בדיוק לפני 7 שנים, זמן קיץ שיעור א’, היה לי משבר. לא היה לי טוב. לילה אחד, מלא עצבים, אחרי שיחת נזיפה מהמקק נשבר לי סופית. 4 בלילה, כל חברי החדר ישנים. אני אורז את כל מטלטלי, ויוצא מהישיבה. היעד? תל השומר. על הבוקר אני שם, ומבקש להתגייס. חאלס. לא רצוי פה, אני מצוי שם. חוצה את הקווים. מוציא סיגריה, והטלפון מצלצל. אחד מחברי החדר, שואל איפה אני. בדרך לצבא אני אומר. תחזור לחדר, הוא משכנע. תתגייס בצורה מסודרת. למקום טוב. אל תלך על בליינד. חזרתי.
כעבור כמה ימים, הלכנו לראיון בישיבת דרך חיים. אם כבר צבא, נוציא גם מקצוע. הפחידו אותי שם. פה זה לא קייטנה. לו”ז קשוח ורציני. לא הלכתי. חזרתי לישיבה. מחשבים ממילא פחות מעסיק אותי. ביום ראשון השבוע, הגיע מישהו ממדור חרדים לדבר. “אני לא רוצה לגייס חרדים סתם”, הוא אמר. “זה לא המטרה שלי. אני רוצה לדאוג לכם לפרנסה. למקצוע. סתם תפקיד לא מעניין אותי”. אותי זה לא הפתיע. כולנו מכירים את עסקני הגיוס והאקדמיה. בינם לבין הגרסה המקורית אין כל הבדל. אמנם זה בשחור, וזה בלבן, אך בסוף הכל ירוק. אני לא חיפשתי מקצוע. רוצה רק לתרום. תפקיד כמה שיותר ליבה. אולי יכפר על ההעדר בינקותא. היו לי 2 אופציות. קרבי, או מודיעין.
אחרי פרסום הפוסט הקודם, ראיתי הרבה תגובות. אוי פני הדור. חלקם לא מאמינים שמדובר בבחור ישיבה אותנטי. מאידך, אחרים טענו שאני לא באמת חייל. “אין זמן בטירונות לכתוב”, כתבו. וחלקם פשוט תיקנו שגיאות כתיב. קראתי את התגובות והתמוגגתי. את אשר יגורתי בא לי. בעצם, לא יגורתי, ציפיתי. זה כבר לא ברמה של דגים מסריחים ועיר. זה לחטוף גם בואש וגם אבנים וגם להיות מגורש מהמדינה. במחשבה שנייה, אין לאן להיות מגורש. שני צווים לו לאדם. גיוס והאג. אין לאן לברוח. מידה כנגד מידה? אני לא רואה חשבון, תגידו לי אתם.
אז לא, לא הלכתי לקרבי. רציתי יומיות. למה? בגלל שידוכים. איך אפשר להיפגש באמצע. לנשואים יש הסדר, צריך גם לרווקים. תארו לכם, בחור שמתחיל טירונות לפני פגישה חמישית. זה קריטי. לסגור או לא. חייבים למצוא פתרון. עד אז, לבינתיים אסתפק במודיעין. יש 180 אלף חייל בסדיר. רק כ- 15% קרבי. מקווה שזה בסדר מבחינתכם. גם אם מחר כל החרדים מתגייסים, הרוב לא ילך לקרבי. אבל למה אני מתנצל. בסוף זהו גורל חיי. לעולם לא אתקבל שם. אני גם לא רוצה. חרדי קלאסי? אני כבר לא. ושמא י”ל שמתברר למפרע שמעולם לא הייתי. הומלס זהותי. מזכיר לי את הסטטוס של בחור ישיבה מבוגר בסופי שבוע. ‘הומלס מטאפורי’ אני קורא לזה. אין לו בית. בישיבה משעמם, ובבית כל שבוע זה לא צורה. לפחות נשמה יתרה יש, אתה לא באמת לבד. יש לך בת זוג. מאידך, הומלס שצריך לחפש 2 מיטות, הרבה יותר מסובך. אוי כמה צער.
מ”מ טירונות של תומכי לחימה לפחות לחרדים, זה עד חמישי. אז אני כותב בליל שישי. אחרי הצ’ולנט. לחזור קצת למקורות אחרי שבוע ב’חד”א’ (בישיבה, אין מושג כזה). לפעמים אני כותב גם בשירותים. מקום מפלטו של האדם. בכל מצב. גם בישיבה. אם זה השיואמי חצי טאץ’ או הספרים החיצוניים. שם האדם מתייחד עם עצמו. מסיר מעצמו כל המחיצות, וחיי את חייו האמיתיים.
ראשון בבוקר. הליכה לבסיס. השבוע הולך להיות אינטנסיבי. אימוני ירי, כושר, ריצות וכו’. אני צריך שני אוטובוסים. גם לישיבה שני אוטובוסים. אני נמצא בתחנה במחלף. כולם חיילים. עם מדים. אני בלי. נעלי מוקסין ומכנסי אלגנט. אני כמותם? חלק מהם?
ראשון בבוקר. הליכה לבסיס. השבוע הולך להיות אינטנסיבי. אימוני ירי, כושר, ריצות וכו’. אני צריך שני אוטובוסים. גם לישיבה שני אוטובוסים. אני נמצא בתחנה במחלף. כולם חיילים. עם מדים. אני בלי. נעלי מוקסין ומכנסי אלגנט. אני כמותם? חלק מהם? הרי אני עושה בדיוק מה שהם עושים. אני מרגיש את אותה זהות? אותה מטרה? אותה אחווה? זה לא שלא נעים לי ללכת עם מדים. יש בי צד שמאוד רוצה. יש לי חבר שהתגייס לקודקוד. אמר לי שבשידוכים שלו, מאוד חשוב לאבא של הבחורה לדעת האם הוא לובש מדים. אנשים עדיין רואים בזה סימן. אולי יש בזה משהו. ושלא תבינו לא נכון. הוא לא נפגש עם בחורות מ’החדש’. אלא לוסטיג בואכה מכון לב והמסתעף. כולנו יודעים היכן הן על הספקטרום הישיבתי. אבל לאבא חשוב המדים.
באזרחי היה לי כלל. אוי וואי, מה נהיה ממני… ‘באזרחי’. סלנגים נכלל תחת ‘לשונם?’ ‘מלבושם’ כבר שיניתי. בסוף זה אותה שפה, אז אולי לא. בכ”א, בישיבה היה לי כלל. אני מחייב עצמי ללכת עם כובע וחליפה רק במקומות שאני מתבייש ללכת שם עם. במקום שאני לא מתבייש, אין צורך ללכת. להחיל את הכלל גם לפה? מה אתם אומרים. שידוכים נכלל בגדר של חום וזיעה? בתפילות באמת היה לי ספק. האם להשתמש בכומתה ומעיל ככובע וחליפה. בשביל ההלכה, זה ודאי תופס. החום, הזיעה והפדיחה, לא הטרידו אותי. אבל מצד ה’ההשקפה’ לא הייתי בטוח. בסוף החלטתי שלא. זה לא תחליף. טכנית זה אולי כן, אבל העיקר חסר מן הספר. מוטב שיהיה חסר, העיקר לשמור על ה’סייפר’. ‘עת לעשות לד’ הפרו תורתך.
בהמשך הלכתי לאיש מהמדור חרדים, אמרתי לו שלא נתנו לנו סדר לימוד בשבוע הראשון. הבאתי גמרא קטנה והראתי לו. נמצא אצלי בכיס. כיסים עמוקים יש בצה”ל, אבל הצ’קים משום מה חוזרים. לא עומדים בהבטחות. “על מי אתה עובד” צחקתי על עצמי. כאילו סדר לימוד זה מה שמעניין אותך. בישיבה היו לך 10 שעות סדרים, ניצלת אותם?? הלב שלי רטט. תוכחה שחותכת בבשר החי, ומציבה מראה מייסרת מול האדם. הרב שך פעם אמר לבחור, שעצם הכאב זה העיקר. עמדתי מולו וביקשתי שיטפל בעניין והרגשתי התפדחות פנימית. אבל לא. גם אז רציתי ללמוד. גם היום. לא רק ‘רוצה לרצות’. ר’ אהרן לייב היה אומר שמי שטעם פעם אחת, התיירה תרדוף אחריו לעולמים. והיא רודפת. או הו, כמה שהיא רודפת. ואני גאה לומר שטעמתי. טעמתי הרבה וזה היה טעים. מאוד.
בהמשך הגיע המש”ק דת לדבר. אמר שבמחזורים קודמים חברה פטפטו והוציאו טלפונים בשעת הלימוד. אין חדש תחת השמש. הפעם הוא יקפיד. ירכז חומר נלמד, ויהיה מבחן. הוא היה חבדני”ק, וכל החושים שלי התעוררו למצב קרב. הכל קפץ לי לראש. ‘מתנגדים’, הרב שך, יתד נאמן, 6-3, ומעל הכל גאוות הליטאיות. “שחבנדי”ק יגיד לי מה ללמוד”? לא יקום ולא יהיה. יש גבול להשפלות. שבחור בן 19 (בגיל של ש”ב) יגיד לי מה לעשות – ניחא. שאני צריך לבקש אישור על כל דבר מסמל בן 20, סבבה. אבל שחבדני”ק יחליט לי מה לומדים? באיזה קצב, ועוד יבחן אותי? מי אתה בכלל. אני אכלתי רואשיבעס לארוחת בוקר. אני אלמד איך שבא לי ומה שבא לי. בית מדרש זה לא תחום צבאי. לא משנה מה. אתה מש”ק ‘דת’, לא קשור לתיירה. ממש כפה עלינו הר כגיגית. אולי הרב’ה הוא המשיח, אבל ודאי שלא האלוקים.
אני אלמד איך שבא לי ומה שבא לי. בית מדרש זה לא תחום צבאי. לא משנה מה. אתה מש”ק ‘דת’, לא קשור לתיירה. ממש כפה עלינו הר כגיגית. אולי הרב’ה הוא המשיח, אבל ודאי שלא האלוקים.
למחרת היה מסדר מ”פ. כל סגל הפיקוד בחרדה. שני סוגי מסדרים היה לי עד עכשיו. בחיידר עם נציגים משרד החינוך. בישיבה עם הדתות. אך כאן זה אחרת. רמת ניקיון וסדר שלא הכרתי. מחוט ועד שרוך נעל. כל אובייקט יש צורה איך צריך להיות מונח. מעבר לחדרים, צריך לנקות את השירותים. את פינת העישון. מתחם כיתות ועוד. מצאתי עצמי מרים בדלים. עם הידיים. בקטע הזה אני לא מסכים עם צה”ל. בישיבה חבר שלי היה עוזר לסודני לנקות את החדר אוכל בצהריים. פעם הראש ישיבה ראה אותו וצעק עליו. בן מלך לא מנקה, לא משנה כמה חינוך צריך. רב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא. הם לא ניקו. יש לי תזה ארוכה על זה, אך אכמ”ל.
הייתי נציג החדר. המ”פ נכנס יחד עם המ”מ לראות שהכל מסודר. מצעים מקופלים, קיטבג הפוך, אח”כ המזוודה ואז הווסט. כל השרוכים והחוטים שיוצאים מכל מקום צריכים להיות חבויים. שלא יראו אותם. כל מה שלא הספקתי לסדר, אני דוחף מתחת התיק. בישיבה גם היה סבב חדרים. אותם דווקא עניין מה יש בתוך התיקים, לא משנה איך נראה בחוץ. בצבא ההפך. תהיה חזיר רק תראה שאתה מפריס פרסה. אוי כמה עומק יש כאן.
אחרי מסדר המ”פ הוא נותן שיחת פתיחה. הוא נכנס ומסביר לנו איך מקבלים אותו בפתח, איך יושבים אצלו בכיתה, ואיך מדברים. דווקא ‘ימים’ נשמע לי יותר יפה מאשר 2…3…הקשב, אך לא זה מה שצד את עיניי. ‘אני מכבד אותכם, אתם תכבדו אותי’, אמר. לא ישנים. יושבים זקוף. אני מדבר, עיניים אלי. הקשבה מלאה. ממש דיקטטור. גם בישיבה יש שיעור פת’יחה. אבל אצלנו ה’כובעד’ עובד אחרת. לא קהל שבוי. אנחנו מכבדים את מה שיש לו בראש, לא דרגות על הכתף. הוא גם לא דורש. אבל נו שוין, בסוף מדובר בילד בן 23. אם זה מה שעושה לו את זה, נפרגן.
