כומתה שחורה – פרק י”ד

לקראת סוף השבוע אני מחליט ללכת שבת לישיבה. חלאס נמאס לי. כמה אפשר להתגעגע. גם הסתדר לי בדיוק איזה תור למשרד ממשלתי הנמצא ליד הישיבה. מדובר בתהליך ארוך שהתחלתי כבר לפני כמה חודשים וכמיטב דרכם של משרדי ממשלה, זה נסחב ככל הניתן. נסעתי כבר בחמישי בלילה. לישון שם, ולקום בבוקר מוקדם לתור אצל הפקיד. 

במהלך הלילה ישבתי עם כמה חברים. סיפרתי להם על הטירונות. הם די היו בהלם, וכולה טירונות 02 כן? המשמעת, ההשפלות, הריצות, השליטה. זה זעזע אותם. בישיבה אתה מלך. בפרט אם אתה מבוגר. כמה כבוד, כמה מעמד. בצבא כל זה נלקח ממך ברגע. 

בבוקר אני קם, ולוקח את התיק עם המדים. אמרו לי שבימי שישי בבוקר יש שם פקידה שלא אוהבת חרדים בלשון המעטה. תלך במדים, אמרו לי. יהיה לך יותר סיכוי. 

אילו תחלופות קצביות. יום חמישי עם מדים לבסיס. חוזר לדירה. מחליף לשחור לבן. נוסע לישיבה. קם בבוקר. יוצא מהישיבה, שחור לבן. באזור המשרד מחליף למדים. נכנס. מנסה את מזלי. לא הולך. מחליף שוב. חוזר לישיבה. 

יום שישי. הכל רגוע, כמו בימים הטובים. זה זמן זהב בישיבה. אין לו”ז מסודר. כל אחד מה שלבו חפץ, גם אם לא שווה בדיוק עם פיו. אילו ימים יפים. מעביר את היום עם חברים. הפעם מראש לא ביקשתי אישור מהראש ישיבה. כבר לא היה אכפת לי. למרות שאני מאד מכבד אותו, כבר לא יכולתי עוד. בליל שבת יסתבר לי כי גם ככה הוא לא נמצא השבת. 

אני נכנס למדרש לקבלת שבת. כמו ששיערתי, לא הטרדתי יותר מדי אף אחד. בחורים שאני מכיר ניגשו, כרגיל. כך גם הרבנים שהיו אתי בקשר. פשוט רגיל. התעניינו. שאלו. חלק מהבחורים ביררו איך בדיוק עבדה מערכת היירוטים ב”עם כלביא”, ואיפה בדיוק נפל, איך עובד מודיעין, ומה אני חוקר. שאלות רגילות, נורמליות. 

בלילה אני לומד עם חברים. בהמשך נגררים לשאלות פילוסופיות, כמו בימים הטובים. מתפלספים ומתווכחים כדרכנו בקודש. כמה תענוג, פשוט אושר עילאי. דנו בכמה שאלות ידועות – האם הקב”ה יכול לברוא כפיל, ומדוע הוא בורא נשמות אשר הוא יודע מראש שיחטאו ויגיעו לגיהנום. (זה לא קשור לסוגיה של בחירה, כי ידיעה אינה סותרת בחירה, כידוע. והקושיה קיימת רק לדעת הראשונים שיש נשמות שעבורן גיהנום הוא יעד סופי ולא רק תחנת הזדככות לפני גן עדן.) בהמשך דיברנו על ספר של יוכי ברנדס. על הדרך שהיא מאנישה את התנאים. שוחחנו עם אחד הר”מים היותר שכלתניים בישיבה לגבי השאלה אם באמת ניתן לפרשן את הארועים המתוארים בגמרא ובחז”ל בדרך שהיא עושה זאת. 

במוצאי שבת אני חוזר לדירה. למחרת אקבל מסרים כי הם מאד נהנו שבאתי. ושהעריכו את הרגישות לא להעמיד אותם בסיטואציה מתקילה – כי הראשיבה לא היה בשבת. וממילא לא היה צריך להגיב על בואי, וגם לא מצטייר שהוא מאפשר זאת רשמית. שמחתי מאד שכך יצא. אין הקב”ה מביא תקלה על ידן של צדיקים. 

במוצאי שבת אני חוזר לדירה. למחרת אקבל מסרים כי הם מאד נהנו שבאתי. ושהעריכו את הרגישות לא להעמיד אותם בסיטואציה מתקילה – כי הראשיבה לא היה בשבת. וממילא לא היה צריך להגיב על בואי, וגם לא מצטייר שהוא מאפשר זאת רשמית. שמחתי מאד שכך יצא. אין הקב”ה מביא תקלה על ידן של צדיקים. 

אני חוזר במוצ”ש לדירה, נכנס להתקלח. 

חבר שלי שואל אותי בתמיהה, “מקלחת בתשעת הימים? כבר הצבא קילקל אותך?” 

“תשמע,” אני עונה, “גם ככה החברה בצוות סובלים מריח הסיגריות. אז שאוסיף לזה עוד ולא אתקלח?” 

“אתה מתבייש ביהדות שלך?” הוא משיב בעוקצנות. 

“הריח זה עניין של בין אדם לחברו. אז או שאפסיק לעשן, או שלא אתקלח. והרי אתה יודע במה אנחנו הפרוסטערס תמיד בוחרים…”

יום ראשון הוא מסוג הימים שאתה מעדיף שיסתיימו מהר. לא שנחרב העולם, אבל רוב הדברים שציפיתי שיתקדמו לא רק שלא התקדמו אלא הלכו אחורה. משהו צבאי בירוקרטי שנמשך תקופה, הסתבר שלא ייפתר בקרוב. עוד איזה עניין אישי פעוט רק הלך והסתבך. אני כבר לא רואה אופק. כבר לא בטוח בכלום. שום דבר לא הולך. מתחיל להרגיש על סף קריסה. 

אני יורד מהאוטובוס בקרבת הדירה. אין לי כוח לכלום. מתחיל לשוטט. מוציא סיגריה. ועוד אחת. הלחות גם היא תורמת את חלקה למחנק. רגלי נושאות אותי בלא יודעין. אני לא מבצע שום פעולה. הכל קורה מאליו. אני מתיישב, הדפים נגללים מאליהם. אני צולל. משאיר הכל מאחור. רק אתמול הייתי שם. במקום שהכל התחיל. במקום שהכל ייגמר. המקום דכולא בה. אין זה תרופה למחלה. אלא אוכל, אוויר שבלעדיו אין קיום. אני מתרפק. מנגן את ניגון החיים. תחושת המרמור על יציאה לחיים בגיל מאוחר מתנדפת באותם רגעים. עשור של בית מדרש הם מענק בלתי יתואר. כל שניה היה שווה. כל רגע. שעה… שעתיים… שלוש, עד שאני מרגיש מלא. אפשר להמשיך. איזה יום נפלא. איזה לילה יפה. מה טוב ומה נעים. 

תחושת המרמור על יציאה לחיים בגיל מאוחר מתנדפת באותם רגעים. עשור של בית מדרש הם מענק בלתי יתואר. כל שניה היה שווה. כל רגע. שעה… שעתיים… שלוש, עד שאני מרגיש מלא. אפשר להמשיך. איזה יום נפלא. איזה לילה יפה. מה טוב ומה נעים. 

בתשעת הימים אין מנה מהדרין. צרכני המהדרין לא אוכלים בשרי, רק דגים. לא צריך מהדרין בשביל זה. אז אני אוכל דגים. אחרי יום נמאס לי. אני הולך לפוד טראק. נאכל המבורגר טבעוני. יש הרבה צ’יפס וטבעות בצל. ביום השלישי אני מתחיל להסתפק. מי אמר שהחברות לא באמת מכניסות קצת בשר להמבורגרים האלו? יכול להיות שהן משקרות. ואם כן, אז מעבר לבשרי בתשעת הימים, יש גם בעיית כשרות רגילה. אני נזכר בסוגיה של חלב נכרי בארה”ב. ר’ משה פיינשטיין התיר. רוב החרדים בארה”ב אוכלים חלב נכרי. הסברא שלו היתה, שאימת ה־FDA על היצרנים נאמנה לכשרות. מכיוון שהארגון מחייב את היצרן לרשום על המוצר איזה סוג חלב המוצר מכיל, מותר לסמוך אם כתוב שמכיל רק חלב פרה. אמנם פה אין FDA. ר’ מוישה בעצמו כותב כי על משרד הבריאות הישראלי אסור לסמוך, כי אין להם מספיק ‘יראה’ על היצרנים. אין כאן ‘אימת הדין’ מפני הרשויות כמו בארה”ב. אך לא על משרד הבריאות הישראלי אני מסתפק אם לסמוך. הצ׳ושטל שאני רוצה לעשות הוא לפרוגרסיביזם. האם לדת הפרוגרס יש מספיק יראה על היצרנים או לא. אני מסתפק אם ‘אימת הפרוגרסיביזם’ משתווה ל’אימת ה־FDA’. אני נוטה לחשוב שכן, וכך גם הרבה תלמידי חכמים שדנתי איתם בשאלה בשבוע האחרון. אך מאידך איכא טובא כמה חילוקים דעדיין אפשר לומר. הרי סוף כל דבר ה־FDA הוא גוף מבקר עם שיניים. יש כאן ‘אימה’ אמיתית. קנסות. משפט. הכא נמי יכולות להיות השלכות אם ייחשף לציבור שהיצרן מערב חלקיקי בשר אמיתי, אך למעשה, ליתא הכא גוף מבקר עם שיניים. אולי יש כאן ‘יראה’ מההשלכות, אך אין כאן ‘אימה’ מגוף דיכול להעמיד לדין ולהטיל קנסות. אין כאן ‘אימת הדין’. 

מצד שני, יש לחקור בעיקר הדין מה עומד בעומק סברתו של ר’ מוישה כי כן ניתן לסמוך על הרשויות בארה”ב אך לא במקומות אחרים. הרי הכא נמי לרשויות בישראל יש שיניים להעמיד לדין. לקנוס. שמא מחמת שוחד? שלא יבדקו בכלל? או אפילו שוחד אחרי שהרשויות יתפסו? או כיוון שלא ניתן לסמוך על הבדיקות שלהם, משא”כ ה־FDA שסמוך ובטוח שידע לבדוק כשורה. אך ודאי דאין הרשויות מבדקי כל מוצר ומוצר, אע”כ צ”ל שיש כאן עניין של ‘אימה’, אימה דמתחלת ממוניטין טובא של הרשויות. נמי דידעו למיבדק היטב, ונמי דיענישו חמירי. ואם הכל עניין של מוניטין, למאי נפק”מ היאך נוצר המוניטין. א”כ בכה”ג נראה לי דאפשר לומר כי לדת ה’פרוגרסיביזם’ איכא ‘מוניטין’ טובא. נמי בחיקור הדין מלכתחילה – לזהות כשורה מוצרים על טהרת הדין, ונמי להעניש צרכנית כאלה שלא פועלים כשורה. וצע”ג.

להדפסה