משאת נפשה של כל אם יהודיה בישראל הוא ליל חנוכה. הלילות הארוכים והיפים של חנוכה, שבהם מתקבצת המשפחה כולה, סביב נרות דולקים ומאירים באור יקרות, וחווה תחושת ליכוד עמומה. ניחוחם המופלא של סופגניות מיטגנות ושמן שרוף ממלא את חלל הבית. הילדים רבים ומתכתשים עד זוב דם מי יזריק את הריבה. וכל יום מכין אחד הילדים לפי תור תכנית עבור כל בני המשפחה.
כמה אני זוכרת לטובה את לילות חנוכה הארוכים. אמא שלי למדה אותי לסרוג במסרגה אחת. משימה לא פשוטה יען כי איטרת יד ימיני הייתי ונותרתי, כאהוד בן גרא וכמו שרה השכנה. ובכל זאת צלחה המשימה בהצלחה רבה. ועד היום צרובים לילות החנוכה בלבי כזיכרון נעים ואני זוכרת את הנוסטלגיה ההיא בגעגועים.
עם נר ראשון של חנוכה מתמלא קולי בשמן זית זך כתית למאור, ואני אומרת בקול מתוק כסופגניה:
– שלום ילדים, ברוכים הבאים, חנוכה שמח לכולם. ובכן מי הכין לנו תכנית להערב? מי מתחיל?
בדרך כלל הקטנים מתחילים. הם גם גומרים.
על הסף עומדת מאירה. לבושה חגיגית. שקית תפוחה בידיה. תכנית חנוכה בקלסרה. שלושים כתרים מניר כסף וזהב על זרועותיה. ושלוש חניכות מעריצות מאחורי הדלת.ת
מאירה היא מדריכה. הבו גודל למאירה. זה תפקיד בסדר גודל של מזכ”ל האו”ם. אף על פי שאין בידו סמכות של ממש לסדר עולמי חדש, עיני כל העולם נשואות אליו בהערצה.
מאירה היא מדריכה. הבו גודל למאירה. זה תפקיד בסדר גודל של מזכ”ל האו”ם. אף על פי שאין בידו סמכות של ממש לסדר עולמי חדש, עיני כל העולם נשואות אליו בהערצה.
אבל למה מסיבת חנוכה דוקא בליל ראשון של חנוכה? אני משתנקת. כל השנה אתן רצות, או עסוקות במבחנים, או בשיעורים, או בשיחות טלפון עם חברות. ואתן גם תמיד מתלוננות שאין מה לאכול. עכשו ההזדמנות שאין שיעורי בית, ואין מבחנים. ויש הרבה מה לאכול, כי הכנתי המון סופגניות אבל משום מה לא היה להן ביקוש.
– – – אז עכשו את הולכת?
– אבל אמא הן מחכות לי מאחורי הדלת, משיבה מאירה טענה ניצחת ונמלטת על נפשה.
אכן, סיבה למסיבה. מאירה וחניכותיה מכיתה ט’ יחגגו ויאכלו סופגניות וישתו קוקה קולה לכבוד חנוכה, וישירו ברוב רגש: בידינו אור בשלהבות ושמחה בלבבות, ומאחוריהן, בבית, הן ישאירו לבבות שבורים מגעגוע.
– מילא, אומר אבא, חבל על הדיבורים.
בליל שני של חנוכה, בעודי מוציאה את לוח המשחק מן הארון העליון ואת קוביות המשחק מן הבונקר הסודי, והנה מאירה וליאורה לבושות יפה בפתח הדלת כעומדות לצאת.
– אתן הולכות? אני משתוממת בשנית. למה? חבל. נשב. נשחק. נשוחח. נאפה סופגניות. אלמד אתכן לסרוג במסרגה אחת, כמו שאמא שלי לימדה אותי בלילות חנוכה הארוכים והיפים לעייפה. תסרגו כובעים, צעיפים, סוודרים. מעילים. קפוטות. שטריימלך. כרטיסי טיסה לאומן. הכל. אבל צריך בשביל זה להיות בבית.
אפס כי עז העם. מאירה הולכת למסיבת חנוכה בבית המדריכה שלה עצמה. ומי יעמוד כנגד המדריכה של ג’ סמינר? כ-כן, מאירה המדריכה המהוללה היא גם חניכה של מדריכה אחרת, ומי יודע, אולי גם המדריכה שלה, של כיתה ג’ בסמינר, היא גם חניכה של מדריכה אחרת, ולמדריכה יש מדריכה, ולמדריכתה יש מדריכה וכן הלאה עד סוף כל הדורות, זה רק מסביר למה יש כל כך הרבה מסיבות חנוכה בעולם, מראשית שנה ועד אחרית שנה.
מאירה הלכה למסיבה הכיתתית שלה עם המדריכה, וליאורה הלכה למסיבה של כיתתה שלה. לשבת בחושך, בעלטה, באופל, בשחור הליל, לאור נרות דקיקים, ולכרסם פופקורן שרוף ופיתות מטוגנות עם ריבה אדומה.
– מילא, אמר אבא, זה חשוב להתפתחות החברתית שלהן. בגיל הזה החברה מאוד חשובה. היא נותנת להן תחושה של שייכות לחברה. היא מרחיקה אותן מהבית.
– אבל למה, אני מתקשה להבין, אי אפשר לדחות קצת את ההתפתחות החברתית, לא בהרבה – בשבוע אחד. עד שיעבור חנוכה. ואז שיתפתחו כמיטב יכולתן?!
קראתי ואין עונה.
בליל שלישי של חנוכה הלכו מאירה, ליאורה וברקת להצגה. ההצגה הכי בוערת בעיר: דמעות של תנין. כל הבנות אמרו להן שחייבים. הצגה כל כך מרגשת. כולם בוכים. יושבים בהצגה ובוכים. צופים בחמדה ובוכים. יוצאים מההצגה ובוכים. עולים לאוטובוס ובוכים. מגיעים הביתה ובוכים. מתקשרים לחברה ובוכים לה בטלפון: איזו הצגה. אני לא מפסיקה לבכות. ממש בכיה לדורות. את חייבת את זה לעצמך. בואי גם ותבכי להנאתך!
– מילא, אומר אבא, ושמחת בחגיך.
בליל יום הרביעי הלכנו מאירה, ליאורה, ברקת וגם אני להצגה “יתומה לשתי אמהות, שלוש סבתות, ארבע דודות וחמש מפקחות של משרד החינוך”. אמרו שכולם בוכים, אז למה אשאר רק אני לצחוק אחרונה?
הלכנו ובכינו עד שכל עצמותינו אמרו שירה.
– מילא, אמר אבא, מחר נחגוג אנחנו.
בליל חמישי הלכו אבא, אוריאל, אור חדש, אור עקיבא ונר למאה ל”ישיבת ‘זדים ביד עוסקי תורתך’ בנשיאות הרב את ריבנו עם פרסים” והשתתפו בחידון חנוכה. וכמובן קיבלו פרסים.
– מילא, אומר אבא, טוב שיש אבות ובנים. ומה היינו עושים בלעדי הפרסים.
בליל שישי של חנוכה היתה מסיבת לביבות אצל סבא וסבתא מצד אלף. ונלך בנערינו ובזקנינו, כולנו בלי יוצא מן הכלל מלבד המאור הגדול והמאיר הקטן, שטרם שבו מן הישיבה.
בליל שישי של חנוכה היתה מסיבת לביבות אצל סבא וסבתא מצד אלף. ונלך בנערינו ובזקנינו, כולנו בלי יוצא מן הכלל מלבד המאור הגדול והמאיר הקטן, שטרם שבו מן הישיבה.
– מילא, אומר אבא, ערב לביבות הוא ערב חשוב ומהותי מאוד. אין כמו הלביבות של סבתא.
בליל שביעי של חנוכה היתה שבת נכדים אצל סבתא וסבתא מצד ב’, וילכו כל הטף אשר במחנה.
– מילא, אומר אבא. נשארנו לבד.
– מה קשור לכאן מילא? נזפתי באבא. מילא אמרת אתמול מילא על ערב הלביבות. אבל היום מה עניין מילא לכאן?
– מה עניין? – משתאה אבא, חנוכה, לא? הלא זה מה שהכריז מתתיהו: מילא, מי לה’ אלי.
אתא ליל שמיני של חנוכה, וניוותר לבדנו. אבא ואני ואורה ושמחה בת החצי שנה. גררנו ארון אל דלת הכניסה, לבשנו שנינו שכפ”צים והתחמשנו – אבא במטאטא ואנכי במערוך. היינו נחושים להגן בגופנו על אורה ושמחה הקטנה, לבל יהין אי מי לגזול את אחרון ילדינו מאתנו בעיצומה של תכנית חנוכה.
הנחנו את הלוח הגדול של מסעות יהודה המכבי על הרצפה, ואבא ואני סובבנו את הסביבון כל אחד בתורו. אבא סובב גם בשביל אורה ושמחה. אני חילקתי לאבא פרסים מתוך הבונקר הסודי שבארוני, ואבא חילק לי בייגלך שנשאר ממכירת חמץ. אחר כך אכלתי אני את הבייגלך ואבא ישב לשחק ב’16 בריבוע’.
– הילדים לא יודעים מה הם מפסידים, אמרתי לאבא באזהרה. מחפשים בחוץ את האור, ואת השמחה, ואת החרות, ואת נשמת העם, ואת הבייגלך. הכל נמצא בבית, בתוך תכנית חנוכה. חבל.
אז אבא אמר שאצלנו נוהגים להלכה כבית שמאי:
פוחת
והולך.
מילא.
2 תגובות
גדדוללללל
ספור נהדר. משעשע וחד.
כתיבה משובחת.