קול מזוודה מתגלגלת ודיבורים מהוסים מותחים את שרירי. זהו, תמו שעות החסד. מישהי עומדת להצטרף לחדר שלי. נס שהווילון המפריד בין המיטות מתוח עד הקצה, לא יודעת אם הייתי מוצאת בי כוח להתרומם כדי לסדר אותו. המזוודה שלי לא גולשת לשטח שלה, אין סיבה שייגעו בה. מתכווצת בקצה המיטה, שומעת אותם נכנסים. “אז הנה, המיטה שלך כאן”, האחות מדברת בקול נמוך. “את התינוק יביאו לך לכאן בשעה חמש, בעוד שעה וחצי. בינתיים תנסי לנוח”.
“ואם הוא יהיה רעב?” היא שואלת. קולה רועד קצת, חלוש אבל מאושר. נשמעת נחמדה דווקא. יש סיכוי שהפעם עלתה בגורלי שכנת חדר סבירה?
“אל תדאגי, אמאל’ה. האחיות בתינוקייה מטפלות בו היטב”.
“אני תיכף אלך לשם לבדוק מה קורה איתו”, מתערב הבעל. גם הוא שומר על קול נמוך, כמעט לוחש.
“בואי, אעזור לך לעבור למיטה”. אנחה של כאב, כמה רשרושים, והאחות נפרדת מהם. “יופי, אז הרבה מזל טוב, תרגישי טוב”.
“תודה רבה”, הם מודים לה במקהלה מנומסת להפליא.
קול פסיעותיה המתרחקות, ואז – הלחישות שלהם, מהוסות. ב- ערבית?! בערבית!!! הלם. איך דיברו קודם בעברית צחה, לא העליתי על דעתי שהכניסו לי לחדר ערביה. הצילו! כאן, מעבר לווילון, קרוב אלי עד מחנק, יושב גבר ערבי. מחבל פוטנציאלי. התינוק שלהם – אויש, לא מסוגלת לחשוב על זה.
הצילו! כאן, מעבר לווילון, קרוב אלי עד מחנק, יושב גבר ערבי. מחבל פוטנציאלי.
אני מזנקת מהמיטה, מלאה אדרנלין פתאום. ממהרת לדלפק האחיות. “מה יש? צריכה משכך כאבים?”
“צריכה לעבור חדר. עכשיו”. אני נחרצת. “שמתם אותי בחדר עם ערביה!!!” רק אחרי שאני צועקת את המילים בשקט, אני תופסת את עצמי ונבהלת. יש הרבה אחיות ערביות כאן. אבל בסדר, אפשר להירגע. יוליה שמולי נראית רוסיה להפליא.
“אני מבינה”, היא אומרת. “תראי, כרגע כל החדרים תפוסים. אבל עוד כמה שעות, מחר בשתיים עשרה, כשיהיו כל השחרורים – נוכל להעביר אותך לחדר אחר”.
אני נאנחת. נו, למה כבר יכולתי לצפות מהרוסיה הזאת… גוררת רגליים חלושות עד לחדר שלי. החדר של הערביה. חולפת ליד המיטה שלה, רואה את הרעלה שמקיפה את פניה. את הגבר הערבי שיושב על הכורסא לידה, שפמו שחור ומסתלסל. מצטנפת לתוך המיטה שלי. אויש… אני צריכה להיות איתה כאן עוד שמונה שעות. לא יכולה לדמיין סיטואציה גרועה יותר.
נראה שמלידה ללידה זה הולך ומחמיר. אצל גילי, הבכורה שלי, שכנתי לחדר היתה בלתי נסבלת. הגיעה ישר מתוך מאה שערים, דיברה בקולי קולות בפלאפון שלה באידיש מעורבת בעברית, חוזרת שוב ושוב על סיפור הלידה המשעמם שלה עד שרציתי לצרוח. עד עכשיו, חמש שנים אחרי, אני יכולה לצטט מתוך שינה באיזה מספר פתיחה הגיעה לבית חולים, אם רצתה לקחת אפידורל או לא, ומה אמרה לה המיילדת בכל שלב – אלה היו הפרטים שאמרה בעברית. גם בלי להבין אידיש, התחלתי לחשוד בשלב מסוים שהיא חוזרת על הבדיחות שלה, כפול שמונים המאחלות שהתקשרו לברך אותה. טוב, שם לכל אחד יש עשרים ילדים, בטח יש לה מאתיים בנות דודות וכולן גרות איתה באותה חצר. זה היה סיוט.
נראה שמלידה ללידה זה הולך ומחמיר. אצל גילי, הבכורה שלי, שכנתי לחדר היתה בלתי נסבלת. הגיעה ישר מתוך מאה שערים, דיברה בקולי קולות בפלאפון שלה באידיש מעורבת בעברית, חוזרת שוב ושוב על סיפור הלידה המשעמם שלה
בלידה הבאה היה אפילו יותר גרוע. שכנתי לחדר היתה אתיופית. דווקא לא דיברה הרבה בטלפון, אבל כל הזמן בכתה. איך אפשר לנוח ככה אחרי לידה, עם מישהי שמתייפחת לידך נון-סטופ? בטח היה לה בבית בעל מתעלל או משהו. הוא בקושי הגיע. דווקא כשהיה לא בכתה, אבל אולי כי פחדה ממנו. שמעתי שיש אצלם הרבה אלימות בתוך המשפחה.
הפעם, לא האמנתי למזלי הטוב כשהגעתי מחדר הלידה לחדר ריק. כשהלכתי לישון בלילה הוא עדיין היה ריק. אבל זהו. עכשיו זה מתנקם בי בענק. ערביה. אפילו לא דמיינתי דבר הזוי כזה. בקצב הזה, בפעם הבאה אני יולדת בבית.
כנראה נרדמתי איכשהו, כי שקשוק עריסות ברזל מעיר אותי פתאום. “בוקר טוב”, מאחלת לי האחות, מגלגלת לצד מיטתי עריסה עם היפהפייה הנרדמת שלי. מעצבנים. היא ישנה, והם מעירים אותי באמצע הלילה כדי שאעיר אותה. לא חבל?!
“בוקר”, אני שומעת קול מאחורי הווילון אחרי שהאחות יוצאת. זאת הערביה. מדברת איתי. “מצחיקים, למה נראה להם שבוקר עכשיו?” אני שומעת שהיא מחייכת.
“אהה”, אני מהמהמת בהפתעה. מוחקת את החיוך שעלה לרגע קצר גם על שפתי. שלא תנסה להתיידד איתי, הערביה הזאת. אני ממילא עוברת חדר עוד כמה שעות. לפחות המחבל הפוטנציאלי הלך כבר. אני נרדמת שוב לתנומה קצרה, מתעוררת מבכי הבובה שלי. מרימה אותה בעדינות, מחבקת קרוב ללב. נסיכה.
“סליחה?” היא כאן, ממש קרובה לווילון. “פשוט אני שומעת שאת ערה…”
“כן?” אני שואלת בקיצור. היא מסיטה מעט את הווילון, מציצה פנימה. הפעם היא בלי רעלה. תלתלים שחורים מקיפים את פניה. היא לובשת פיג’מה עם מיקי מאוס. נראית כמו סתם אישה חילונית.
“רציתי לשאול אותך אם זה בסדר שאכנס עכשיו למקלחת. לא רוצה לתפוס לך את השירותים להרבה זמן בלי הודעה מראש…”
“אה-” אני מתנשמת. “כן, זה בסדר. את יכולה להיכנס”.
“התינוק שלי אמור להיות רגוע, עכשיו סיים לאכול”, היא מעדכנת ונכנסת לאמבטיה.
הוא בוכה. ליד ראשו יש מוצץ תכול-שקוף של מאם. אני תוחבת אותו לפיו, מנדנדת קלות את העריסה. זה עובד. הוא נרגע, הבן של הדיר סבאטין. שבוע 40+3.
התינוק שלה לא מתחשב במה שהוא אמור לעשות. מתחיל לצרוח בקול דקיק אחרי שתי דקות. שיצרח. אני לא הולכת להרגיע תינוק ערבי. אבל הצרחות שלו הולכות ומתגברות, והתינוקת שלי – שישנה בשלווה – מתחילה לזוע באי נוחות. רק זה חסר לי, שהיא תתעורר. אני מסיטה את קצה הווילון שלה, מגלגלת החוצה את העריסה. תינוק קטן, מעט מאד שיער שחור מכסה את ראשו. אף פצפון. שפתיים רועדות. הוא קצת דומה לתינוקת שלי, אני חושבת לשבריר רגע ומעיפה את המחשבה לפח. הוא בוכה. ליד ראשו יש מוצץ תכול-שקוף של מאם. אני תוחבת אותו לפיו, מנדנדת קלות את העריסה. זה עובד. הוא נרגע, הבן של הדיר סבאטין. שבוע 40+3. אף פעם לא הצלחתי להבין מה הקטע שלהם לכתוב על כרטיס העריסה את המידע המסווג הזה, שכולם יראו. בהריון השני, למודת ניסיון מזה הראשון שנמשך עד לשבוע 42, ניסיתי לשווק לכולם תאריך משוער של שבועיים אחרי. ואז הגיעה חמותי לביקור בבית חולים, העיפה מבט בכרטיס, והאמת לגבי שבוע הלידה המדויק התגלתה מיד, חושפת את השקר שלי.
“יו, תודה”, הדיר מתנשפת לידי. התלתלים שלה רטובים עכשיו, ארוכים ורכים. “לא חשבתי שהוא יתעורר, סליחה שטרחת, לא הייתי נכנסת אם הייתי יודעת – “
“בסדר, בסדר”, אני קוטעת אותה. “זה לא היה כל כך הרבה זמן”.
“ברגע ששמעתי אותו בוכה, התחלתי להזדרז”, היא מצטחקת. מרימה אותו. הוא מפנה אליה ראש ופוער פה, והיא מלטפת את לחיו. “אויש, בגיל הזה הם רוצים לינוק עשרים וארבע שעות… נכון? הוא השני שלי, אני זוכרת את זה מהפעם הקודמת…”
אני מחייכת חיוך נימוסי. נסוגה לחלק שלי. סוגרת את הווילון. במחשבה שניה, הולכת לבדוק את מצב חדר האמבטיה. הכל מסודר, הרצפה מנוקדת רק בטיפות של מים. מרימה את הנסיכה שלי, שכמו שמעה את דבריה של הדיר והחליטה שגם היא רוצה לאכול עכשיו. אחרי שהיא נרדמת, בחסות הדממה המבורכת ששוררת בחדר, אני שוב שוקעת בשינה, עד שהמתוקה שלי מתעוררת בקול צווחה דקה. אני יוצאת לרגע לבקש מהאחיות שני אופטלגין. כשאני חוזרת, הווילון של הדיר פתוח לרווחה, הפעם היא שוב עם הרעלה. איך היא מחליטה מתי ללבוש אותה ומתי לא? אולי כשבעלה בשטח, וכעת הוא אמור להגיע? טוב, מה לי ולמנהגים המוסלמיים. שתלבש את הרעלה מתי שבא לה. היא מבזיקה לעברי חיוך, מנמיכה את הטון בפלאפון. ממהרת לסיים. אני מוכרחה לומר שהיא ממש מתחשבת. אני נבלעת בחלקה הפרטית שלי, מרימה את האוצרית הקטנה.
אחות נכנסת לחדר, ניגשת קודם למיטתה של הדיר. “תינוק מתוק”, אני שומעת אותה ממצמצת בשפתיה.
“כן? הילדה שלי בת שלוש ראתה תמונה שלו, אמרה שהוא מכוער”, הדיר צוחקת. “מיד אחרי הלידה, הרבה פעמים התמונות יוצאות מכוערות”.
מדפדפת במצלמה שלי. היא צודקת. לא הצלחתי לתפוס תמונה באמת מחמיאה, שתשדר את המתיקות המלאכית של התינוקת שלי. אולי זה משהו שמימי, חן רוחני שאי אפשר לתפוס בחומר.
“ראיתי שאת רוצה לעבור חדר”, היא לוחשת בשקט ממש. “תיכף מתחילים השחרורים ואנחנו נטפל בזה, בסדר?”
האחות נפרדת ממנה, ניגשת אלי. מודדת חום ולחץ דם. “ראיתי שאת רוצה לעבור חדר”, היא לוחשת בשקט ממש. “תיכף מתחילים השחרורים ואנחנו נטפל בזה, בסדר?”
“אההמ…” אני מהססת לרגע. מרימה מבט לווילון שמפריד בינינו, שתי נשים. אחרי לידה. אמהות. “בעצם… במחשבה שניה, את יודעת מה? לא בוער לי לעבור. זה בסדר מבחינתי להישאר כאן”.
מערכת הכריזה בולעת את דברי, מודיעה שהגיעה שעתה של ארוחת בוקר, ואני ממהרת לצאת מהחדר, קצת המומה מההחלטה הנועזת שלי להישאר כאן. מגלגלת לפני את העריסה. בחדר האוכל יש די הרבה נשים חרדיות. שולחן אחד של חסידיות. עוד שולחן של אמריקאיות. שולחן של ספרדיות. איפה יש שולחן של נשים רגילות, כאלו בסגנון שלי? אני רואה כמה שעושות רושם של כאלו שאוכל למצוא איתן שפה משותפת, אבל אין בשולחן שלהן כיסא פנוי. לחכות? להצטופף?
ואולי… אולי אני כן יכולה לשבת ליד החסידיות, נניח? אני מעמיסה על הצלחת שלי מכל טוב התפריט המגוון של בית החולים, מתיישבת לידן, בפינה. “מה ילדת, בת?” מחייכת אלי אישה צעירה עם טורבן בצבע אפרסק. “איזו זיסע… מתוקה כל כך!”
אני מציצה לעריסה שלה. “גם הבת שלך מתוקה מאד. את יודעת? נדמה לי שהן אפילו קצת דומות!”
