ילדה גדולה

אני כבר לא צריכה לברר. אבריימי סיפק את המידע בלי להבין שמזה בדיוק אני חוששת. רציתי לקוות שאולי טעו בבדיקות האולטרה סאונד והיא בכלל לא הייתה כזו גדולה, עד כדי החלטה על לידה בניתוח בלבד. רציתי להאמין שהיא נולדה קטנה, חביבה וקומפקטית
ממוצע 4 | 8 מדרגים

“בתיה, התעוררת!” אני שומעת את צהלותיהם של אמי ואבריימי, פוקחת חצי עין ושוב עוצמת אותה, שוכחת לרגע מה גרם לי להיות על מיטת בית החולים ואז נזכרת שהפכתי להיות אמא. ההתרגשות גואה בי, משכיחה את הערפול והכאב שלאחר ההרדמה והניתוח.

“הכל עבר בשלום”, אמא מלטפת את מצחי, כמו הייתי עדיין ילדה קטנה, האחות מתקרבת, מרטיבה במעט את השפתיים היבשות שלי.

“נולדה לנו תינוקת בריאה ושלמה”, אבריימי קורן, מאושר כולו.

אבל למול הפנים הקורנות שלו תחושה לא נוחה עוברת בקרבי.  יש משהו ששכחתי. שמאוד הטריד אותי. משהו שאני צריכה לשאול, וכרגע אני לא זוכרת מהו.

“היא כל כך מתוקה”, גם אמא מתמוגגת.

שניהם ראו אותה. אני עדיין לא. ומול העיניים הבורקות של שניהם אני נזכרת.

“היא נולדה 4.800 קילוגרם”, אבריימי מספר לי בגאוות אב טרי, גאה בכל גרם וגרם של בתו.

אני כבר לא צריכה לברר. אבריימי סיפק את המידע בלי להבין שמזה בדיוק אני חוששת. רציתי לקוות שאולי טעו בבדיקות האולטרה סאונד והיא בכלל לא הייתה כזו גדולה, עד כדי החלטה על לידה בניתוח בלבד. רציתי להאמין שהיא נולדה קטנה, חביבה וקומפקטית.

“ענקית ומקסימה”, אמא משתפכת, “כל כך דומה לך כשנולדת”.

מול המשפט הזה אני רק רוצה לעצום עיניים ולהשתיק את כולם. שאף אחד לא יוסיף ויספר על הדימיון ביני לבינה. אבל האחות שנמצאת בסמוך מתערבת בשיח. היא מעבירה מבט ביני לבין אמא שלי, בוחנת כל תו ותו.

“וכנראה הבייבי גם דומה לסבתא שלה”, אני שומעת אותה צוחקת, נהנית מההברקה שלה.

 היא לא יודעת שבמילים שלה היא רק גורמת ללב שלי להלום בחזקה. שתרטיב לי שוב את השפתיים. הן כל כך יבשות.

“את עייפה? את רוצה לנוח קצת?” אמא שמה לב שמשהו איתי לא כשורה, “אבריימי, בוא ניתן לה קצת שקט. היא יולדת טרייה שהרגע התעוררה מההרדמה, הדיבורים שלנו מיותרים כרגע”.

אני מהנהנת בקושי. כן, אני באמת יולדת טרייה. ועוד אחרי ניתוח, אבל לא זו הסיבה שאני חייבת שקט ולא רוצה שאף אחד סביבי יספר לי כמה אני דומה לאמא שלי ושהתינוקת דומה לשתינו.

“בוא, נצא ונחכה בחוץ בינתיים”, אמא הטובה והרחומה מודיעה לאבריימי. היא כה רוצה בטובתי. לא יכולה לשער שהסיבה שאני זקוקה כל כך למנוחה קשורה אליה. לגורל שלי שכרוך בגורלה, וגם התינוקת שלי עכשיו נקשרה בו.  ההיסטוריה חוזרת על עצמה, היא לא פסחה על הדור השלישי. מה אומר לאמא? שלא רציתי שתהיה כמוני וכמוה? במקום להסביר אני שוקעת בשינה. מעדיפה לשכוח.

*

בשעות שלאחר מכן מעבירים אותי למחלקה, מול עמדת האחיות. אני עדיין לא יכולה לקום. ונעה בין כאב לשינה חטופה. אמא הלכה לביתה לנוח מעט, הבטיחה לחזור אחר כך  ולהיות איתי. אבריימי צמוד אליי. נע בין החדר שלי לתינוקייה, מבטיח לי שהבת שלנו היא הכי מכל התינוקות.

משהו בי גם רוצה לראות אותה. ללטף אותה. בת שלי יקרה.

ומשהו אחר חושש.

אני אוהבת אותה. אוהבת כל כך. ודווקא בגלל זה חוששת מהרגע שבו אראה אותה לראשונה. היא עוד לא יודעת מה מחכה לה, הקטנה. מה היא אשמה, שנולדה דווקא לגנים המשפחתיים שלנו? היה מגיע לה עתיד טוב יותר. אולי עדיף שאשאר לשכב על המיטה הזו ודי. שלא תרגיש את החששות שלי. שתרגיש מוכלת ועטופה באהבה של אבריימי הטוב.

אני אוהבת אותה. אוהבת כל כך. ודווקא בגלל זה חוששת מהרגע שבו אראה אותה לראשונה. היא עוד לא יודעת מה מחכה לה, הקטנה. מה היא אשמה, שנולדה דווקא לגנים המשפחתיים שלנו? היה מגיע לה עתיד טוב יותר. אולי עדיף שאשאר לשכב על המיטה הזו ודי. שלא תרגיש את החששות שלי. שתרגיש מוכלת ועטופה באהבה של אבריימי הטוב.

“מה קורה איתנו?” אחות רוסיה ניגשת למיטתי ומודיעה לי שהגיע הזמן לקום. אל דאגה, היא תלווה אותי. הדרך שלנו תהיה קצרה. אל השירותים ובחזרה. זה חשוב. זה חלק מההחלמה.

אבריימי ניצב לידי, דואג ואכפתי, אני מתרוממת בהדרגה, מרגישה את הכאב של התפרים, נושכת את השפתיים, מניחה רגל אחת על הרצפה, מגששת אחר נעל בית, ואחריה רגל שנייה.

“אני איתך”, האחות אוחזת בי, קשה לי לעמוד יציב, אני קצת מתנדנדת, אבריימי נבהל והאחות מרגיעה אותו, “זה בסדר, זו תגובה נורמלית לאחר ניתוח, עכשיו בואי נלך ביחד”.

שלושתנו הולכים. אני מדדה, האחות תומכת בי, אבריימי בשטח, לכל מקרה שלא יהיה.

הצלחנו להגיע עד דלת השירותים, האחות עוזרת לי להיכנס, מראה לי את משענת התמיכה. הדלת נסגרת מאחוריי.

ורק אז אני רואה את עצמי לראשונה במראה הקטנה מעל הכיור. ונבהלת.

אני נראית זוועה. ברט שמוט. עיניים נפוחות. חיוורת. וכל כך שמנה ומוזנחת.

ככה נראות נשים אחרי לידה, אני מזכירה לעצמי. אבל יודעת שבמקרה שלי זה משהו אחר. לא כל אישה ארגנה שני תיקים למופת לקראת הלידה שלה. התיק הראשון נועד לפאה הכי יפה שלה. ובתיק השני חלוקים חגיגיים שקנתה במיוחד לכבוד האירוע, תכשיטים מכל הסוגים, וסט איפור יוקרתי.

רגע, איפה התיקים שלי? אני צריכה אותם!

ופתאום אני נזכרת שביציאה החפוזה מהבית אל בית החולים שכחתי את התיקים בבית. הכל קרה בפתאומיות, לא במועד הניתוח המתוכנן, היינו כל כך מבוהלים, ושעטנו במונית. מי בכלל חשב אז על תיקים?!

אבל עכשיו, מול המראה, אני מרגישה אבודה וחשופה כל כך.

“הכל בסדר?” האחות מודאגת מעבר לדלת.

“אני… אני כבר יוצאת”, אני לוחשת, נשענת רגע על הקיר ואז פוסעת החוצה באיטיות. האחות שוב תומכת בי, מחזירה אותי למיטה.

“תנוחי קצת כי התאמצת מאוד”, היא מנחה אותי אבל מסבירה לשנינו, כי אבריימי ניצב לידי, “אסור לך לשכב יותר מדי. תהיי חייבת להסתובב קצת במחלקה. ללכת לתינוקייה. להתחיל להתאושש. הדבר הכי גרוע אחרי ניתוח קיסרי זה לשכב כל היום ולהרגיש מסכנה”.

אבל מה לעשות שזה בדיוק מה שאני מרגישה. ואני רק רוצה לשכב במיטה ולהתכסות בשמיכה. שאף אחד לא יוכל לראות אותי ואני לא אוכל לראות אף אחד.

*

אבריימי בכלל לא מוכן להבין את מצב הרוח שאני שוקעת לתוכו. נבצר מבינתו לרדת לסוף דעתה של יולדת ששתיים עשרה שעות לאחר הניתוח שעברה רוצה את הפאה המסורקת ואת סט האיפור שלה. האמת שגם אני לא מצליחה להבין את עצמי. איזה שטויות מעניינות אותי. כאילו בכלל יש לי כוח להתאפר. גם כך כולן סביבי יולדות חלושות ומדדות. והסירוק החדש של הפאה שלי ממש לא מעניין כאן אף אחת.  

ובכל זאת אני מאוד רוצה את התיקים, וכמה שיותר מהר.

אבל אבריימי לא מוכן להתרוצץ באוטובוסים בשביל התיקים הללו. הוא רוצה לרוץ איתי למקום אחר. לתינוקייה. הוא לא מוותר, ואחרי שעה של תחנונים, מוביל אותי לשם.

“את תראי אותה והתיקים שלך כבר לא יעניינו אותך”, הוא מבטיח לי.

הוא לא מבין שדווקא לאחר שאראה אותה – כנראה ארצה את התיקים שלי פי כמה וכמה.

אני מדדה באיטיות, הולכת סמוך לקיר, מדי פעם נעצרת להפוגה על אחד הספסלים וממשיכה. האחות שרואה אותי פוסעת מעודדת, “בדיוק ככה, תמשיכי להסתובב במחלקה”.  היא מתעניינת, “את הולכת עכשיו לתינוקת? באמת הגיע הזמן. אם תרצי אפשר להביא אותה אלייך בהמשך. שתהיינה כמה שיותר ביחד”.

היא לא מעודדת אותי לביות. כי בכל זאת אני יולדת אחרי ניתוח קיסרי חירום, אבל גם היא כמו אבריימי רוצה לראות אותי עם התינוקת. ואני? אני חושבת על התיקים המטופשים שלי. אבל המחשבות לא מרפות. אני מחליטה שמיד לאחר שאראה את התינוקת אחדש את מסע השכנועים מול אבריימי. היום יום חמישי. שבת נכנסת מחר. ואני חייבת להיראות טוב.

אנחנו בפתח התינוקיה. אבריימי כבקיא ורגיל  נכנס פנימה, אני בעקבותיו, עדיין קצת רועדת וחוששת. אני עדיין לא יציבה. נאחזת בקיר.

“הנה היא”, אבריימי נעצר מול העריסה השקופה.

הבת המתוקה שלי שוכבת שם. ישנה בשלווה. מסביב בליל יללות של תינוקות, יולדת אחרת דוחפת אותי כדי להגיע לעריסה של הבן שלה. האחיות מנסות להשליט סדר. אני מביטה בבת שלי  ברוך, מתמלאת באהבה. אבריימי צדק. מולה באמת התיקים מתגמדים.

“טוב שהיא ישנה עכשיו”, אבריימי נאנח, “בפעם הקודמת שבאתי היא כל כך צרחה, אחרי הדקירה האיומה הזו”.

“איזו דקירה?” אני נבהלת. נסיכה שלי, מי דוקר אותך?

“אחת לשעתיים-שלוש עושים לה בדיקת סוכר”, אבריימי ליטף את התינוקת הישנה, “הסבירו לי שכך זה ביממה הראשונה, בגלל המשקל הגבוה שלה”.

המשקל הגבוה. כן. זה שממנו רציתי לשכוח לכמה דקות מתוקות. פתאום הוא שוב צץ ודוחק הצדה את כל הרגשות הממיסים. אני מביטה ימינה ושמאלה, ונאנחת. היא כל כך גדולה ומגושמת יחסית לשאר התינוקות שמסביב. והיא כל כך דומה לי בתמונה שהונצחה זמן קצר לאחר לידתי.

תמונות כואבות אחרות צפות בי. אני בת שנתיים, פעוטה עגלגלה, משחקת בגינה עם שאר הילדים, אמא קוראת לי ונותנת לי שקית עם עוגית. אני נוגסת בתאבון, שומעת את אחת השכנות לוחשת בקולניות: “אולי תיתני לילדה ירקות ופירות במקום עוגיות? תראי איך היא נראית”.

בגיל ארבע, כל הילדות משחקות תופסת. בתור שלי אני לא מצליחה לתפוס אף אחת. רק מתנשפת ורצה בקושי אחרי הילדות הקלילות. אחרי כמה דקות מתעייפת. כל הפנים שלי סמוקות ואדומות. אחת הילדות מתקרבת, “את נראית כמו עגבנייה!” היא צוחקת.

“לא נכון”, ילדה אחרת קוראת מהצד, “עגבניות לא עד כדי כך גדולות”.

בגיל שש וחצי אני הולכת עם אמא לקנות תלבושת לקראת כיתה א’. אבל בחנות המוכרת מעיפה בי מבט, “כיתה א’? הילדה שלך צריכה תלבושת של ילדה בכיתה ג'”. ואני רק רוצה להיעלם.

בכיתה ד’ אני מפסיקה להביא חטיפים וממתקים לטיולים כי אני מבינה שהעיניים של כולן יבחנו כל פירור שאני מכניסה לפה, ובכיתה ה’ אני מתחילה את הדיאטה הראשונה שלי, למורת רוחה של אמא.

“את מקסימה כמו שאת, למה דיאטות לילדה בת אחת עשרה?’

אבל אני לא מרוצה מעצמי. מתחילה דיאטה ומפסיקה אותה, מתנחמת בחפיסת שוקולד. רק בכיתה ז’ אני פוצחת בתהליך רציני ומבוקר של ירידה במשקל, עם ליווי של דיאטנית, כדי לגלות שלמרות שאני רק נערה, חילוף החומרים שלי איטי מאוד. אני צריכה תזונה של אישה בת חמישים כדי לרזות. אני מצליחה להשיל עשרה קילו ומעלה את כולם מחדש. כך עוד כמה דיאטות אומללות, עד שנמאס לי.

בכיתה ח’ אני מחפשת דרך אחרת להיראות טוב. בהדרגה אני הופכת למומחית. לומדת איזו בגדים יחמיאו למידות הלא מחמיאות שלי. מה הצבעים מתאימים, איזו גזרה, אין שניה לי במומחיות. בכיתה ט’ אני נרשמת לקורס תסרוקות. כולן סביבי ילדות קטנות, נהנות להתעסק עם פן והחלקה. רק אני מגיעה לשם עם מטרה ברורה יותר:איך לעצב את השער שלי, כדי שגם הוא יחפה על הנתונים. לקראת גיל שידוכים, אני מתחילה להתמצא בתחום האיפור. לא מוותרת על פירמה או איכות. במקרה שלי, אין מקום לחיסכון. ואני מוכנה לעבוד קשה לשם כך.

אמא לא מבינה את הצורך העז שלי לקנות ולהתייפות, ולהוציא על כך כספים רבים כל כך. אישה פשוטה ונעימת הליכות שכמותה, מעולם לא טרחה לשפר את המראה החיצוני שלה. מסתפקת באותה פאה כבר חמש עשרה שנים. בשבילה אני טובה כמו שאני. אבל בשבילי, ממש לא.

אני מרפרפת באצבעותיי על הפלומה הדקיקה של בתי. מה מחכה לך, ילדונת שלי. אבל לפחות אמא שלך כבר עברה את הדרך הזו. היא יודעת איזה בגדים, ואיזו גזרה, ותסרוקת, ואיפור. היא תדע לעזור לך, להחליק את הדרך.

הפה של התינוקת שלי מתעוות, ורגע לאחר מכן היא פורצת בבכי.

*

 האחות מביאה לי משכך חזק, אני בולעת, ומנסה לנשום עמוק. עדיין כואב כל כך. החלמה מניתוח איננה  דבר פשוט. צלצול של הפלאפון. אבריימי על הקו. “אני כבר ממש קרוב לבית. את צריכה שאני אביא לך עוד משהו?”

“לא, רק את התיקים. בארון בגדים, במגירה הגדולה מימין”, אני חד משמעית. שלא יתעסק ויחפש דברים נוספים וישכח בטעות מהתיקים החשובים האלו. גם כך לא היה קל לשכנע אותו לצאת לדרך.

אמא בפתח, מאוששת יותר, לאחר ששבה מן המנוחה בבית, “מה שלומך?” יש באמתחתה אפילו עוגה ביתית עם ניחוח נעים, היא מניחה אותה על גבי השידה.

“איפה אבריימי?” היא מתעניינת.

“נסע להביא לי תיקים חשובים ששכחנו בבית”, אני מסבירה.

“תיקים חשובים? עד כדי כך? ” אמא שואלת בתמימות.

מה אני אגיד לה? שיש בהם פאה שהסירוק שלה עלה סכום שערורייתי? ושלושה חלוקים שגם עליהם גמרתי את רוב המשכורת? שלא לדבר על סט האיפור. מהטובים בארץ. כולל איפור שמותאם במיוחד לשבת. אלה לא דברים חשובים בעיניה.

“כמה דברים שאני צריכה עבור השבת”, אני מסבירה לבסוף. אמא מסתפקת בזה.

“איפה התינוקת?”

“בתינוקייה. קודם הייתי איתה ביחד”, אני מתגוננת, “כאב לי והייתי צריכה לנוח”.

“תישארי כאן במיטה ואני אביא אותה עד אלייך”, אמא ששה למשימה.

אחרי כמה דקות עריסת התינוקת כבר מתגלגלת אל תוך החדר. אמא מביטה בה בערגה ששמורה לסבתות שמביטות בנכדותיהן.

“רוצה להחזיק אותה?” היא מניחה אותה בזהירות בין זרועותיי. אני עדיין חלושה, כאובה, אמא לצדי ליתר בטחון. התינוקת שלי רכה ונעימה, ואני אוהבת אותה כל כך, אבל התמונות מהעבר שוב צפות בזו אחר זו. מה יהיה איתה? היא תצטרך לעבור את מה שאני עברתי? היא מתחילה לנוע באי נוחות, כמו חשה את מחשבותיי. אני רוצה להרגיע אותה: אני אהיה אתך לאורך כל הדרך, אל תדאגי.  אבל יבבותיה הולכות ומתגברות. מה לא נוח לה? היא עדיין קטנה. הקשיים עוד רחוקים ממנה.

“מזל טוב!” קריאות רמות מכניסת החדר. שתי אחיותיי, עם בלוני הליום ענקיים. גם הן גדולות ורחבות בערך כמו הבלונים. לצידן חמשת ילדיהן, כולם עגלגלים. כך זה במשפחה שלנו. גם אבריימי רחוק מלהיות שדוף. אז מה חשבתי לי, שתהיה לי תינוקת כמו האפרוח הקטן שיש לשכנתי הדקיקה שמעבר לווילון?

כולם שמחים, עליזים, מפטפטים. ממלאים את החדר בדיבור שלהם ובנוכחותם. התינוקת שלי עדיין מייללת, ואני חשה שהכל סביב מחניק ודחוס. אי אפשר כמעט לזוז או לנשום. למה המשפחה שלי כזאת? למה היא תופסת כל כך הרבה מקום?

שוב הפלאפון מצלצל. אבריימי. קולו נשמע מהוסס, ומרוחק קמעה. “מה שלומך, בתיה? איך את מרגישה?”

אני מרגישה שהוא מנסה להתחמק, “מה עם התיקים, אבריימי?”

“אהמממ….” נראה שהוא מרחיק מעט את הפלאפון כי אני בקושי שומעת את קולו, “קרתה לי תקלה קטנה… ותראי, פשוט… המפתח נעלם לי בדרך”.

אני מרגישה שעוד רגע את הלמות הלב שלי יישמעו בכל החדר, הוא איבד את המפתח! איך זה יכול להיות? איך?

אבריימי מספר סיפורים מעבר לקו. הוא נאלץ לעבור מקו אוטובוס אחד למשנהו, ואולי אז המפתח נשמט מכיס החולצה מבלי ששם לב.

“רגע, יש לנו מפתח רזרבי אצל משפחת זקס!” אני צוהלת.

“הם לא בבית”, אבריימי מעדכן בקול חלוש, “נסעו לכמה ימים, יחזרו רק בראשון”.

“בתיה, הכל בסדר?” אמא מבחינה שאני חיוורת. היא מרימה בעדינות את התינוקת, שנרגעת כליל בידיה המנוסות.

בחצי קול אני מספרת לה את עלילות התיק והמפתח.

“אין לי מה ללבוש לשבת”, אני מסיימת באנחה כבדה, ” רק את הכותונת המכוערת של בית החולים”.

אמי ואחיותיי, חסרות חוש אסתטי בדיוק כמותה, משתתפות בצערי. אפילו בעיניהן כותונת בית החולים איומה במיוחד.

“אל תדאגי”, מבע טוב לב עולה על פניה של אמי, “אני אביא לך כמה חלוקים שלי. אנחנו באותה מידה, נכון?”

אני אפילו לא מוצאת כוח להנהן.

*

השבת חולפת עליי תוך כדי שאני שרויה בעננה כבדה של צער. אבריימי מנסה לעודד ולנחם אותי, מביא לי עד לחדר את מגשי האוכל, בעודי מעדיפה להסתגר בחדר. בלי הפאה, האיפור והתכשיטים אני מרגישה חסרת אונים. החלוק השבתי הכהה של אמי משרה עלי כבדות מרה עוד יותר.

לאחר תפילת שחרית אבריימי בא לעדכן אותי נרגש, הטלית עדיין עליו. לבת שלנו יש עכשיו שם. רחל. בדיוק כמו שרצינו.

אבל במבט לאחור אני קצת חוששת. לרחל היו חיים קשים. גם לי לא היו חיים קלים. אולי היה עדיף להעניק לה שם אחר, קליל יותר? אבל את שנעשה אי אפשר להשיב, ואני מנסה לחייך למרות הכל.

*

ביום ראשון אחרי צהריים אבריימי שוב יוצא אל המסע. הפעם הוא מתואם היטב עם משפחת זקס שהואילו בטובם לחזור הביתה. הוא מבטיח לי שתוך כמה שעות הוא חוזר עם התיקים ויהי מה. חיוך קל חולף כמו סדק בין שפתיי.

בינתיים, בשעות המורטות שיחלפו עלי עד שאבריימי והתיקים יופיעו, אני מנסה לשהות עם רחל, בתי הטרייה. אבל לא נוח לנו. לא לה ולא לי.

“גם את רוצה כבר שלאמא יהיו את התיקים שלה?” אני לוחשת לה בשקט.

היא ממשיכה לייבב. בתשובה לא ברורה.

אמא רגועה, ילדים רגועים. אני נזכרת במשפט שהאימהות הכי שונאות. אף אחד לא ידע שצריך להוסיף למשפט שאמא תהיה הרבה יותר רגועה כשהתיקים שלה ישובו אליה.

באחת עשרה בלילה, כשרחל כבר עמוק בעריסה בתינוקייה ואני חצי מפהקת, אבריימי נכנס לחדר בצהלת ניצחון. “התיקים בידי”, הוא מכריז.

“תודה על כל מה שהתרוצצת”, אני ממלמלת ותוך כדי ממששת את התיקים, לא מאמינה שהם סוף סוף אצלי. זה נורמלי שיולדת שעברה ניתוח רק לפני כמה ימים תרצה ללבוש את החלוק היפה ביותר שלה ולשים סומק ופודרה? לא, זה לא נורמלי. אבל זה בדיוק מה שאני עושה וסוף סוף אני מסוגלת להביט במראה. חובשת לרגע את הפאה, מרוצה מהדמות שנשקפת אליי, מברכת אותה בלילה טוב. אני מחליפה למטפחת והולכת לישון, הרבה יותר נינוחה.

*

אבא מתניע את הרכב. במושב האחורי אבריימי ואני יושבים, האוצר היקר שלנו בין שנינו. אבא נוהג נרגש, מסתובב מדי פעם ברמזורים כדי להעיף מבט נוסף בנכדתו הטרייה. חצי שעה לאחר מכן אנחנו עוצרים בחנייה, ועולים לבית.

ריח מהביל חם וטוב מקדם אותנו. אמא, עם הסינר הנצחי שלה, מאושרת לראותנו, יוצקת לנו לצלחות מרק עשיר, דואגת שנאכל. רחל בינתיים נמה בסל-קל.

“כזו מלאכית”, אמא מתמוגגת.

“היא דווקא בוכה הרבה”, אני רוטנת. חשבתי שלאחר שהתיקים שבו אלי וחזרתי להיות מטופחת ומאופרת כפי שאני אוהבת, גם רחל תירגע. אבל בכל פעם שאני מחזיקה אותה היא מתפרצת בבכי.

“תנוחי קצת עד שהיא תתעורר”, אמא מציעה. היא מובילה אותי לחדר, “הכנתי אותו במיוחד בשבילכם”.

אני נכנסת לחדר. חדר ילדותי, חדר נעוריי, שהפך עכשיו לחדר של זוג ותינוקת. אמא באמת השתדלה. אפילו המצעים תואמים, אם כי אמא בוודאי לא הבחינה עד כמה הגוון לא משתלב עם הווילון. פרטים כאלו עוברים מעליה.

אני נכנסת לחדר. חדר ילדותי, חדר נעוריי, שהפך עכשיו לחדר של זוג ותינוקת. אמא באמת השתדלה. אפילו המצעים תואמים, אם כי אמא בוודאי לא הבחינה עד כמה הגוון לא משתלב עם הווילון. פרטים כאלו עוברים מעליה.

אני מתיישבת על המיטה והיא לצדי, חובקת אותי בזרועה.

בדיוק על המיטה הזו ישבתי לפני חמש שנים, אני נזכרת, כשחזרתי מהסמינר, מצוברחת ומדוכאת במיוחד. מיררתי בבכי כאשר אמא נכנסה, ובדיוק כמו עכשיו חיבקה אותי בזרועותיה. כמה בכיתי אז.

“זה לא משנה כמה אני אתאמץ ואטרח, וכמה כסף אני אוציא, אני אף פעם לא אראה כמו…”

וכאן הגיעה רשימה ארוכה של נערות שהגורל פינק אותן יותר ממני.

ואמא שמעה וחיבקה ועטפה. כל שאמרה היה שבשבילה אני הכי-הכי, לא משנה מה,ואני בכלל לא צריכה לטרוח או להתאמץ.

“פתאום נזכרתי…” אני קצת מתביישת. לספר את זה עכשיו לאמא? היא בטח כבר שכחה.

“במה נזכרת?” המבט שלה נכנס לי עמוק לעיניים.

“נזכרתי…” אני רק רוצה שהיא תמשיך להביט בי כך, ושזרועה תיכרך סביבי. “נזכרתי איך זה להיות בבית”.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן