יום חמישי. יש יום עיון זירתי. מגיעים לאחת האוניברסיטאות במרכז הארץ, ושומעים שתי הרצאות על המזרח התיכון, כל אחת בתחום אחר. להעשיר את הידע, להבין קצת יותר, כל מיני זוויות שאין כל כך זמן בשגרה לתת להן קשב. זה מעניין. מעניין מאד אפילו. מתברר שהאקדמיה היא לא שטויות כמו שטוענים. יש חברה שיודעים על מה הם מדברים.
יש זמן לשאול באמצע. אני שואל. המרצה עונה אבל לא בדיוק. כמו שיעור כללי, שהוא עונה לך מלמעלה אבל לא בדיוק נכנס אתך לעומק. אין זמן, פלפולים נעשה אחר כך. הוא מסיים את ההרצאה ועומד לצאת. אני מלווה אותו לרכב, בדיוק כמו בישיבה, שמדברים בלימוד ברחבה. הוא ממהר ואתה מעכב אותו. עוד שאלה ועוד שאלה, טענות ודחיות.
הפרופסור השני מרחיב על ההבדלים הדתיים שבין סונה לשיעה, על עומק השנאה ביניהם. בעיניו כל מה שקורה בשכונה שלנו הוא אך ורק דת, לא שום אינטרס. הוא מסביר עד כמה המוסלמים חיים לא רק את הקוראן אלא גם את התנ”ך. הוא מספר כי באחד התמרונים האחרונים ברצועה חמאס העניק למבצע ההתנגדות שלו את השם “אבני דוד”. לתפיסתם הם דוד ואנחנו גוליית. לא ידעתי שהמוסלמים רואים את דמויות התנ”ך כשלהם, זה פשוט הזיה.
הוא מקונן עד כמה אנחנו היהודים פה בישראל בורחים מהמקורות שלנו, והם המוסלמים חוזרים ומעמיקים ומנכסים לעצמם גם את שלנו. אני מחייך לעצמי. הוא דוקא מונח מאד במקורות שלנו. אבל הנוער הישראלי מסביבי זע באי נוחות.
ההרצאות מסתיימות. אני עולה על אוטובוס חזרה לבסיס. אני על מדים. מתיישב כולי בפנאן שלי. איזו זקנה מספסל לפני מסתובבת. היא מנסה לקבוע תור דרך הטלפון בקופת חולים ולא מצליחה.
“חייל אתה יכול לעזור לי?”
אני לא הבן אדם היחיד על האוטובוס, גם לא הצעיר היחיד, אבל כן החייל היחיד. אני מבין עכשו את מה שאמרו לנו בטירונות, “אתה לובש מדים, האזרחים מצפים ממך שתעזור להם”.
אני לא הבן אדם היחיד על האוטובוס, גם לא הצעיר היחיד, אבל כן החייל היחיד. אני מבין עכשו את מה שאמרו לנו בטירונות, “אתה לובש מדים, האזרחים מצפים ממך שתעזור להם”.
עזרתי לה. כמה תחנות, זקנה אחרת צריכה לרדת. יש לה סל עמוס מוצרים. היא פונה אלי כמובן. אני עוזר לה. חשבתי שאני מתגייס כדי להשמיד אויבים, לא כדי להיות נער שליחויות, אבל זה חסד ולא עושים חשבונות.
בסוף השבוע אני עובר דירה. אני נכנס לדירת שותפים של כמה חיילים חרדים, כל אחד בתכנית אחרת, כולם במרכז. הכי הגיוני היה עבורי לעבור לגוש דן, חוסך לי כל יום מלא שעות בתחבורה ציבורית. גם לחיות בבית בגיל הזה לא ריאלי.
מוצאי שבת, אני אורז את מיטלטלי ונוסע לדירה. מגיע בסביבות אחת בלילה ופורק את המזוודה. מתקלח ונכנס למיטה. אני מתקשה להירדם. הסיטואציה מכה בי. רווקות. דירת שותפים. מושגים שלא הכרתי.
נהר של געגועים לישיבה מציף אותי. עד לפני חודשים ספורים ישנתי כמו מלך בפנימיית הישיבה. תראו לאן הגעתי. גם לפני עניין הגיוס היו לי שיקולים לעזוב את הישיבה. ועד שישי, ועד שביעי, ואתה באמת מתחיל לתהות אם לא הגיע הזמן. אם צריך להתחיל לחשוב על אקדמיה או הסדרים אחרים. להישאר בישיבת האם, במקום שאתה נמצא מאז שיעור א’, מרגיש לפעמים התחפרות, בלי להתקדם. בלי לצמוח. אתה לא באמת שולט בשידוך שלך, אי אפשר לבנות על זה שאוטוטו זה מגיע, כי אולי לא. אולי חס וחלילה אתה מאלה שנגזר עליהם. חתונה היא לא תכנון יציב. היא לא תכנון בכלל.
אבל תמיד יש משהו בישיבה שמקשה עליך לעזוב. תחושת שייכות כל כך עמוקה, שרק מעצם המחשבה אתה מתחלחל. לא משנה שכבר רוב החברה התחתנו, ובאמת לא נשאר לך אף אחד. לא משנה שזאת כבר לא הישיבה שלך, שהיא כבר בידי הדורות הבאים. אתה פשוט אלטער זקן שסוחב. זה לא משנה. לעזוב את ישיבת האם זה קשוח ביותר. אתה מרגיש שזה לקפוץ אל הלא נודע, לנתק באבחה את מקור החיות היחיד שלך. אתה לא מכיר חלופה אחרת. אין לך בחוץ כלום. הישיבה היא מעטפת רוחנית, מקום, מעמד, שייכות, חברה. פשוט הכל. לצאת ערום ועריה כתינוק שנולד, זאת החלטה קשה מנשוא. צריך אומץ אדיר לקום ולצאת. להבין שבהחלט יש חיים אחר המוות, ושהמוות הוא לא באמת מוות. אחר כך אתה גם קולט שה’חיים’ שהיו לך לא כל כך שונים ממה שיש כיום, רק עטופים באריזה שונה.
אבל בכל זאת, הגעגועים צורבים בך מדי פעם. לתחושת השייכות, לאווירה הלימודית והאינטלקטואלית, לרוגע, למעמד החברתי הייעודי, לכבוד העצמי, לשעות בבית מדרש, לוויכוחים ולהתפלספויות האינסופיים, לריכולי השידוכים העדכניים. זה פשוט אטמוספרה אחרת, ספינה עם מאות בחורים בתוכה אשר שטה בעולם מקביל וקסום. היו ימים. וטוב שהיו. היו הרבה אפילו.
למחרת בבוקר אני קם ולובש את המדים. בפעם הראשונה אני יוצא ככה, פה כבר לא אכפת לי, זה כולה דירה שאני שוכר. זה לא הבית שלי. אני לא מכיר אף אחד בשכונה. מרגיש לי טוב, פשוט לקום וללבוש מדים. לצאת מהדירה בטבעיות לרחוב, בלי לסחוב תיקים, בלי להחליף ברכבות. פשוט לקום ולצאת, כמו אדם נורמלי.
בכניסה לבסיס אני שם לב שציפור עשתה עלי. על הכתף. באמונה, זה מעולם לא קרה לי. אני ליטאי ישיבישער, לא מאמין בסגולות ובסימנים, אבל עדיין זה קצת יותר מדי.
אני מסיים את היום, חוזר ברכבת הקלה לדירה ונכנס לסמטה שמובילה לבניין. בכל זאת אני מזדרז קצת. למה סתם למשוך מבטים? אני נכנס לבניין. ילד קטן זך וטהור צועד לעברי. הוא נעצר, ומביט בי בחרדת קודש. אני מתמלא חלחלה. מביט בו בחזרה, לא מצליח להבין מה אני רואה במבט הזה. העיניים שלו חודרות. אני מתנער ומיד מדלג אל המדרגות.
‘יהי רצון מלפניך,’ אני נושא תפילה חרישית. ‘שיזכה הנער הזה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתך באהבה. שיצמח להיות תלמיד חכם ללא שום טרדות ונסיונות.’
באמת אני לחוץ. לא רוצה להזיק לאף אחד, להכניס לו רעיונות לראש. ילד זך ותמים, כולו קודש. אני צריך יותר להיזהר, זה לא צחוק.
אחרי שעה אני יורד למטה. מחפש מעריב. פוגש איזה אברך צדיק בדרך ושואל אותו איפה יש.
“גם אני בדרך,” הוא עונה.
אנחנו מפתחים שיחה. הוא שואל אותי מה אני עושה פה. “אתה בחור ישיבה או נשוי?”
“לשעבר,” אני עונה. “היום אני חייל.”
שואל אותי איפה למדתי. אני עונה.
“מקווה שהיה שם לפחות רב אחד שהבין אותך,” הוא משיב.
אני אומר לו שדוקא היה. נפרדנו יפה בישיבה.
“זה חשוב,” הוא עונה. “היום זה באמת דור אחר, מצב אחר.”
למחרת בערב אני נוסע לאנשהו. אני עם שחור לבן. עולה מבקר. אני מראה לו את הברקוד במסך הטלפון באפליקציית זוזו, אפליקציית תשלומי התחב”צ של צה”ל. הוא מסתכל עלי בפליאה.
למחרת בערב אני נוסע לאנשהו. אני עם שחור לבן. עולה מבקר. אני מראה לו את הברקוד במסך הטלפון באפליקציית זוזו, אפליקציית תשלומי התחב”צ של צה”ל. הוא מסתכל עלי בפליאה.
“אתה משרת או אתה ב־8200?” הוא שואל בתמיהה.
אני לא יודע מה לענות. מודיעין זה לא ‘משרתים’?
בתקופה האחרונה השתתפתי בכמה שיחות על מחירו של נזק אגבי, כלומר כמות החפים מפשע שנפגעים. אני לא מביע את דעתי, ולא משום שאני לא מעז לומר את דעתי שהיא לרוב ימנית יותר משל שאר הנוכחים, אלא כי מטרתי בסיטואציות האלו היא לנסות באמת להבין מה מוביל את האנשים. אני מקשה עליהם ומעלה כל מיני סנאריוס, בניסיון לזקק מה באמת מפריע להם, ואיזה מחיר עצמי הם באמת מוכנים לשלם בשם המוסר.
אני מגלה דבר מדהים. אני לא רוצה להכליל, אבל במהלך השיחות השונות שמעתי צליל של עמדה, שלא באמת אכפת להם ברמה המעשית אם ייפגעו וכמה, אלא שאם זה קורה, שלא יחיו בהרגשה שזה קשור אליהם ישירות. דהיינו, גם אם התוצאה עבור אותם חפים מפשע גרועה יותר בטווח הארוך, אין זה משנה. העיקר שהיום הם לא יעשו מעשים שיעוררו להם את המצפון.
אני עצמי מנסה להתעלם מכאבי הבטן וניגש לסוגיה בזווית של כמות הרוגים (לא משנה באיזה צד) של חפים מפשע וכמות סבל בטווח הארוך.
אם אני צודק, אני מאמין שמקור הפער בכך שהם יושבים על תרבות מערבית ואני על מוסר תורני. העולם המערבי לא מאמין באמת כתובה מלמעלה אלא רק בהיגיון האנושי. וכך, הרגש והתחושה האישית העכשווית תופסים מקום נרחב בקבלת ההחלטות. התורה לעומת זאת היא אמת אבסולוטית. אני נזכר בראפ של בן שפירו וטום מקדונלדס Facts don’t care about your feelings – לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך. אז אולי כיוונתי לדעת גדוילים…
