. פתאום, כשהוא מבקש משהו, את צריכה מיד להסכים? לרקוד על כל החתונות הוא רוצה, הא? המושכות צריכות תמיד להיות בידיים שלו. הוא צריך את הילדה בשביל להתפאר בה בחתונה, אז לכן את צריכה לשנות את הסדרים שלך? מה פתאום? אם היה מתנהג כמו בעל נורמלי, כמו אבא נורמלי – היה יכול להגיע לחתונה עם אשתו ובתו. עכשיו מאוחר מדי, והוא צריך לאכול את מה שבישל. 

אחרי הגט יהיה הסכם מסודר לגבי שמחות, אמרה אז תמי. 

עוד סיבה טובה לא להסכים שהוא ייקח אותה עכשיו לחתונה, התלהטה מיכל. שיראה שהוא מפסיד ממצב הביניים הזה, אולי ככה הוא יפסיק למשוך מדיון לדיון ותקבלי כבר סוף סוף את הגט. 

עוד סיבה טובה לא להסכים שהוא ייקח אותה עכשיו לחתונה, התלהטה מיכל. שיראה שהוא מפסיד ממצב הביניים הזה, אולי ככה הוא יפסיק למשוך מדיון לדיון ותקבלי כבר סוף סוף את הגט. 

“אז אני מקבלת עכשיו מייל מבית הדין,” המשיכה תמי. “הם מעבירים אלי מכתב שדודי שלח להם, בטח שילם הון לטוען רבני שינסח לו, והוא מבקש שיכפו עלי להסכים לשלוח את ריקי לחתונה של אחותו. אבל רגע, אני מפריעה לך באמצע העבודה, לא?”

“עד מתי את צריכה לשלוח תגובה?” מיכל לא ענתה לשאלה. היא התחייבה לשלוח את האיור של הילדון בגשם עוד היום, יחד עם עוד שלושה איורים שטרם התחילה; ה’ ירחם עליה ועל העורכת של העיתון. אולי תספיק בערב. בכל מקרה, זה לא נתון לבחירה כרגע. היא מוכרחה להתגייס לעזרת אחותה ולהשיב מלחמה. 

“עשרים וארבע שעות,” דיווחה תמי. “אחרת לא יספיקו לדון בזה לפני החתונה.”

מיכל הציצה בשעון. אחת ורבע. “יש לי עוד שעתיים וחצי עד שהילדים חוזרים. אני יוצאת אלייך, נשב וננסח ביחד.” אם תתעכב, תוכל לבקש מנחמיה לקבל את הילדים במקומה. לא מלכתחילה, אבל גם הוא יבין שאין ברירה.

“את רצינית?” קולה של תמי התמלא חיות מחודשת. “טוב, אני רצה להוציא את ריקי מהגן. עד שתגיעי כבר אהיה בחזרה. אין כמוך, מיכל.”

הרחובות היו ריקים יחסית, ומיכל נהגה במהירות. מי מוציא היום ילדים באחת? לא מכירה אף אחד כמעט שעושה זאת, חוץ מתמי אחותה. היא כזאת אמא מסורה ומושלמת. רוצה לתת לבת שלה כמה שיותר זמן עם אמא שלה, בבית. היא כל כך טובה; למה החיים שלה כל כך רעים? 

על אף שחלפה יותר משנה, היא יכולה לשחזר במדויק את השיחה ששינתה את חיי המשפחה כולה. אמא התקשרה אליה בשבע ועשרה בערב. היא הייתה אז באמבטיה. ביד אחת חפפה את ראשו של יונתן, ובשנייה החזיקה את ליבי הקטנטונת. באצבע מסובנת לחצה על כפתור הרמקול. משהו דחוף, אמא? צעקה מבעד לרעש המים הזורמים. 

אה, כן. אפשר לומר שכן. אמא כחכחה בקול רשמי. רציתי לעדכן אותך שתמי פה, עם ריקי.

הלב שלה נפל מיד, קלט מיד, אבל היא התעלמה ממנו. למה זה דחוף? מה פירוש לעדכן? תמי באה לביקור, מה-

אמא קטעה אותה. הן הולכות לישון פה היום. הן, זאת אומרת, בלי דודי. הוא… תמי רוצה להתגרש.

הטוש התהפך לה בתוך היד, מתיז עליה מים קרים מדי. יונתן צרח שהוא קופא; ליבי התפתלה; חדר האמבטיה הוצף מים. 

תני לי את תמי, ביקשה אז מאמא. עטפה את יונתן במגבת הזעירה של ליבי, קרסה על הרצפה. קמה, מנערת את חצאיתה נוטפת המים. טוב, זה לא שדודי ותמי נראו לה תמיד כמודל לנישואין מאושרים. לכל זוג יש לפעמים קצת ירידות. אבל עד כדי?!

את רוצה לאחל לי מזל טוב? קולה של תמי מילא את כל החדר, עליז, מתוק עד בחילה. מיכל זיהתה את הקצוות הפריכים, המלאים בסדקים. זה יום מאושר בשבילי, מיכל. באמת. אני כל כך שמחה שקיבלתי אומץ סוף סוף, הפסקתי לחפות ולגונן. עכשיו אני יכולה לחשוף את כל האמת ולהשתחרר.

אז ניתן האות. החצוצרות הריעו. המלחמה על אושרה של אחותה הקטנה התחילה. מיכל התייצבה בחזית לצידה של תמי, בנחישות ובנאמנות. ספגה את כל סיפורי התלאות, הניחה רטייה של הצדקה, תמיכה והבטחה. אין כמוך, תמי, את מדהימה. עוד תראי שמחכה לך עתיד טוב יותר. 

הדרך לאותו עתיד טוב התבררה כארוכה יותר ממה שחשבה אז. דודי לא מיהר לשום מקום, לפחות לא למקומות שיקרבו את סוף הסיפור. ממש בנס נודע לה באותו ערב, לפני כמה חודשים טובים, עד כמה הוא חסר עול. נחמיה סיפר כבדרך אגב על מישהו שטס עם קבוצת חברים לפולין, לטיול וקברי צדיקים. מיד עלה באפה ריח עשן. מי אמרת שטס? המוכר ב’דרכינו’, זה במקרה שימי ברגר? הוא בקשר טוב עם דודי, לא? 

נחמיה לא שש לברר אצל ברגר מי ומי בדיוק החברים למסע, אבל עשה זאת למענה. כמה לא מפתיע, דודי היה אחד מהם. לצאת מהארץ הוא רוצה, לפני שנתן גט! היא מיהרה לעדכן את תמי, וזו נאנחה בנאיביות: תמיד אהב לבלות עם חברים יותר מלהיות בבית. 

מיכל חידדה את הסכנה שבדבר: את לא קולטת, אסור לך לתת לו לצאת לטיול הזה. לכי תדעי מתי יחזור, אם בכלל. את חייבת להוציא לו צו עיכוב יציאה. 

איך מוציאים? למי פונים? מה אני בעצם צריכה לעשות? תמי נשמעה כה קטנה ומבולבלת, ומיכל מיהרה להרגיע אותה. אנחנו נעזור לך, אל תילחצי. נחמיה יברר מה צריך לעשות, יהיה בסדר. 

החצוף הזה, במקום להבין שהרעיון שלו היה מופרך, עוד כעס עליהם. הבטיח שמדובר בסך הכל בכמה ימים. היא חיזקה את תמי לא להיכנע. את יודעת יותר טוב ממני כמה שוות ההבטחות היפות שלו, נכון? זו את שסיפרת לי כמה הוא חסר אחריות. 

החצוף הזה, במקום להבין שהרעיון שלו היה מופרך, עוד כעס עליהם. הבטיח שמדובר בסך הכל בכמה ימים. היא חיזקה את תמי לא להיכנע. את יודעת יותר טוב ממני כמה שוות ההבטחות היפות שלו, נכון? זו את שסיפרת לי כמה הוא חסר אחריות. 

נו, העיקר שבסוף הוא נשאר בארץ, ואולי כבר בדיון הבא יגיעו סוף סוף לקו הגמר של הקרב המתיש הזה.

היא החנתה את הרכב ויצאה ממנו באנחה. ריקי פתחה לה את דלת היחידה הקטנה, טומנת בחצאיתה קוקיות ופה מלא ספגטי ברוטב עגבניות. “הי, הופ, אני עם חצאית לבנה!” מיכל בחנה את התוצאה העגומה. “זאת אומרת, הייתי.”

הדפה את המגבונים וההתנצלויות שהגישה לה אחותה, ופנתה ישר לעניין. המכתב של דודי חיכה כבר על המסך, מלא מילים מרשימות ונאות, בדיוק כמוהו. מרושעות ומציקות. 

“טוב, אני מתחילה לכתוב. הפרת סדר יום של פעוטה… פגיעה בשגרה…” מיכל תקתקה על המקשים במרץ. הכל צריך להתנהל לפי מה שהוא החליט, אה? שירגיש פעם איך זה להיות בצד חסר האונים, זה שכלי המשחק ניטלים ממנו וידיו כבולות. “שלא יחשוב שאת נמושה שנכנעת לכל גחמה שלו. מי יודע עם אלו רעיונות הוא יגיע להסכם המזונות, אם יראה שאת לא יודעת לעמוד על שלך.”

“ריקוש, תלכי לחדר לשחק, בסדר? אני מרשה לך בפליימוביל!” תמי סילקה מהזירה באלגנטיות את בתה בעלת האוזניים הגדולות.

מיכל סקרה את היבול שעל המסך ועיקמה את האף. לא מספיק משכנע. הלוואי שגם להן היה איזה אוצר כדי לשלם למישהו מקצועי שינסח כל תגובה. היא לא למדה אף פעם להיות טוענת רבנית. מה לעשות שאף אחד לא סיפר לה שתידרש לידע כזה בקרב על אושרה של אחותה?

 הפלאפון של תמי צלצל. “מהעבודה,” דיווחה בהתנצלות. 

“תרימי, הכל בסדר,” אישרה מיכל. תמי בכל מקרה לא תרמה הרבה למלאכת ההתנסחות. אף פעם לא היתה טובה בהבעה בכתב. תמי נעלמה במטבח עם הפלאפון, וריקי הגיחה. “מסכימה לשחק איתי בפליימוביל?”

הו, ריקי! אולי היא יכולה לתרום לה מידע. דודי יודע בכלל לטפל בה? בכל פעם שהוא לוקח אותה הוא בטח הולך לאמא שלו, שם יש לו צוות אחיות שעוזרות לו. אבל מה יהיה בחתונה? הן לא תעמודנה לשירותו אז: יהיו עסוקות מידי בענייניהן. זהו. דודי לא יודע לטפל בילדה, אין לו שום ניסיון, ובחתונה לא יהיו לו הכלים להתמודד עם הקטנה. “תגידי, ריקי, אתמול הלכת לאבא?”

ריקי הנהנה.

“לאיפה הוא לקח אותך? לבית שלו, או לסבתא גרין?”

“לשום בית בכלל”, ריקי צחקה. “הלכנו לחנות של שימלות. לבשתי שמלה מנופחת ככה-” ריקי מתחה את ידיה הקטנות לשני הצדדים – “בצבע סגול. אבא אמר שכולם מקבלות שמלה כזאתי, גם טובי ורבקי ויעלי וכולם. והוא קנה לי גם שרשרת עם לב, לכולם יהיה שרשרות עם לבים. וגם גרביונים בצבע שחור עם נצנצים, כי סבתא גרין אמרה שזה הולך לכולם עם צבע שחור. אחרי זה הוא קנה לי ברד, ובורקס עם נקניק, ו—“

ריקי המשיכה ללהג ברקע, אבל מיכל נתקעה בתמונה הקודמת. בלי לבקש רשות, קפץ מול עיניה העט האלקטרוני שלה, משרטט מולה ציור: אבא וילדה קטנה. הוא מודד לה שמלה, דואג שתתאים לשורת בנות הדודות. יודע שאמא שלה מתנגדת, ובכל זאת מתכונן. מקווה. הכל מוכן עד אחרון הפרטים. 

הוא לא בסדר, כמובן; מתחשק לה להוסיף לו אף ארוך ומחודד, וסנטר עם צלקת שתשווה לו מראה מרושע. אבל העיניים, המבט. ומשהו בצורת הכיפוף של הגב, הזקוף תמיד בגאווה. איך יעמוד בתמונה המשפחתית, ימתח חיוך בודד מול המצלמה בין כל המשפחות המאושרות, השלמות, שסביבו. לא תהיה לו יד קטנה להחזיק בה, לחוש אליה שייכות. לא תהיה לידו ילדה עם שרשרת לב לשמח את ליבו. 

“מתנצלת שהארכתי, אוף, לא נעים.” תמי חזרה לחדר. “זאת היתה הבוסית שלי, היא רצתה –”

“הכל טוב”, הרגיעה מיכל. לקחה את ריקי על ברכיה המנוקדות אדום לבן, ודיברה בקול אדיש: “את יודעת, תמי? פתאום אני חושבת לי, מה אנחנו צריכות בעצם את כל העסק הזה. מה אכפת לך שדודי יהיה בייביסיטר על ריקי ערב אחד? נוכל לנצל את זה כמו שצריך, לצאת ביחד לאיזו מסעדה… אה? מה את אומרת? אולי אנחנו כותבות לבית הדין שהאם מסירה את ההתנגדות?”