מאז הקטע בשבוע הראשון היה לנו כל יום סדר לימוד. הייתי מגיע עייף, אבל השתדלתי לנצל כל רגע. יום אחד אני מגיע, ואני כולי סחוט. הגוף כואב, עייף, ממש אין לי כוח להתרכז. אני מחליט לשיר. את אותו שיר של החזו”א. הניגון שמלווה אותי בכל התקופה. אין לי כוח ללמוד, אז אני מנגן. “ואמנם האיש הזוכה, הזוכה לידיעת התורה”. היה קשה לי המילים. למה “ידיעת התיירה”, זה רף די מייאש. גדלתי על כך ש’עמל’ הוא העיקר. כרגע אני עמל. ועוד איך עמל. באותו לילה התקשרתי לחבר צדיק מהישיבה. אחד שתמיד יודע את התשובה לשאלות כאלו. והוא הסביר. ‘ידיעה’ היא עניין של חיבור, “וידע האדם את חוה”. זה לא עניין של כמות. זה איכות. כמה אדם מחובר לתורה. כמה התורה מחוברת אליו. האם אתה רק חמור נושא ספרים, או הידע שלך נהפך לחלק ממך. קצת הרגיע אותי. איזה כיף שיש חברים צדיקים כאלו.
מתחילים להתפלל מעריב, ואני שוב מסתכל על לוח הזיכרון. הפעם עיני צדות משבצת מעניינת. נר זיכרון לזכרה של הסמלת אמירה כ”ץ. בלילה אני בודק באינטרנט. היא לא נפלה במלחמה. פגיעת משאית בבסיס היה כתוב. התחלתי לחשוב על בנות בצה”ל. על ה’יהרג ואל יעבור’ שהחזו”א אמר דוקא על גיוס בנות ולא על בנים. אולי בכל זאת יש הבדל? אולי הוא גם ראה לרחוק, שיבוא יום… והשמש תזרח, והנסיבות ישתנו? יהיו שיהיה להם היתר? אולי אפילו חובה? הרי זה ברי, שאם הם ינצחו בבנים, הם לא יעצרו שם. הם ימשיכו גם לבנות. כבר היום יש להם מחשבות שניות על השירות הלאומי אצל הדת”ל. מצד שני, כיום יש בנות חרדיות בצה”ל. נכון זה אזרחי, והן מקבלות תשלום נכבד. אבל בכל זאת, הכלות הכי נאות וחסודות בבני ברק כפופות למרות מפקד. שמעתי מחברים שיש תחרות במגמות מחשבים בסמינרים לאיזו יחידה כל אחת הצליחה להתקבל. 8200 או חיל האוויר, או חלילה רק תקשוב. ממש שומו שמים. ושלא תבינו לא נכון. הן מבוקשות בשידוכים. לא אצל המודרניים. אצל המיינסטרים. נכדות של ראשי ישיבות. כלות של בחירי הר”מים. ממש ימות המשיח. אז אני כבר לא יודע.
שמעתי מחברים שיש תחרות במגמות מחשבים בסמינרים לאיזו יחידה כל אחת הצליחה להתקבל. 8200 או חיל האוויר, או חלילה רק תקשוב. ממש שומו שמים. ושלא תבינו לא נכון. הן מבוקשות בשידוכים. לא אצל המודרניים. אצל המיינסטרים.
יום מטווחים. קמים מוקדם מתמיד. הלו”ז מראה על ארוחת בוקר לפני התפילה. התפתחה סאגה. מה לעשות צריך לצאת מיד, להקים את המטווח והכל. החבר’ה מתעצבנים. נראה שבמסמך “מדיניות חרדים” שכחו להתייחס לפלונטר הזה. אני מתאפק, מחכה לאחרי. בקושי נשאר לי זמן. אוכל למחצה לשליש ולרביע. נוסעים לאזור המטווחים. בדרך עוצרים באיזה בסיס, מעמיסים ציוד. מגיעים לשטח. פורקים. מתחילים להקים. ג”ג. קו יורים. צלייה. עמדות מים. שולחן סמל. פתאום בחור קורס. מכת שמש. כולם רצים אליו. שופכים 100 ליטר מים. לפי ההנחיה. קוראים לחופ”ל, פינוי בדרך.
כבר בשניה הראשונה אתה קולט שזה משחק. מתוסרט מראש עם סגל הפיקוד. רצו לבדוק את הערנות שלנו. היה נחמד, צריך לומר. מתחלקים לארבעה צוותים. המקבצים מתחילים. אתה יורה, עשר דקות. מחכה עוד שעה בצלייה. אסור טלפונים, אסור לעשן. כולם מתגנבים. הסמל יודע. זה חלק מהמשחק. הכל טוב. ככה חמישה מקבצים. באמצע ארוחת צהרים. יש גם משימות ניקיון קטנות. תכלס, שאפו למ”מ ולמפקדים. עומדים בשמש רוב היום, כמעט ללא הפסקות. משהו קצת מרתיע בירייה הראשונה. אבל זהו. אתה מתמכר. באותו רגע אני חש תחושת החמצה קטנה. למה אני לא לוחם. למה זה לא יהיה מנת חלקי. היה לי צד קטן ללכת לקרבי. עניין המקצוע לא הטריד אותי. גם כעת אני לא הולך לתפקיד שיעזור לי באזרחי. אבל בגדול זה השידוכים. קרבי זה לעצור את החיים לשנתיים. לשים הולד. לא יכולתי. בגיל כזה אין לי הפריבילגיה הזאת. אני בהמשך מברר אם אפשר להמיר אחר כך לרובאי 03. אולי במילואים אפשר? מי יודע.
הדחף הזה להסתובב בחוץ עם נשק. יש בזה משהו. מין גאווה כזאת. עזוב אותך גאווה של לוחם. גאווה פנימית של גבר. של יצור אנוש זכרי. בסוף נשק הוא לחם חוקנו. מאז ימי קדם. ‘על חרבך תחיה’ נאמר על עשו, אבל עדיין…
לקראת ערב, שעת דמדומים. מפסיקים לירות. אסור לטווח בשקיעה. עוצרים לארבעים דקות. הפסקה רשמית קצרה, ונעמדים בחית. צריך להתחיל עם שחי. זה מושג שאחד עולה לדבר. הרבה פעמים עליתי. דיברתי על דא ועל הא. הפעם היה לי דחוף לעלות. משהו שהטריד את מנוחתי. הייתי חייב לפרוק. מוקדם יותר השבוע, השתחרר החייל החטוף עידן אלכסנדר. ראיתי את התמונות בלילה, והתעצבנתי. לראות את האמריקאים לוקחים קרדיט מלא על הארוע, ואת וויטקוף נמצא באזור המשפחות, ומקבל את הטלפון ראשון, ורק אז מעביר לאמא. העלה לי את העצבים לראש. מי אתה בכלל? חצוף? חתיכת פוץ מתל”צ. אז מה עם תיווכת, שחרר בן אדם. אתה לא מבין כמה נזק אתה עושה לרעיון הציוני?
אחרי השביעי לאוקטובר יצא לי להיות בארוע עם שגריר בריטניה בישראל. לטענתו מה שקרה באותו יום היה איום קיומי על מדינת ישראל. הרמתי גבה, איום קיומי? אמרתי לו, “אתה לא חושב שהגזמת?”
הוא טען שיש אנשים שהתחילו לחשוב כי מדינת ישראל כבר לא מסוגלת להגן על יהודים באשר הם. צריך לשכנע מחדש שזה אפשרי. בעיניו החזון הציוני עמד במבחן, וכשל. חייל ישראלי משוחרר רק בגלל שהוא נושא אזרחות נוספת. נכון, זאת אכן המציאות. אך לא צריך להדהד אותה בקול רעש גדול. לא צריך להידחף לכל פריים אפשרי. תאמין לי שיהיה לך מספיק סרטים לגזור בוושינגטון.
מאד כעסתי על היהודי באותו לילה. דוקא אחזתי ממנו עד אז. הלכתי לישון זועם. בבוקר היה מסדר הנפה. כולה להרים דגל. מה העניין, חשבתי לעצמי. בסוף זה חתיכת בד. מה עושים מזה עסק. אבל אז הבנתי. ממש הארה משמים. נכון, הדגל הוא חתיכת בד. אך אנשים רואים בו כסמל המייצג. ומאחורי הדגל שלנו עומד רעיון. כביר. עוצמתי. לא עוד הסדר רגיל של חבורת אנשים שהקימו לעצמם מדינה, וצריך דגל. אלא חבורה של אנשים שלא משנה מה, לא משנה איפה, לא משנה למה, יהיה אכפת להם זה מזה. כיום יש הרבה אזרחים אמריקאים חטופים ברחבי העולם. אבל רק היהודים נמצאים בכותרות. בכל בירות המערב יש תמונות חטופים – רק שלנו. בכל מקום יש הפגנות. בעד, נגד, לא משנה. אך ההפגנות הן על החטופים שלנו. מקרון מדבר על החטופים הצרפתים־יהודים. פוטין, על הרוסים־יהודים. אפילו תאילנד מדברת על התאילנדים שנחטפו כאן. לא בדקתי, אך מסתמא יש עוד תאילנדים בצרה ובשביה ברחבי העולם. הדגל הזה, שאולי אנו רואים בו משהו מטופש, למעיישה כל יהודי ויהודיה ברחבי העולם מביטים בו, ויודעים שבכל מצב יוקפצו לעזרתם בכירי הלוחמים ויבואו להושיעם. לחלצם. לפדותם. זה אין לטראמפ. אין לוויטקוף כאמריקאי. אז מה אכפת לי שייהנו להם. קצת תהילה, נו שוין.
עליתי ונאמתי. לא בשבילם. בשבילי. לחזק את אהבת ישראל שבי. ואולי גם להמליץ יושר על וויטקוף. בסוף הוא יהודי. משלנו. מסתמא היו לו כוונות טובות.
עליתי ונאמתי. לא בשבילם. בשבילי. לחזק את אהבת ישראל שבי. ואולי גם להמליץ יושר על וויטקוף. בסוף הוא יהודי. משלנו. מסתמא היו לו כוונות טובות.
לאחר המטווח הלילי מחכים לאוטובוס. הציבור מתחיל לשיר. ערב ל”ג בעומר. בר יוחאי נמשחת אשריך… החברה שרו מלא שירים. אני מחכה לרגע המתאים. תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ… הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ… הוּא יַמְלִיץ טוֹב עָלֵינוּ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי. איי תּוֹרָתוֹ… מָגֵן לָנוּ… וחוזר חלילה. אני לא מסוגל להפסיק. כולי מזיע, מלא חול. מסריח. רעל בעיניים. לא על הוואסח. על התורתו… הידיים ידי עשו, אך הקול קול יעקב.
חמישי בבוקר. מסדר יציאה. אני מחליף לשחור לבן. מגיע להוריד את הדיסקית מהצוואר. מחליט שלא. באזרחי לא חייב. אני רוצה. שלפחות יהיה לי בפנימיות. בהשקפה החרדית, לפרהסיא יש משמעות אדירה. ובצדק. אך באמת, זה הכל פנימיות. בסוף, יש בי חלק ששלם עם המהלך. אולי לא, לא יודע. עושה לי טוב שזה עלי. אני משאיר. שחור לבן, ודיסקית מתחת. מה רע? זה אסור? הנשק גם עלי. מהבסיס נוסעים לנשקיה להפקיד חזרה.
אני מתקדם עם המזוודה לעבר היציאה, ושומע את אחד מהחברה אומר: “ככה, ככה אני רוצה להיראות. בגדים של בחור ישיבה, ונשק על הצוואר. זה הכי יפה. הכי אופנתי. הרבה יותר מהמדים של צה”ל. שחור לבן ונשק. ככה. בדיוק ככה.”
אני מחייך להנאתי וממשיך לעבר האוטובוס. כי בסוף, הרי בינינו משודכות יקרות, תהיו כנות, וכי יש דבר יותר יפה מבחור ישיבה עם מזוודה?
