מגיע בוקר. מתארגן שוב. נוסע לבסיס. מעביר עוד יום. הכל רגוע. חוזר הביתה, מתכנן לישון הפעם כמו שצריך. ממש דקות לפני שאני נכנס למיטה אני רואה ברשתות דיווחים על ארוע קשה בעזה. משום מה היה לי בראש שנצח יהודה כעת בפנים. אני נשאר ער, מחכה להודעות הרשמיות. הרגשת הלב היתה שזה הם. לא שזה משנה, כל חייל שנופל הוא אבדה אדירה, אבל עדיין… אני נרדם לפרקים. כל שעה בערך פוקח עיניים לראות אם יצא משהו רשמי. מגיע הבוקר. אני פותח מהר את טלפון. חמישה חיילים. ארבעה מנצח. השם של אחד מהם מוכר. אחותו חברה טובה של אחותי, הכי קרוב שהיה לי מתחילת המלחמה.
אוי טאטע, מה יהיה? עד מתי? כמה אפשר?
כל הנסיעה ברכבת עיני מלאות דמעות. למה לא התגייסת לקרבי, יכולת לעזור. בחרת חיים קלים. אוי לי מיצרי. איך אתה מפקיר את האחים שלך. אני לא מנסה לסדר את המחשבות בראש. פשוט הכל קיים. גם עולם הישיבות, גם הנופלים, הכל. בדרך כלל אני מרגיש גם וגם. הבוקר הרגשתי לא זה ולא זה. אתה לא באמת שם, ולא באמת ב’שם’ השני. זה אפילו לא אמצע. ראשי כבד עלי. עול. רחיים על צווארי.
יום ארוך לפני. צריך להתרכז בחפיפה. להכיר כמה שיותר טוב את האויב כדי להשמידו. חלאס. יורד מהרכבת. רץ החוצה. מוציא סיגריה. בקושי שואף. רק משחרר עשן. להוציא כמה שיותר. מחשבות. דאגות. עצב. חרדות. הכל אפוף. לא רואה כלום. העשן מתפזר לאטו. אבל אין אופק. מציאות מורכבת. זה החיים. מה לעשות. נכנס לבסיס. ממשיך להיחפף.
יורד מהרכבת. רץ החוצה. מוציא סיגריה. בקושי שואף. רק משחרר עשן. להוציא כמה שיותר. מחשבות. דאגות. עצב. חרדות. הכל אפוף. לא רואה כלום. העשן מתפזר לאטו. אבל אין אופק. מציאות מורכבת. זה החיים. מה לעשות. נכנס לבסיס. ממשיך להיחפף.
באחד הימים אני מגלה כי אחד המפקדים הוא טבעוני. לא שלא הכרתי את המושג הזה. אבל התחלתי לשאול אותו. על ההבדל בין טבעונות לצמחונות, איפה זה מתבטא וכולי. לטענתו, זה לא בגלל צער בעלי חיים. אלא מטעמים של איכות סביבה. הוא מאפשר לעצמו פעם בשבוע לאכול בשר. זה התחיל אצלו מחברים, משהו צ׳יל כזה. עד כמה שאפשר לא לתמוך בתעשיה שפוגעת באיכות הסביבה. בבסיסי צה”ל יש, נוסף לחדדי אוכל, פוד טראק. משאית אוכל. סטנדים עם אוכל מהיר. בבסיס אצלנו יש כמה משאיות. אחת מהן מגישה בורגרים טבעוניים. דוקא יצא לי טוב שהוא טבעוני, יכולתי ללכת אתו יחד לאכול. שאר הסטנדים לא מהדרין. רק בחדר האוכל יש מנות כאלו. ככה מצאתי את עצמי אוכל לראשונה בחיי המבורגר טבעוני. יש לזה טעם מוזר, אבל לא נורא.
באותו יום אני קולט פתאום לקראת ערב ששכחתי להתפלל מנחה. כבר אין מניינים בבית הכנסת. אני מפסיק באמצע לו”ז ונעמד בפינה של החדר ומתפלל. לוקח לי בערך חמש דקות.
הוא מסתכל עלי בתדהמה. “מה, כל כך מהר? מנחה היא כזאת תפילה קצרה?”
לך תסביר לו מה זה חזן, חזרת הש”ץ, תחנון. באמת מושגים אחרים. כמעט כמו טבעונות.
סוף שבוע. בשבוע הבא אני אמור להתחיל קורס הכשרה של חוקרי מודיעין. קורס פנימי של החיל. מחדשים מחזור א’ של הקורס הייעודי לחרדים. הקורס הקודם התקיים לפני אחת עשרה שנה. לאור העלייה המזערית במספרים החליט מי שהחליט לנסות לחדש את הקורס. קורס מודיעין לחרדים.
אני כבר נקלטתי בחטיבה שבה אשרת. בעולמות שלישות זה נקרא שאני יוצא לסיפוח. במהלך הקורס אני אהיה תחת הבסיס שבו מתקיים הקורס. צריך להחתים טופס טיולים שבו בעצם אני יוצא זמנית מהחטיבה שאני משויך לה ועובר ליעד הבא. צריך להגיע לשלישות. מקדישים לזה יום שלם. שש תחנות צריך לעבור. בזבוז זמן משווע. שישה חיילים שונים שחותמים לשניה, וזהו. כל אחד בתחום אחר, שלישות, ב”מ, ת”ש, אפסנאות, רס”ר. למה אי אפשר לעשות את זה דיגיטלית? לצה”ל הפתרונים. להפציץ באיראן הם יודעים, אבל זה לא. וככה מצאתי את עצמי מיטלטל בין שש תחנות שונות, בהמתנה שהחייל התורן יחזור מההפסקה הלא קצרה שלקח ויואיל בטובו לחתום לי. כאמור, יום שלם. פשוט שיגעון.
יום למחרת אני נוסע לבסיס שבו יתקיים הקורס. אני קצת מאחר. בכל זאת פעם ראשונה. אני נכנס למתחם וחשכות עיני. במחשבה שניה אני מתפלא על עצמי, הייתי אמור להבין כבר איך עובד צה”ל. אבל עדיין זה מטריף את הדעת.
בשלהי הטירונות הודיעו לי מהחטיבה שאני לא אגיע אליהם מיד בסיום הטירונות, אלא אמשיך ליחידת מעבר. “הקורס שלך מתחיל עוד שבועיים, אז בינתיים תשובץ ביחידה רנדומלית.” עד כאן הגיוני. קצת מעצבן אבל הגיוני. מה שקרה בסוף עם יחידת המעבר כבר תיארתי בפרקים קודמים, אך בגדול חל בלבול בין כמה קציני שלישות. בחטיבה שלי החליטו למשוך אותי מיד. “תתחיל קצת חפיפה, ואז קורס ותחזור לפה.”
כמה בחורים שידעתי שגם הם שובצו לחטיבה לא שפר מזלם. אחד מהם סיים טירונות מחזור אחד לפני. הוא היה צריך להגיע כל יום לרמת גן ולהחתים חוגר. ככה חודשיים עד שיתחיל הקורס.
עוברים שבועיים, ואני מקבל הודעה שהקורס נדחה בשבועיים. הגיוני, הם מחכים שיתמלא הפול. ואז הגיעה המלחמה. נעל”ח. נדחה עד להודעה חדשה. רוב ההכשרות בצה”ל נעצרו. שבוע אחרי סיום המלחמה אנחנו מקבלים תאריך חדש. כאמור, תחילת שבוע הבא. באותו יום חמישי אני מגיע למקום. יום קליטה. להחתים טפסים ולהסדיר אישורי כניסה והכל. הגעתי מאוחר. אני נכנס למתחם, רואה מספר חיילים עומדים. אני ניגש לאחד מהם. “איפה כולם?”, הוא מביט בי. פה. כולם פה. אני מרים את הראש. ספירה קצרה, שלושה עשר ראשים.
זהו? רק שלושה עשר? לזה הם חיכו ארבעה חודשים? וזה לא הכל. שבעה מתוכם הם חובשי כיפות סרוגות. חרד”לים. בוגרי ישיבות גבוהות, לא הסדר. אלה ישיבות רגילות כמו שלנו, משרתים בצה”ל דרך המסלול החרדי. (אגב, עוד דרך למלא יעדים כל השנים). לכן פתחו קורס חרדים ייעודי. בשביל שישה חרדים. שלושה מתוכם בכלל חיילים במסלול קודקוד שהגיעו לחיל התקשוב. היות שיש להם ממשק מודיעיני, התחננו אליהם שיבואו לקורס. בשורה התחתונה, בשביל שלושה חיילים חרדים בחיל המודיעין השיקו לראשונה אחרי אחת עשרה שנה את קורס הדגל של החיל במתכונת חרדית. השניים האחרים חיכו ביציע במשך חודשיים. בקיצר, איך אמרתי שם לאחד: הבלגן הצה”לי והעסקנות החרדית נפגשו בצומת, מתחרים ביניהם מי יותר מגוחך.
יום לפני תחילת הקורס מישהו באכ”א גילה שיש בעיה חמורה. על פי התקנון, חיילים המוגדרים תחת הקטלוג הרשמי חייבים בשרות חובה מלא. בכללי אין שום בעיה. חייל רגיל במדינה אכן משרת שרות מלא. אלא שבמסלול החרדי משרתים רק שנתיים.
מסיימים את יום הקליטה. שישי שבת, ואז צום י”ז בתמוז. ביום ראשון בערב אני מקבל טלפון. רמ”ד גיוס של המסלול החרדי שדרכו התגייסתי. “תקשיב, יש בעיה,” הוא פותח את השיחה. מתברר שיש בצה”ל מה שנקרא “מקצועות”. כל חייל מוגדר לו מה המקצוע שלו. לוחם, טבח, טייס וכו’. גם לאנשי מודיעין יש מקצוע רשמי. אפשר לעבוד במערך המחקר גם בקטלוגים אחרים, אך יש קטלוג שנחשב כמקצוע הרשמי בחיל. הקורס המדובר הוא הגרסה החרדית לקורס הדגל במערך המחקר, המכשיר את בוגריו לכהן במקצוע הרשמי. יום לפני תחילת הקורס מישהו באכ”א גילה שיש בעיה חמורה. על פי התקנון, חיילים המוגדרים תחת הקטלוג הרשמי חייבים בשרות חובה מלא. בכללי אין שום בעיה. חייל רגיל במדינה אכן משרת שרות מלא. אלא שבמסלול החרדי משרתים רק שנתיים. (בוגרי הישיבות הגבוהות החרד”לים משרתים רק שנה וחצי.) לפי הכללים היבשים, אנחנו לא יכולים לעבור את הקורס הזה. כי אם נעבור, נהיה מוכשרים תחת המקצוע הרשמי ואנו לא משרתים שרות מלא. אז הרמ”ד התקשר להציע שתי אופציות: להאריך את השרות בשמונה חודשים לשרות מלא, ואז לעבור את הקורס במלואו. או לא להאריך, ולעבור רק חלקים מהקורס ולהיות מוכשר ומקוטלג תחת מקצוע אחר. השיבוץ עצמו לא יינזק. כל חייל אכן יחזור לשיבוץ המקורי. הנפק”מ הוא רק לקורס, ומה יירשם במקצוע החייל.
את המסקנות שלי מכל הארוע כרגע אין צורך לכתוב. פשוט הצחיק אותי. אך כל הסיפור הזה גרם למפקדים שלי ביחידה לשלוף אותי חזרה. חבל על הזמן, אמרו. תמשיך את החפיפה אצלנו. וכך הווה.
