בלינצ’ס עם תותים. מכל המאכלים עתירי השמנת שבעולם, זה מה שבוחרת בינה להוציא בתנועות תיאטרליות משקית הנייר ולהניח בחגיגיות טקסית על המגש הקטן שליד מיטת בית החולים. בדיוק המאכל הרוטט הזה שלא החליט אם הוא חמוץ או מתוק ולא עובר את מפתן דלת ביתי. אני מותחת את זויות השפתיים שלי כלפי מעלה ומייצרת התלהבות מזויפת שהופכת את הקול שלי לצווחני ודקיק: “וואו בינה, איזה גיסה מהממת! זה נראה כל כך… וואו!!! לא יכולה להתאפק לטעום בערב, חבל שאני בשרית בדיוק.” שיסלח לי הקב”ה על השקר הקטן הזה. רק לפני כמה שעות הבאתי חיים לעולם. זכות גדולה שמתקזזת עם שקרון קטן.
אחר כך מתעניינת בינה איך עברה הלידה ומה שלום הבייבית, מצקצקת בדיוק במקומות הנכונים. כשהיא שואלת מה שלומי, הקול שלה נוטף חמלה באופן כזה שאני ממש מתאפקת לא להציע לה טישו, שלא תלכלך לה כל החמלה הזאת את השמלה המעוצבת. היא משאירה אחריה שקית ממותגת של בייבימג’יקס, לא לפני שהתעלפתי מהבייביגרו המוגזם עטור הפפיונים והמלמלות והתרשמתי עמוקות מתג המחיר המופקע שהוצמד אליו. מחר אנחנו חוזרים הביתה, אני והנסיכה החדשה, הילדים כמובן יבואו לבינה ישירות ממוסדות הלימוד ויחזרו הביתה לאחר ארוחת ערב מפנקת של הדודה המסורה והמקסימה ביקום.
נקודה עמומה במעמקי המוח שלי משדרת לי אותות אזהרה. אבל אני לא מצליחה להקשיב לה בבהירות והיא חלשה יותר מאלפי קולות בקדמת המוח שזועקים לי “לכי כבר לישון!” אז אני הולכת כבר לישון, משאירה לבינה לתכנן יחד עם מוטי, אחיה הצעיר, במקרה גם אב ילדי, את הלו”ז המדוקדק למחר, כיצד יתבצע השינוע ממוסדות הלימוד אל ביתה ואילו תוספות בדיוק היא תבזוק להם על הפנקייקס.
אז אני הולכת כבר לישון, משאירה לבינה לתכנן יחד עם מוטי, אחיה הצעיר, במקרה גם אב ילדי, את הלו”ז המדוקדק למחר, כיצד יתבצע השינוע ממוסדות הלימוד אל ביתה ואילו תוספות בדיוק היא תבזוק להם על הפנקייקס.
הפעם הקודמת היתה כשמוטי עבר ניתוח בקע. בינה אספה אליה את הילדים הישר ממוסדות הלימוד והחזירה אותם אחרי ארוחת ערב מפוג’מים, בניחוח קלוש של לבנדר ועם קיבה מרופדת היטב. שבועיים הילדים דיברו על האוכל הטעים של דודה בינה ועל הפאזל החדש שבינה קנתה לילדים לכבוד ראש חודש שבט. שמחתי בשבילם, באמת. רק לא בדיוק הבנתי למה ניתוח של אבא שלהם הוא הזדמנות לארוחת ערב פומפוזית. שבוע שלם התקשרה בינה יום אחר יום להתעניין בשלומו של אחיה הצעיר והדואב ולשמוע שוב ושוב כמה היא הצילה אותי באותו ערב וכמה לא יכולתי בשום פנים ואופן להסתדר בלעדיה. הגיע שלב שכבר לא זכרתי על מה בדיוק אני מודה וכבר נגמרו לי כל המילים הנרדפות ל’תודה, אין מילים, אני אסירת תודה’ אבל השיחה היומית הגיעה וטקס ההודאה היה חייב להמשך. אני מעולם לא הכנתי לילדים של בינה ארוחת ערב או השכבתי אותם לישון. איכשהו בינה תמיד חזקה ויכולה לעשות הכל ומעולם לא צריכה עזרה. איכשהו אני בקושי שורדת עם הכנופיה הקטנה שלי. לא יודעת איך הייתי מוסיפה עליה גם את החבורה הצוהלת של בינה.
*
הבית מקבל אותנו בתרועות של שמחה, נראה כאילו תכולת ארונות הבית לא רצתה לפספס את הכניסה החגיגית שלנו ופשוט פרצה מן הארונות הישר אל הספה והמרצפות. אני מניחה את הסלקל עם הבייבית החדשה בינות להררי המשחקים והבגדים ופונה אל הממלכה הבלעדית שלי – חדר הכביסה. רגע לאחר שהמכנסיים של דוידי מתערבלים להם עם חולצות התלבושת של תמר ואלישבע הילדים חוזרים מדודה בינה. אני מזהה את ההוריקן טרם הפריצה החגיגית, כשאלישבע רבה עם דוידי בתרועות רמות מי יפתח את דלת הבית, כמו בכל יום מחדש.
מסניפה ראשים קטנים שהתגעגעו לאמא, מרחיקה אצבעות קטנות וסקרניות מהאישונים של ניו בייבית, מקשיבה לסיפורים נרגשים ומרעישים שקרו בארבעים ושמונה השעות האחרונות, מנגבת רוטב מייפל מהחולצה של דוידי. מה החולצה הזאת? אני לא מכירה אותה. בעצם כן, דניאל של בינה לבש בדיוק כזאת בחול המועד סוכות אצל סבתא גולדהבר. “דודה בינה אמרה שהמקום של החולצה שלי כבר מזמן במגרת הסמרטוטים,” מסביר דוידי ברהיטות. אני מתאפקת לא לדייק אותו שאין לנו בבית מגרת סמרטוטים. אולי זו המגרה של החולצות שלו, לפי דברי הדודה הדגולה. “היא גם שלחה שקית עם עוד חולצות,” מוסיף הברנש הקטן והתמים חטא על פשע. “כי בינה אמרה שבטח את נורא חלשה ועייפה ולא שמת לב שהחולצות שלי כבר מאד ישנות.” החולצות המאד ישנות של דוידי נקנו לפני חודש במכירה הקבועה של פלדמן. הן נעימות ונוחות ומהסוג שלא אכפת לי אם הן משתפשפות במרפק או מתעטרות באיורים מרהיבים תוצרת כיתה אלף. החולצות של דניאל לעומת זאת עשויות מהסוג שיעשו לי התקפי לב בכל לבישה ויגרמו לי לנסח תפילת הדרך מיוחדת בכל בוקר מחדש. אולי זו בכלל המטרה של בינה, לחבר אותי להקב”ה. שאתפלל גם על החולצות של הילדים ולא רק על מי שבתוכם.
אני צריכה להודות לבינה על האירוח המלכותי. אני צריכה גם להודות לה על החולצות המפונפנות של דניאל שהולכות לתפוס לי מקום יקר במדף. בינה נותנת לי, אני צריכה לומר תודה, גם אם אני לא רוצה. ככה מתנהגת אישה מנומסת שחינכו אותה היטב.
מוטי לעולם לא יבין. אח קטן לאחות גדולה ונערצת שאהבה להלביש אותו במיטב המחלצות, לקשור אותו בעגלה ולצאת לסיבוב ראווה. לפעמים אני ממש נושכת את השפתיים לא להזכיר לה שהוא כבר עבר את הגיל מזמן ושהיא לא צריכה יותר להאכיל אותו בכפית וללמד אותו לומר אבא אמא. לפעמים אני נושכת את השפתיים לא להזכיר את העובדה הזו גם לו.
כשהיא עטפה אותי באירוסין בחיבוק רחב ורחימאי, כמעט נמסתי אל תוך זרועותיה, הרגשתי פתאום ילדה קטנה ואבודה שנכנסה לממלכה חדשה ובלתי מוכרת. החניכות שלי כרכרו סביבי בהתרגשות, החברות מהכיתה ומהכיתות המקבילות, אחים ואחיות קטנים הקיפו אותי בהערצה עיוורת, אבל הרגשתי כאילו בינה באה ולחצה על כפתור הנמכה שהפך אותי שוב לילדה קטנה ומנומשת שמחפשת את דרכה בעולם. ביד בטוחה ויציבה, היא הובילה אותי להכיר את הדודות הכבודות מכל הצדדים ומכל הסוגים, הבטיחה לי שהיא תמיד תהיה כאן מלפני ומעלי ומכל צדדי בכל משברי וגלי החיים. רק אחרי החתונה הבנתי כמה שבריריים החיים וסוערים הגלים כשיש גיסה גדולה ומגוננת, מגנה ומושיעה.
השנים חולפות בנעימים. מוטי ואני בונים לנו ממלכה שמנסה להיות פרטית, בניצוחה, בהכוונתה ובסיוע הצמוד והרחום של בינה. אחות גדולה ודואגת. מוטי ואני רוצים לנסוע לחופשה בצימר בערי ירושלים? חבל, בינה מכירה מקום טוב יותר בצפון, יש לה שם קשרים והיא תארגן גם קופון הנחה משתלם. משבר בעבודה? בינה אלופה ומקושרת בדיוק במקומות הנכונים, חבל שלא התייעצתי אתה לפני ששלחתי את המייל למנכ”ל, אבל אל דאגה, היא תעזור לסלול מחדש את הדרך. בינה מיוחדת מלווה לנו את הדרך, מנכשת עשבים שוטים, שולחת ארוחות חמות, מתעניינת ודואגת. אחות גדולה ומסורה. אז למה החיבוק הזה חונק מדי? למה כל מפגש מותיר אחריו טעם לוואי חמוץ? אולי זאת בכלל אני? אשה קטנה וקנאית שלא מפרגנת למוטי קשר חם וקרוב עם אחותו? לא מסוגלת להעריך אשה חזקה, עם טעם משובח, סטייל בלתי מנוצח ודעה מוצקה ויציבה על כל דבר? הרי בינה מבוגרת ממני בכמעט עשור, ברור שהיא חכמה ויודעת יותר. אי אפשר לזלזל ככה בניסיון חיים. היא באמת יודעת טוב יותר מה נכון בשבילנו! אז למה אני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומסרבת לקבל עצה ידידותית מאחות רחומה ודואגת?
בבין הזמנים מזמינה סבתא גולדהבר את כל הצאצאים לבתי אבותם ליומיים. אני אורזת מזוודה גדולה, לא שוכחת להכניס את החולצות המפונפונות של דניאל, לצד שמלות בייסיק פשוטות ונוחות של תמר ואלישבע. מתפללת שדוידי יפגוש כמה שפחות חתולים נטושים על צמרות עצים וכדורי בוצ’ק שמשאירים חותם לנצח.
בינה מנצחת על התכנית האמנותית בידיים רמות שלא מביישות להטוטן מקצוען. ביד אחת מחזיקה את בנצי הקטן שלה, ביד שניה מחלקת חוברות של “מילים טובות ודיבורים של אמת” לכל משתתפי הארוע וביד שלישית מעבירה שקפים במצגת. אני מסתירה פיהוק עייף ומחכה לסיום התכנית כדי לממש את זכותי החוקית לשנ”צ עמוק ואיכותי תחת הטייטל הרשמי “אמא בחופשת לידה”. מאכילה את הבייבית החדשה, מחתלת אותה ומשאירה אותה נקיה ורגועה בידיה של אחותה הגדולה שמתחייבת להעיר אותי בעוד שעה עגולה.
אני מתמזגת עם הפוך, מוצאת את השקע המדויק בכרית ומתעוררת כשבחוץ חושך מוחלט. עלטה. מזנקת בבעתה ומגלה שעברו ארבע שעות. ארבע שעות ישנתי לי כמו תינוקת? ומה עם התינוקת? איך תמר לא העירה אותי? מה היא נתנה לה לאכול? אני מדשדשת לסלון, בטוחה שקול צווחות ענוג יתווה לי את הדרך, אבל הדרך שקטה ודוממת. בסלון יושבת סבתא גולדהבר, קוראת תהלים בניחותא. היא מרימה אלי מבט קשה לפענוח. יש בו תמהיל כזה של ביקורת ושעשוע. “ישנת טוב אביגיל?” “ישנתי מקסים,” אני מחייכת לאמא של בינה ומוטי, מחפשת בעיניים את היויו הירוקה שלי ואת האוצרית המאכלסת אותה. סבתא גולדהבר מפנה את האצבע לכיוון החצר הגדולה, כמו מזהה את שאלתי. בינה יושבת שם, מנהלת שיחה ערה עם המתבגרת שלה, ביד אחת מחזיקה את בנצי שלה, ביד השניה את הבייבית שלי. היא מחייכת אלי חיוך רחב וחומל.
“אז מה אביגיל? היית ממש עייפה. אה? אמרתי לתמר שלך שזאת ממש הפקרות להשאיר ככה תינוקת קטנה לבד ופשוט לפרוש לישון אבל דנתי אותך לכף זכות שהיית ממש עייפה. בדקת ברזל? ויטמין די? את לא נראית טוב…”
“אבל אמרתי לה להעיר אותי אחרי שעה,” אני ממלמלת בעליבות.
“בוודאי!” מריעה האם האומנת של בתי. “היא רצתה להעיר אותך אבל לא נתתי לה בשום אופן. אמרתי לה שאם אמא הגיעה לקריסה כזאת שגרמה לה להשאיר תינוקת רעבה ומלוכלכת וללכת לישון, כנראה היא ממש חלשה. תכלס, בשביל מה יש דודות? אין לך מה לדאוג, האכלתי אותה, היתה מורעבת מסכנה, וגם החלפתי לה בגדים. מקווה שלא תכעסי שהיא לובשת תכלת. הבייביגרו שלה היה נראה נורא.”
אני מנסה להגן על כבודי בקול ענות חלושה ונשמעת כמו תלמידה סוררת שלא הכינה שיעורי בית כי הכלב אכל לה את המחברת. “אבל השארתי אותה שבעה ונקיה והייתי אמורה לקום לפני שלוש שעות.”
בינה נותנת בי שוב את המבט החומל ואומרת, “תבדקי ברזל. אני אומרת לך, את נראית נורא.” הפעם אני מאמינה לה ללא ספקות.
אני מרגישה נורא אז אין ספק שאני גם נראית כך. משחזרת את המבט ספק משועשע ספק ביקורתי של סבתא גולדבהר. מדמיינת את בינה בתנועות תיאטרליות מערסלת את הבייבית שלי ומצקצקת על האמא המזניחה שעזבה אותה לאנחות והלכה לישון. מנסה להפריד בין עובדות יבשות לרגשות מעורבלים. אני אמא, יולדת שהלכה לישון לשעה וביקשה מילדה בת 12 להשגיח על תינוקת בת חודשיים. ממתי מנוחה של אם עייפה בישראל היא פשע הגובל בהזנחה? ואם אלו העובדות למה אני מרגישה כ”כ רע? למה אני מרגישה צורך נואש להסביר את עצמי ולהתנצל? למה ילדה גדולה שכבר מגדלת ילדים בעצמה נותנת לאישה אחרת לרמוס אותה בכל פעם מחדש תחת מסווה של דאגה ונתינה בלתי פוסקת?
אני נכנסת לחדר האירוח בבית של סבתא גולדהבר, נועלת את הדלת בשני סיבובים ליתר ביטחון ונעמדת מול המראה. אני הולכת להיות היצור המטופש ביקום, אבל אף אחד לא ידע אז זה לא קרה, נכון?
“את אמא טובה אביגיל. את אמא טובה גם כשהילדים שלה לובשים בגדים פשוטים והבית שלה לא תמיד נקי. את אשה טובה גם כשאת לא יודעת לומר בדיוק את הדבר הנכון ברגע הנכון בתנועות הידיים המדויקות. את אמא טובה גם כשאת מורחת לארוחת ערב שוקולד על פיתה מאתמול, ולא בלינצ’ס במילוי תותים בלתי נסבלים. את אמא טובה גם אם לפעמים הימים שלך צבועים באפור עכבר ולא נשרך עליך שובל של נצנצים לכל מקום. את אמא טובה שהלכה לישון שעה, גם אם בינה אחת החליטה להפוך את השעה הזאת לנצח ולאמץ את התינוקת שלך באופן רשמי.”
*
ביום שני נוחתת בתיבת המייל שלי הזמנה חגיגית ומעוצבת: יום הולדת שנה לבנצי של בינה בקונספט ‘חדר בריחה’. אני לא רוצה ללכת ליום הולדת בקונספט חדר בריחה של בנצי בן השנה. העונה הזאת, שהשמש יורדת בחמש, היא הזדמנות נהדרת להשכיב את הילדים מוקדם ולברוח למקומות אחרים. הם באמת מאמינים לי שכבר לילה ונורא מאוחר, אפילו שהשעון עדיין לא מורה על שבע. בשבע וחצי אני כבר אהיה במרכז המסחרי החדש, אנצל במקסימום את מסגרת האשראי ואת הסיילים של סופעונה. תכננתי את זה ממש מוקדם, בדיוק ברגע שראיתי את ההזמנה נוחתת לי במייל. אין מה לומר – הרעיונות היצירתיים של בינה נותנים לי השראה.
אני לא יכולה לעדכן את בינה שאנחנו לא באים. בינה לא שאלה אם נבוא או לא. בינה הודיעה שיש מסיבה ויש קונספט. אני מגישה למוטי שרביט וירטואלי של הנהגה ואומרת לו “בדיוק בשביל זה יש בעל. תתקשר לאחותך ותעדכן שזה לא מסתדר לנו.”
כשמוטי חוזר הוא שואל אותי אם אנחנו כבר מוכנים. אני עונה שכן, הילדים כבר בפיג’מות ואמא שלהם בבגד הסוואה, שלא ישימו לב שהיא ברחה בשעת ליל מהבית לרוקן את החנויות. מוטי מושך בכתפיו ורק אומר, “תעדכני אותה שאתם לא באים, כן?”. אני לא יכולה לעדכן את בינה שאנחנו לא באים. בינה לא שאלה אם נבוא או לא. בינה הודיעה שיש מסיבה ויש קונספט. אני מגישה למוטי שרביט וירטואלי של הנהגה ואומרת לו “בדיוק בשביל זה יש בעל. תתקשר לאחותך ותעדכן שזה לא מסתדר לנו.”
“אבל בינה הזמינה אותך ואת הילדים. איך זה קשור אלי? למה שלא תודיעי לה בעצמך?” מוטי באמת לא מבין.
זה באמת לא משנה מי אמר מה ומי ענתה אחרת, מי הזילה כמה דמעות ומי המשיך לא להבין. מוטי בעל טוב ומסור. מוטי הוא אח טוב ומסור. עשר שנים מוטי נשוי לי. שלושים וארבע שנים מוטי אח של בינה. אחת אפס לטובתה. וכל עוד מוטי הוא בעלי, ההסדר הזה יישאר לנצח. אני יכולה להמשיך לקבל מבינה גלונים של מתנות ונתינה אוהבת וחונקת שלא מותירה לי מקום לנשימה ואני יכולה גם להחליט שלא. זאת החבילה, הכל כלול עם המון כוכביות זוהרות ומנוקדות באדום זועק. טייק איט או ליב איט.
“הי בינה, ההזמנה מהממת והקונספט של המסיבה מקורי ומיוחד, כרגיל.” סמיילי שמח סמיילי קורץ.
“תמסרי לבנצי המתוק יומולדת שמח.” סמיילי לבבות בעיניים.
“לא נוכל לבוא למסיבה ונשמח אתכם מרחוק.” סמיילי שולח נשיקה.
“מבאס ממש אבל כבר יש לנו תכניות אחרות.” מחיקה.
“מתנצלת ממש שלא מסתדר לנו.” מחיקה.
“בעז”ה נשלים בהזדמנות אחרת.” די כבר די מחיקה. תפסיקי להתנצל.
“נשיקות ושוב מזל טוב.” לב אדום לב תכלת לב סגול.
SEND.
2 Responses
סיפור מהמם ואותנטי.
הכתיבה יפה ממש.
לייק גדול.
מהמם
פספוס קטן, ילדה בת 12 ומצד שני 10 שנות נישואין…