היה נא טוב אלי

תמר סיפרה לי אחר כך שהפנייה הראשונה שלי הפכה לה את הבטן. 

הייתי זקוקה לעזרה. אבל פחדתי. החלטתי לשלוח מייל ניסיון.  

כתבתי:

אתם טוענים שהכל סודי ודיסקרטי. הפרט הזה חשוב לי ביותר. אולם מיד לאחר מכן אתם מבהירים כי אם יש בעיה חוקית וכו’ לא תוכלו לשמור על פרטיות.

אני מבינה את העניין הזה, הוא הכרחי. אבל כיצד זה מסתדר עם הסודיות? ואיך תטפלו חוקית באדם שכותב לכם בשם בדוי ומכתובת מייל שפתח לצורך השאלה? 

אני לא עושה דברים בניגוד לחוק ח”ו, אך השורה הזו העלתה אצלי סימני שאלה. אשמח אם תוכלו לענות לי על כך כדי שאוכל להיות רגועה ולהעז לכתוב.

התשובה הגיעה מהר מאד.

שלום לך מירי יקרה,

אני ממש מקווה כי אנו נהיה הכתובת בשבילך.

אנחנו שומרים על סודיות ודיסקרטיות בצורה מוחלטת. זהו אחד העקרונות הכי הכי חשובים שלנו.

המקרים שאנו נאלצים לדווח עליהם נדירים מאד מאד:

• אם ידוע לנו על פגיעה מוחשית בקטין.
• אם יש שאלה עם איום התאבדות ברור מאד.

במקרים אלו יש לנו חובת דיווח על פי חוק.

שאר המקרים הם הכי חסויים בעולם!

תביני שגם הדיווח הזה במקרים הנ”ל נועד לשמור על השואל. אדם שמאיים בהתאבדות, בתוך תוכו רוצה גם עזרה שתמנע ממנו לבצע את איומו. ואדם שפוגע בקטין חסר ישע בוודאי רוצה שיעזרו לו להפסיק לפגוע.

אשמח לשמוע ממך!

תמר

התשובה המהירה נתנה לי תחושה שאכן יש שם מישהו אכפתי מעבר לכתובת המייל. אבל האמת היא שלא זה מה שהרתיע אותי. פחדתי ממה שיקרה אם הוא ידע שפניתי לעזרה. 

התשובה המהירה נתנה לי תחושה שאכן יש שם מישהו אכפתי מעבר לכתובת המייל. אבל האמת היא שלא זה מה שהרתיע אותי. פחדתי ממה שיקרה אם הוא ידע שפניתי לעזרה. 

אבל הגעתי לקצה. כבר לא יכולתי עוד. כך או כך הייתי בסיכון. אספתי אומץ וכתבתי:

שלום לך תמר יקרה,

מנסה לכתוב את הקושי שלי, בתפילה ובתקווה שאוכל לקבל מענה.

אני נשואה שתים עשרה שנים, אם לשישה ילדים.

בעלי הוא אדם אלים, תקיף, שתלטן, רודן. מבחינתו אני שפחה שנועדה למלא את רצונותיו כדי שיוכל לחיות חיים טובים.

מתחילת נישואינו פחדתי ממנו פחד מוות, הרגשתי שאסור לי להמרות את פיו, ידעתי שמשהו לא תקין בתקשורת בינינו, אבל לא היה לי מושג כיצד לעצור את הדבר.

הוא דאג להראות לסביבה שהוא דואג ומסור לי. ההורים שלי היו בטוחים שאני חיה חיים טובים. לא העזתי לספר להם מה אני עוברת יום יום.

הפגיעות שלו לא צפויות. אני יכולה לומר משפט שלא מצא חן בעיניו, ובלי להתכונן הוא מתנפל עלי כמו חיית טרף.

הוא פוגע בי פיזית, בעוצמה, בועט, מטיח אותי על הרצפה, חונק אותי עד שאני מתקשה לנשום, מעוות את ידי בכח ולא מרפה עד שנרגע.

אני חווה ממנו השפלות. הוא משכנע אותי בכל הדרכים שהאישיות שלי מוזרה, שאני יותר מדי רגישה ולכן לוקחת קשה כל כך את התנהגותו. הוא עומד על כך שאני אשמה בצורת ההתנהגות שלו, כי איני לומדת את הלקח וממשיכה שוב ושוב לעצבן אותו. תחושת הערך העצמי שלי נגמרת מיום ליום. לפעמים אני שונאת את עצמי, מרגישה שהוא צודק בכל מילה שהוא אומר.

בכל פעם שרציתי לספר משהו למישהו, הוא הרגיש את זה, הוא ראה עלי שאני לא מספיק ממושמעת, והיה מאיים עלי כדי שהעניינים  לא יצאו משליטה.

הוא מפנק פתאום בלי הכנה, שופך תשומת לב שכל כך חסרה לי. אני כל כך לבד וכל כך נזקקת לאהבה וליחס, כך שבכל פעם מחדש אני מתרפקת על מה שנתן. אבל עוד לפני שאני מספיקה להרגיש רוגע כבר מגיעה המתקפה הבאה.

אני רוצה להמשיך אבל נסערת מדי, קוראת את השורות שכתבתי עד כאן וכועסת על עצמי על השתיקה הזו, על כך שנתתי לשנים לעבור מתוך סבל, על כך שהמשכתי לתפקד כאילו לא קורה שום דבר, על שילדתי ילדים לתוך בית חולה כל כך.

מתקשה להמשיך, ברשותך אכתוב בקצב שאני מסוגלת.

אודה לך מאד אם תוכלי לשלוח לי תגובה ראשונית, 

לפחות כדי שאדע שהמילים שכתבתי בדם הגיעו ליעדן. 

תודה,

מירי

התשובה של תמר הגיעה מיד. 

שלום מירי,

זכרתי אותך וקיוויתי שתפני.

וכעת שקראתי את דברייך חשוב לי לומר לך כמה אני מעריכה את השיתוף הזה, כמה טוב שפנית אלינו. עשית את הדבר הנכון ביותר שיכולת.

לקום מהמעגל הכואב ולפנות לעזרה זה צעד אמיץ ביותר!

ראי נא מירי, כל איש וכל אשה ראויים ליחס טוב, הגון ומכבד, וגם את ראויה ליחס טוב ומכבד.

כאב לי כל כך לקרוא את התיאור הקשה שלך. אינני יודעת מאיפה מצאת כוחות להתמודד, לנשום, לצאת מהמיטה, לטפל בילדים… אני כל כך מעריכה אותך!

אשמח לשמוע ממך ככל שלבך ירצה לשתף.

אם תחושי שאת בשלה ותרצי לשמוע גם על הפניה מעשית לארגון שיכול לעזור, אנא עדכני אותי.

נגעת ללבי מאד, מחכה לשמוע ממך,

תמר

התשובה שלה הפתיעה אותי. כתבתי לה בתשובה:

תשמחי שאשתף אותך? למה? למה שתפני מקום בלבך עבורי? 

נגעתי ללבך? את בטוחה? מעולם לא חשבתי שאצליח לגעת בלבו של מישהו.

כמובן, כל אדם ראוי ליחס טוב ומכבד, אבל לא כל אדם זוכה לקבל אותו.

כמה פעמים ביקשתי מבעלי ללכת לטיפול זוגי. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע שיש בעיה בזוגיות שלנו. הוא היה פותח בהסברים לכך שהזוגיות שלנו טובה בהרבה מאצל אחרים, אנחנו מצליחים לחיות בטוב גם כשיש עימותים…

ואם הייתי מנסה לתקן אותו, הייתי מקבלת פתאום אגרוף בלי להתכונן. הוא היה תופס את זרועותי בעוצמה, ולא מרפה עד שאבין שעדיף לי לשתוק.

הוא השתיק אותי באמצעות אלימות שוב ושוב. הייתי חסרת אונים, לא ידעתי מה יכול לעצור את הגיהנום הזה.

תודה על שאת מאפשרת לי את השיתוף הזה, הוא מוציא ממני המון כאב מודחק.

תמר כתבה לי: אף פעם לא הרגשת שאת נוגעת בלבו של מישהו? אוף, זה כואב…

ההתכתבות העמוקה המשיכה. דברים נפתחו. כאבים ישנים עלו. אירועי עבר קשים צפו.

המשכתי וכתבתי לה: 

הוא מבהיר לי שוב ושוב שאם הייתי יותר זורמת ופחות עושה בעיות הכל היה יכול להיות טוב יותר. החיים שלנו טובים, ואת מתעקשת להסתכל על הדברים הרעים.

הוא אוהב לשלוט ומתגאה בגלוי ביכולת השליטה שלו, הוא אומר שהשליטה היא מתנה שה’ נתן לו.

אם אני לא מסכימה לעבור הלאה ולשכוח, הוא אומר לי “תפסיקי לעשות עסק מכל דבר”. ואז הוא מכה ומשפיל אותי שוב. 

בשבוע שעבר הייתי במצוקה נוראה. הוא לא הבין מה קרה לי. הוא ראה שאני לא טבעית, ואז הוא הגיע והתחיל להכות אותי בעוצמה. לא הבנתי מה הוא רוצה, האם זהו עונש על כך שקשה לי?!

ניסיתי להתנגד. הוא תפס את זרועותי כמו שוטר שעוצר פושע וסינן במבט אכזרי: “לא יעזור לך כלום, אני יותר חזק ממך.”

את כותבת שבא לך לבכות על מה שאני עוברת. תבכי בשבילי… הבכי שלי חנוק, לא מצליח לצאת.

זה היה מפחיד. להיחשף, לפתוח דברים קשים. תמר ביקשה ממני לפנות לכתובת מסוימת כדי להתחיל טיפול. משהו בי התקפד. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את הצעד המתבקש הזה. אבל למה? 

כתבתי לה בתשובה: 

אל תכעסי בבקשה, אבל אני מרגישה פתאום כזו חרדה.

לא יודעת למה אני כל כך נבהלת מלפנות לטיפול. מפחיד אותי להיחשף, לא מסוגלת בכלל לדבר על כל הגיהנום הזה.

מרגישה את הדאגה שלך ורוצה לעדכן אותך שהתקשרתי וקבעתי פגישה, אבל אני מלאת חרדה. 

לא מבינה את עצמי, מבולבלת מאד.

ופתאום כשהנשימה שלי נעצרת בבהלה, אני מבינה בבת אחת מה עובר עלי.

זו לא חרדה סתמית, החרדה הזו לפנות לעזרה, היא יושבת על הפגיעה הנוראית שחוויתי כשהעזתי בפעם הראשונה לפנות לעזרה.

כשהבנתי שמשהו לא תקין בחיי הנישואים שלנו פניתי לאיזה רב שאמרו לי עליו שהוא מומחה בענייני זוגיות. רציתי לקבל עזרה והדרכה. רציתי לעשות דברים נכון, לפי ההלכה.

לא אאריך, אבל זה נגמר בפגיעה מצדו. 

הדהים אותי כמה חוויות קשות הדחקתי. הנפש שלי לא יכלה לעמוד בעומס. כמה רעל נאגר שם בפנים? מה עוד יצוף בלי הזמנה?…

כתבתי על כך לתמר. היא ענתה לי: 

איזו חוויה איומה! 

אני כל כך מבינה אותך. איך אפשר לתת שוב אמון אם גם האדם שחיפשת בו מקלט מהצרות שלך היה חלק מהפגיעה? 

תפני לעזרה בקצב שלך, מתי שנכון לך, רק רציתי שיהיה לך את פתח המילוט הזה כשתבחרי להשתמש בו.

היא הבינה שאני צריכה להחזיר לעצמי את תחושת השליטה על חיי.

כתבתי לה בדמעות:

תודה על המילים שלך. הן נותנות לי כח. אני יודעת שאני בסכנה, הגוף והנפש, ולכן אני מנסה לעזור לעצמי, בקצב שאני מסוגלת.

ההתכתבות שלנו משמעותית עבורי מאד ומסייעת לי להתקדם לכוון של פניה פעם נוספת, למרות הטראומה הקודמת.

פחדתי מאד שאם תשמעי מה שעשה לי ה’רב’ ההוא כבר לא תרצי להיות אתי בקשר. 

תמר לא הבינה בכלל את החשש. האם אפשר להאשים אותי בפשעים של אדם אחר? 

כתבתי לה בתשובה: 

הפחד הזה הוא פחד שאני חשה מול כל הסביבה.

רבים טוענים שמי שנפגעה יש לה חלק במה שקרה.

מלבד הסביבה, גם אני בעצמי נושאת אתי מעמסה של רגשות אשמה. אבל היום אני מבינה שפניתי לעזרה כי באו מים עד נפש. לא יכולתי לדעת שזה מה שיקרה,

התמיכה שלך מעלה בי בכי שלא מצליח לפרוץ את המחסום, אין לי דמעות, לא מצליחה לבכות וזה חסר לי.

באחד הימים התיישבתי וכתבתי לה כמה מילים. הספד עצמי שפרץ ממני. 

עוד מעט יהיה יום השנה השלושה עשר לפטירתי.

מפחיד לראות את הפער בין מה שהייתי פעם, לפני הנישואין, לבין מה שאני היום.

קשה לי כל כך להאמין שיש סיכוי שמשהו ישתנה, זה רחוק ומייאש.

בהתחלה הצלחתי לדחוף הכל פנימה, להעלות חיוך על השפתיים ולצאת לעבודה, כאילו הכל בסדר. אבל במהלך הזמן הכוחות שלי אזלו. עזבתי את העבודה, וברחתי מהעולם הרע ומהסביבה שסגרה עלי.

היום אני בהימנעות קשה, מפחדת להיפגש עם אנשים ומנסה בלי כח להסתיר את החרדה הזו.

את הראשונה שמצליחה להכיל את רגשותי ולא לברוח כשאת מבינה לאילו מקומות נמוכים הגעתי.

אחרי הסיפור עם הרב הייתי סהרורית, חיפשתי בנרות מישהו לפנות אליו עם הסיפור הנוראי הזה.

יום אחד הצלחתי להשיג מייל של רבנית שמרצה הרבה בנושאי משפחה, והבנתי שיש לה גם קשר אישי עם נשים שמתמודדות.

שלחתי לה מייל ושאלתי אם אוכל להתייעץ בנושא כואב.

היא שלחה לי מייל חוזר נעים ומזמין לשתף. (תכתבי, מחכה לך, באהבה…)

כתבתי בקצרה, על הקושי בזוגיות, על הפנייה שלי לרב ועל הפגיעה שלו.

היא לא החזירה תשובה.

שלחתי מייל נוסף, התחננתי וביקשתי התייחסות. ושוב, אין תגובה!

את יכולה לדמיין מה הרגשתי.

כשפניתי לאקשיבה – ענית לי מיד. למרות שהמייל שלי לא שידר דחיפות, ורק שאלתי לגבי דיסקרטיות. אני מודה לך על כך שהבנת את מה שעומד מאחורי הבקשות שלי ומיהרת להגיב, להרגיע. נתת לי להבין שאת אתי בכל מצב.

זו היתה תחבושת על פצע מוגלתי ומזוהם.

כשפניתי לעזרה, זה גם היה אחרי המון מלחמות פנימיות. כל הבפנים שלי צרח “הצילו”. הוא סרב לתת לי לנסות שוב ולהתאכזב.

אני יכולה לומר בצורה ברורה שאני שמחה שפניתי, זו היתה ההחלטה הכי נכונה בחיי.

ואת נשלחת משמים להיות חלק מהמשא הלא פשוט שלי. המילים הטובות שלך היו אור של ממש בחשכה הסמיכה שהייתי שרויה בה. 

המשכנו להתכתב לאורך חודשים ארוכים. במהלכם התחלתי סוף סוף ללכת לטיפול. 

עוד דברים נפתחו. דיברתי גם על עניין הפגיעה. דברים עלו. למדתי מה אִפשר לאחרים לפגוע בי. למדתי לכבד את עצמי, לראות את הטוב שבי. משהו בי נפתח לחיים. חזרתי לחייך – אחרי שנים שלא העזתי. 

דברים החלו להשתנות. 

קיבלתי כח. בעלי התחיל להרגיש זאת. הוא הבין שהוא מאבד שליטה וזה איים עליו. 

אבל הייתי ברורה שאני לא אסבול עוד שום אלימות שהיא. השדר הזה שלי עבר אליו בלי מילים. הוא התחיל לזהות את השקט החדש שלי. זה שיבש לו את התסריט הרגיל. האלימות הפיזית פחתה. הייתי רואה את השפתיים שלו מתהדקות, הוא היה מביט בי כמו מי שמביט בפצצה שהוא לא יודע איך לפרק. 

באחד הימים, כשחזרתי מטיפול, הוא ישב על הספה וחיכה לי. 

הרגל שלו נעה בעצבים קלים. הלב שלי האיץ. אבל שמרתי ככל יכולתי על חזות רגועה. 

“איפה היית?” הוא שאל בקול יבש. 

“פגישה,” עניתי.

“עם מי?” 

לא הגבתי. הנחתי את התיק על המתלה, ואז סובבתי אליו מבט נחוש. 

“החלטתי שאני לא עונה לשאלות כאלה יותר,” אמרתי.

הוא צחק צחוק קצר. “אה כן? ממתי?” 

“מאז שהרמת עלי כסא ואני החלטתי שמספיק. בפעם הבאה שתרים עלי יד זה ייגמר בבית הסוהר, אני מבטיחה לך.” 

השקט היה סמיך. זה היה הכי טריגר שיכול להיות. הפנים שלו התאדמו. 

לא ידעתי מה יעוף עלי עכשו. כוס, אגרטל, שולחן סלון. אבל היה בי כח. כבר לא הייתי האשה הצעירה חסרת הביטחון שהוא הכיר. החזקתי את הטלפון ביד, מוכנה ללחוץ על מספרי החרום.

לא ידעתי מה יעוף עלי עכשו. כוס, אגרטל, שולחן סלון. אבל היה בי כח. כבר לא הייתי האשה הצעירה חסרת הביטחון שהוא הכיר. החזקתי את הטלפון ביד, מוכנה ללחוץ על מספרי החרום.

אבל במקום זאת הוא רק אמר: “את יודעת שהילדים שומעים, נכון?”

“אני יודעת,” אמרתי. “ולכן כדאי שתיזהר מאד איך שאתה מדבר אלי עכשו.”

ואז הוא קם. התקרב. ונעצר במרחק נשימה. 

“דיברת עם מישהו?” הוא שאל בשקט. “מבחינתי זה קו אדום.”

“אני מדברת עם אנשים כל הזמן.” אמרתי. “וזה הזמן שלי לשים קווים אדומים.”

וזהו. 

אי אפשר לומר שאנחנו חיים מאז באושר ועושר. אבל האלימות, גם הפיזית וגם המילולית, פסקה. הוא זיהה את הכח שלי ועצר בזמן. 

לאחרונה הוא גם הראה נכונות ללכת לטיפול זוגי. 

את כל זה אני חייבת לאקשיבה. ובמיוחד לתמר המופלאה. מהרגע הראשון הרגשתי שיש כתובת למצוקה שלי, לב שומע שיכול להכיל את מה שאשתף, לא משנה מה יעלה. 

היא כאבה אתי, בכתה אתי, נתנה לי את התחושה הכי אחות שבעולם.

לא יודעת כיצד הייתי ממשיכה את חיי הסבל הללו. לא הייתי שורדת עוד זמן רב. הייתי אסורה בבית הכלא של חיי. קרני השמש החמימות לא הצליחו לחדור מבעד לחומות ולהאיר לי פנים.

כתבתי מבלי לדעת למי אני כותבת.

לא ידעתי שאי שם בעולם ממתין לי מלאך שרוצה להקשיב, לסייע, להיטיב. 

לא ידעתי שיש מישהי שרוצה שיהיה לי טוב, למרות שאינה מכירה אותי כלל.

לא חשבתי שמגיע לי הטוב הזה. אבל היא הכריחה אותי להאמין שהוא קיים ושאני ראויה לו. היא עזרה לי להרים ראש מעל הגלים, לחייך אל החיים ולשמוח בהם.

מדי יום אני מברכת בהתרגשות ובכוונה “ברוך אתה ה’ מתיר אסורים”. 

לא עוד אזוקה, לא עוד שבויה. משוחררת, ראויה, אהובה.

להדפסה