כומתה שחורה – פרק ד’

השבוע השלישי של הטירונות. יצאתי מוקדם מהבית. ממש מוקדם. בפעם הקודמת איחרתי בחצי שעה, לא רציתי שיקרה שוב. יצאתי בשש. בשמונה כבר הגעתי לפלוגה. החית בוקר נקרא לאחת עשרה. הכל נעול. הפנימיה, המתחם עצמו, הכל. לשבת בחוץ ולחכות. בישיבה אין חיה כזאת נעול. הבייס מדרש פתוח 24/7 כל ימות השנה. כי הם חיינו ואורך ימינו. לאורך כל ימינו. תמיד מצחיק אותי, האלו שמנסים להשוות את השירות למדינה בין לומדי התורה לחיילי צה”ל. בעיני זוהי השוואה מגוחכת. למי שמכיר בערך התורה כמובן. חייל תורם רק שלוש שנים מחייו. לומד תורה מתחיל את שרותו מכיתה א’ ולא מסיים אותו לעולם. מעולם לא הבנתי. 

האוטובוס מוקדם בבוקר היה עמוס בחיילים. ירדתי בתחנה של הבסיס. רוב תחנות הקו הן בסיסים צבאיים. אני היחיד שיורד. אני מתקדם לדלת. כל האוטובוס מסתכל עלי. מה לכהן בבית קברות, הם תמהים. כן חברה, אני עונה להם במוחי, תתחילו להתרגל. רציתם חרדים, קיבלתם. כרגע בטיפות, הצונאמי בדרך. 

ביום ראשון היה יום תורה. לא יודע למה זה קורה. לא התעמקתי מספיק. המש”ק דת סידר שיעורים למשך ארבע שעות. הביא איזה מגיד מישרים, שיהיה בריא. חושב אנחנו סדנה בערכים. סיפר ווארטים ודברי קבלה. ממש ביטול תיירה אני אומר לעצמי. לא מבין מה קורה כאן. צה”ל הזה לא בסדר. אני צריך לעשות שיחה עם הרמטכ”ל. תחליט מה אתה רוצה. רוצה ישיבישערס? תתחיל להתנהג אלינו בהתאם. לא כמו חזב”תים. ואז אתם עוד מתפלאים למה אנחנו לא באים. אחריו הגיע רב של אחת היחידות הקרביות החרדיות. לטענתו, הוא בא לחלק טיפים. איך לשמור על הזכויות שלנו. אם אתם צריכים משהו תתקשרו אלי, הוא אומר, אני יודע להנחית פקודות על מפקדים. 

באחד משיעורי ערכים המפקד דיבר על ההבדל שבין קבוצה לצוות. גם כן השיעורי ערכים האלו. שיהיו בריאים צה”ל. על זה הם מבזבזים את הזמן? גם בישיבה אף אחד לא לוקח רציני את סיידר מוסר. אבל זה היה רק עשרים דקות, לא שעתיים כל יום למען השם, מה נסגר איתם.

באחד משיעורי ערכים המפקד דיבר על ההבדל שבין קבוצה לצוות. גם כן השיעורי ערכים האלו. שיהיו בריאים צה”ל. על זה הם מבזבזים את הזמן? גם בישיבה אף אחד לא לוקח רציני את סיידר מוסר. אבל זה היה רק עשרים דקות, לא שעתיים כל יום למען השם, מה נסגר איתם. הוא התחיל להסביר שבצוות יש מה שמחבר בינינו. אני לא מכיר את המושגים האלו. רק חברותא. אם הוא מגיע, לומדים. אם לא, לומדים לבד. יש בחירה בחיים, לא צריך להיענש בגלל שאחד מחברי הצוות פישל. מה זה הדבר הזה? פוקד עוון אבות על בנים וכו’, על בנים הוא פוקד. לא על חברים לצוות. רצתי הרבה השבוע בגלל חברה מהפלוגה. לא אהבתי את זה בכלל. בהתחלה אתה מתעצבן. לאט לאט אתה שם לב שאתה מתחיל לשים עין. חבר אחד איבד את החוגר שלו. כל בוקר בחית בודקים דיסקית, חוגר ודו”ח 1. עזרנו לו לקרוע את המכנסיים, שיוכל להגיד במשפט שקיבל מדים עם חור. הזכיר לי את אור ישראל. חברים שלי שהיו שם סיפרו על התזוזות בספסלים כשהרב עובר בין הטורים לראות מי חסר. ככה הם חיפו זה על זה, כאילו הספסל מלא בכל צד. 

לימדו אותנו על סמלים. הדגל. הדרגות של צה”ל. עיטורים. מגילת העצמאות. דבר אחד הם הצליחו לחדש לי. את השאר כבר הכרתי. לא ידעתי שגרסת ‘התקוה’ המוכרת אינה המקורית. הרץ כתב ‘לשוב לארץ אבותינו’. הסמל שאל אילו תחושות זה מעלה בנו. אם להם מותר לשנות, גם לי מותר. ‘אני שיניתי מילה אחת בשיר,’ אמרתי לו. ‘במקום חופשי, חרדי.’ כולם מיד צחקו. אבל אז נהיה שקט. שתיקה כהודאה. נראה כי הסכימו עמי. אנחנו הציונים האמיתיים. לא מעניין אותי שחלק גנבו את המשמעות ונסכו בו פרשנות מחודשת. בכיתה התפתח דיון על הרצל. הסמל דוקא זרם. שאל אם יש חברה שלא מרגישים בנוח לשיר את ההמנון. הוא טען שהיו מחזורים שלא שרו בכלל. המנגינה התחילה להתנגן, ורק סגל הפיקוד הצטרף. החיילים פשוט שתקו. מחשבה מתוקה נכנסה לי לראש. מעניין מה יהיה עוד כמה עשורים, דמיינתי. האם ‘התקוה’ תהיה שיר מתריס בחתונות של המיעוט החילוני, בואכה ‘ובשלטון החרדי אין אנו מאמינים’. 

יש במחלקה עוד בחור כמוני. הגיע ישר מהישיבה. הוא תמיד מתבלבל. במקום המפקד הוא אומר הרב. פעם אחת גם יצא לו ‘המפקח’. לא עושים לו כלום, כולם מבינים. הרבה דברים הם עוד יצטרכו להבין. תמיד כשזה קורה אני מחייך להנאתי. אפשר להרחיק את הישיבה מהבחור, אבל לא את התלמיד. אני אף פעם לא התבלבלתי. לא בגלל שממני כן אפשר להרחיק. אני פשוט לא רואה בהם מקור סמכות. לא מתבלבל בינם לסמכות המקורית. המפקד הוא כולה שחקן בתפקיד. אנחנו ניצבים בסרט. סרט נא, שכתב תסריטאי קצת גרוע.

יש מנטרה שהם חוזרים עליה כל הזמן. חייל במדים הוא מייצג. לא משנה מה קורה, תמיד האזרחים יצפו ממך לעשות משהו, להציל את המצב. אף פעם אסור לברוח, הם אומרים. אל תבייש את צה”ל. זה קצת תפס אותי. האם בישיבה הסתובבתי עם תחושה כזאת? בתחושה שכל ארוע רוחני קשור אלי? בתחושה שהסביבה מצפה ממני להגיב. לעזור. לסייע. מש”ק רוחני של המדינה. אולי אם ככה היינו מרגישים, אמרתי לעצמי, גם הם היו אוחזים מאתנו אחרת.

השבוע היו לנו שיעורי קרב מגע. אני באמת מחזיק מההייטק הישראלי, מזה שאנחנו סטארט אפ ניישן. אבל לא הצלחתי להבין, איזה חידוש יש בקרב מגע. זה כולה להרביץ מכות בסיסיות. כמו בחיידר. את זה באמת מי שלמד קצת יבומס’ וצרות’ צרותיהן יכול לדעת לבד. כאילו שהיו צריכים ללמד את ה’צרותיהן’ איך לריב. בשיעור עצמו קרעו אותנו. מלא ריצות, כושר, מלא תרגולים. נתנו לנו תרגיל אחרון, אתה לא מפסיק עד אפיסת כוחות. עשיתי. נפלתי שדוד. חוזרים לחדרים. הולכים להתקלח. אין מים חמים. כל יום יש הרבה מים חמים, אבל אין מספיק זמן להתקלח. לא יודע אם הם עשו בכוונה. אולי. ללכת לישון בלי זה לא אופציה. אני נכנס. מים קפואים. כל פעם שקורה משהו רע, אומרים כפרת עוונות. אבל הפעם ממש כיוונתי לזה. או הו, עוד איזה ‘עוון’. ‘זה כפרתי,’ אני מתחיל לשאוג ברעדה. מחשבותי הן עלי. איזה אגואיסט, אני מיד חושב. תחשוב על החטופים. כאילו טמפרטורת המים היא הבעיה שלהם. זה כפרתם אני מתחיל ללחוש, והפסוקים מכים בי בעוצמה: בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק. ליבי קפא, ולא בגלל המים. אני עומד שם ולא זע. ולא זע. 

כל השבועיים האחרונים החזקנו נשק. כל חייל אחראי על הנשק שלו. מי שנתפס מפקיר נשק עולה למשפט. כמו כל החודש האחרון, אני מנסה למצוא את המקבילה הישיבתית. בחור שנתפס יוצא בלי התיירה, יעלה למשפט? מה זה בכלל אומר בלי? בלי הספר ממש? אני מנסה להבין. בלי מה? זה מיד מזכיר לי את המשפט הצפוי למעלה. “קבעת עתים לתורה”. אני מיד מתחלחל. מה אני אענה? שהייתי באמצע לרוץ בטירונות? בטירונות של החיים…?

באחד הלילות אני משוחח עם חבר. אני מנסה לברר אתו אם אני עובר כאן על איסור. בעצם הגיוס. האם יש כאן איזה דאורייתא. האם אני עובר על ‘דעת תיירה’. תקשיב, הוא אומר לי בסוף, זה לא עניין של איסור והיתר. יש כאן מערכה. מתחולל פה קרב. הקרב הכי עיקש של הגטו במאה שנים האחרונות. ואתה לקחת צד. ערקת פה למחנה השני. זה לא סתם לצאת לאקדמיה. זה לבחור בדיוק במאני טיים. בזמן שכל קול קובע. אולי אין שום בעיה ללכת לצה”ל, הוא ממשיך. ובעבר היה הרבה יותר מקובל ללכת. יש אפילו ראשי ישיבות שהיו בצה”ל. אבל יש כאן קרב מאסף. לא משאירים כרגע אף חלל בשטח. הוא מדבר על הקו, ואני בתוכי נקרע. יש מעט צדק בדבריו, אני חייב להסכים. אם יש משהו אחד שהטריד אותי בכל התהליך, זה זה. שאני מזיק. יש פה מחנה שנלחם בעור שיניו, ואני נכנע ללא שום הישג. מבלי להשיב אף חטוף (ממש נדבקתי בדרכיהם). ה’לפני עיוור לא תיתן מכשול’ עומד מול עיני. יש מצב שאני גורם לזה שהם לא ינצחו. נכון, אחד באמת לא משנה. אבל עוד אחד, ועוד אחד, בסוף ייפרץ הסכר. אבל עד כמה אני צריך לשלם מחיר אישי בשביל הכלל? אני שואל את עצמי. איפה הגבול. מצד שני, האם זה לא מה שאני עושה עכשו? תורם מעצמי בשביל העם? אז מה ההבדל. אני כבר לא יודע. אותו הלב שלא נתן לי להירדם אחרי שמחת תורה, לא מרפה ממני גם עכשו. אין לי מנוחה לעולמים. נע ונד תהיה בארץ. בארץ לא זרועה. קול דמי אחיך זועקים אליך מהאדמה. הם כולם אחים שלי. חלקם ממש באדמה. אוי ווי לי. קוראים חשבו שהיומן שלי הוא תוכן ממומן לעידוד גיוס. הלב שלי נפל. אין כל כוונה כזו. אני במסע לרפא את הלב. את לב האומה. את הנשמה שלא מוצאת מנוח. את הנפש, יצירת כפיו של הקב”ה, שרק רוצה להיטיב. ולהתענג על זיו שכינתו. לא הייתי מסוגל. ידי רעדו, ועורי בער. רצתי לבית כנסת והתחלתי מעריב. המעריב ערבים. אהבת ישראל… ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים… אני נשנק. נזכרתי בטבח חברון. דברים איומים הלכו שם. פעם קראתי, ממש כמו השביעי לאוקטובר. מעשים מחרידים. מיתות שונות ומשונות. אכזריות בלתי נתפסת. לפי המסופר, ה’ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים’ בישיבה במוצאי שבת לקח כארבעים דקות. הבחורים הניצולים נשענו על הדבר היחיד שיש. והוא בלתי מוגבל. ריבונו של עולם, זעקתי בדממה. אני שקוע בין שני עולמות. אל תסיר ממני את אהבתך לעולמים. תבין אותי. ואל תסיר ממני. מה יעשה הבן ולא יחטא? מה? לא הייתי מסוגל לעמוד מנגד. לא יכולתי לראות את אחי נקטלים בשדות ולהשיב פנים לאחור. גם לשבת בבית מדרש כבר לא הייתי יכול. הייתי חייב לשמוע. לראות הכל. להתעניין בדיוק מה קורה. אבל אני יודע שבאמת זה לא תירוץ. אני גם לא מסוגל לראות את חברי האמיתיים לצוות, לדרגשי בית המדרש, מוקעים לעין כל. מושמצים ללא הרף. מגודפים ללא הפסק בכיכרות העיר ובאולפני המדינה. ריבונו של עולם, רק אל תסיר את האהבה. ‘מים רבים לא יוכלו’, שרה הניצולה. העלמה שפני מת היו לה. ‘ונהרות’… אוי כמה נהרות. דם. דמעות. לא ישטפוה. בבקשה ממך הקב”ה, אני מתחנן. 

יום לפני המטווחים, עשו תרגילי סיכום. מצבי ירי, תרגול מעצורים. עשו תחרות מחלקתית, ניצחתי מקום ראשון. אני טיפוס תחרותי. הייתי בלחץ. לשכב שם בשמש לעיני כל העדה ולעלות עוד שלב, ועוד שלב. בסוף נשארנו שניים. דפיקות בלב. מלא שנים כבר לא חשתי כך. אני מוכרח לנצח, אמרתי לעצמי

יום לפני המטווחים, עשו תרגילי סיכום. מצבי ירי, תרגול מעצורים. עשו תחרות מחלקתית, ניצחתי מקום ראשון. אני טיפוס תחרותי. הייתי בלחץ. לשכב שם בשמש לעיני כל העדה ולעלות עוד שלב, ועוד שלב. בסוף נשארנו שניים. דפיקות בלב. מלא שנים כבר לא חשתי כך. אני מוכרח לנצח, אמרתי לעצמי. לא משנה מה. השני עשה טעות מלחץ, וניצחתי. בהתחלה לא ידעתי. המפקד הכריז שיש מנצח, ושנקום. עשה קצת דרמה. לשנינו גם יש אותו שם פרטי. לקח כמה שניות עד שהבנתי. כמה שמחה הרגשתי באותו רגע. שאגתי. עשיתי תנועת ניצחון זעירה ביד. “הבחור ישיבה שלנו ניצח את כולנו,” צעק שם מישהו. “הראה לנו מה זה.” לא ידעתי מה להרגיש באותו רגע. זה קידוש השם או חילול השם? באותו רגע קיבלתי קצת תהילה. התחילו לקרוא לי בשם של הישיבה שממנה באתי. מחשבותי נדדו אל עבר שנות הישיבה. התחלתי להבין למה בקמפים לא רוצים שיהיה תחרויות של כישורים. לא רוצים שבחור יקבל ערך בתחום שלא אוחזים ממנו. זה מנפח את האדם. לא בשריר שאנו רוצים.

רוצים שבחור יקבל כבוד ותהילה רק בבית מדרש, לא בשום תחום אחר. אחרי הניצחון אני פונה בביטחון ללחוץ את ידו של המפקד. הוא מהסס. זה כביכול שובר את הדיסטנס. בסוף הוא נתן. התחושה היתה של ניצחון. מרדנות קטנה. לא שזה ביג דיל. כולה בן תשע עשרה, מה אני מתרגש. אבל כל היכי תמצי שיכולתי לגלות סימני מרדנות, פעלתי. הייתי חייב. בהמשך ארחיב מדוע. היתה גם פעם אחת, שבטעות קראתי לאחד המפקדים בשמו הפרטי. זה איסור חמור. הוא מיד ראה שזו היתה פליטת פה. הוא המשיך הלאה. מול הרבנים בישיבה זה מעולם לא קרה לי. מעניין באמת למה.

להדפסה