כומתה שחורה – פרק ו’

יום ראשון בבוקר. השבוע האחרון של הטירונות. אני שוב מגיע לבסיס מוקדם, מתפלל שחרית בבית הכנסת. אני לבד. פוגש שם אחד, חרדי. הוא משרת מילואים בחפ”ק של מפקד אוגדה. אוגדה רצינית. משם הם מנהלים את התמרון ברצועה. הוא בוגר סיירת גבעתי. מתברר שמאז השביעי הצוות שלו מאבטח את החפ”ק. למען השם, צה”ל טוען שחסרים לוחמים, ולוחמי מילואים מוכשרים. אז לשלוח בוגרי סיירת לאבטח חפ”קים? 

קצת חברה לא הגיעו לחי”ת בוקר. למפקדים נמאס. החליטו שמעתה מצ”ל (מצב לוחמים, מעין יומן נוכחות) אישי לכל אחד. כמובן לא עמדנו בזה. התחילו להריץ. רותח בחוץ. מהכא להתם, כמה פעמים. המצ”לים האלה הם סיוט של החיים. לא אכפת לי הכל, רק לא זה. מנסה לתאר לעצמי מה היה קורה אם היה צריך מצ”ל בישיבה. היינו מתים מהריצות האין סופיות. בסדר, גם פה בצה”ל כל הזמן יש חסרים. אבל רק מלדמיין את המק”ק קורא בפירוט איפה כל אחד נמצא גורם לי להתפקע מצחוק. הוא היה מקבל שבץ. זה לא ידוע, השני דוקא ידוע מאד אך לא כדאי ליידע. השלישי כבר נפקד במיטה מקדמת דנא וכו’ וכו’. בכל אופן זה נהיה סיוט. לכתוב כל כמה דקות עוד מצ”ל ועוד מצ”ל. הרמתי עיניים לשמים, תראה הקב”ה כמה אנחנו עושים עבורך. לפני זה גיליתי שאחד מהמחלקה היה בכלא לפני, כדי שיוכל להתגייס. איי הקב”ה תחזה מה בניך עוברים כדי להתגייס. היום, עריק שרוצה להתגייס צריך לשבת בכלא 14 יום ורק אחר כך הוא יכול להתגייס. אתמול הגיעו שלושים בחורים לבקו”ם, הושיבו אותם במעצר. הם יעלו למשפט, ישבו בכלא, ורק אחר כך יגוייסו. כמה הקרבה. יש דיבורים עם היועמ”שית לתת להם שבוע חנינה. אבל בתכלס הם ישבו בכלא. תראו לי חילוני אחד שישב בכלא בשביל צה”ל. 

אבל רק מלדמיין את המק”ק קורא בפירוט איפה כל אחד נמצא גורם לי להתפקע מצחוק. הוא היה מקבל שבץ. זה לא ידוע, השני דוקא ידוע מאד אך לא כדאי ליידע. השלישי כבר נפקד במיטה מקדמת דנא וכו’ וכו’

התפילה הזאת הזכירה לי ספק שליווה אותי מתחילת הטירונות. יש אחד בצוות, גם הוא הגיע מישיבה ליטאית נחשבת. מאד נחשבת. אפשר לומר אפילו שהישיבות של שנינו מתחרות זו בזו. הוא עזב אותה לפני שנתיים. דאגתי לו קצת לרוחנייס’. שילמד קצת, יתפלל וכו’. במקביל גם דאגתי לו לסיגריות. כל יום נתתי לו סיגריה אחת או שתיים. הוא התחיל לעשן בטירונות. בקושי ידע איך מחזיקים. “עד הפס מעשנים, נכון?” הוא תמיד שאל. ממש טירון. הרגשתי תחושות מעורבות. בסוף לעשן זה לא בריא. עד שנזכרתי, ‘גדול המחטיאו יותר מן ההורגו.’ הכל טוב. אני מאוזן כלפי מעלה.

יום אחד אני מסיים ארוחת צהריים. נשארו לי כמה דקות מיותרות. אני רוצה לעשן. יש משהו בישיבה שאין באף מקום אחר. הפריבילגיה לעשן תחת קורת גג. בבית מדרש, בלובי, בחדר אוכל, בחדר”שים, ממש בכל מקום. בחוץ אין דבר כזה. 

מכיוון שאנחנו פלוגה נפרדת, מותר לנו להסתובב רק בתחומי הפלוגה. לעשן? רק בפינת עישון של הפלוגה. אסור לדרוך בשאר הפינות ברחבי הבסיס. החדר אוכל עצמו, שאף הוא מתחם מבודד מהחד”א הרגיל של הבסיס, כן היה מעט מרוחק. מהלך של חמש דקות. זה בערך הזמן שנותר לי. אני מתחיל להסתפק. ללכת לעשן בפלוגה או לא. אני מחליט לרוץ. סיגריה של אחרי אוכל. יש לזה דין בפני עצמו. כמעט חיוב דאורייתא. אני מגיע כולי מתנשף. מתחיל לשאוף. מה לא עושים בשביל סיגריה. דמותו של אבי בחורי הישיבות עולה בראשי. השריד האחרון ל’גדלות האדם’ בדורנו. הלא הוא הגרב”מ אזרחי זצ”ל. בצעירותו היה מעשן כמו כל חברונר מוצלח. לילה אחד באמצע השטייגען גילה כי הוא תקוע בנבכי הסוגיה וחפיסה ריקה בכיסו. חיש גד מצא עצמו במסע לילי קר ברחובות ירושלים בחיפוש אחר מקלות הסרטן הקדושים. כעבור זמן הוא מציץ בשעונו וזעקה פורצת מגרונו. שעתיים! שעתיים שלמות של ביטול תיירה. עבור מה? עבור עיילם הזה? באותו רגע גמלה בלבו החלטה להפסיק לעשן. אי אפשר שזה ינהל את החיים. זה מספיק גם לי? יגרום לי להפסיק לעשן? ואולי זה רק אומר שאני צריך לעזוב את צה”ל? בישיבה לא צריך להתאמץ כל כך בשביל זה. לא יודע. 

באמת הרבה שאלו אותי בטירונות למה התגייסתי. “אתה בחור ישיבה, היית בישיבה נורמלית, למה התגייסת? מה הפריע לך בחיים?” רוב החברה שם הגיעו בלית ברירה. לא יכולתי להסביר. הם גם לא היו מבינים. פשוט הייתי מניח את זרועי על הלב ושותק. בגללו התגייסתי, הוא אשם, הייתי מצביע. תדברו אתו, לא אתי. מה לעשות, הגוף מחובר ללב. נגררתי אחריו. בעצם, זה גם סוג של בדיעבד. בלית ברירה. מעניין באמת. שאלה פילוסופית. מי בראש, השכל או הלב? מקווה שהתשובה הפעם לא תמנע ממני לטייל בגן עדן כירבעם בן נבט.

אני די בטוח שהדרישה של הקב”ה רלוונטית כנראה גם בבגדי זית. אני מתחיל להרהר במשפט והניגון המרטיט במילות החזו”א פורט על מיתרי אוזני. “חזור בך בן אדם, חזור בך בן אדם, כי מחר תתחרט מאשר היום תשחק, וימי הנעורים חיש יעבורו והעולם כים זועף, וזה כל פרי החיים להתענג על עמל התורה, עמל שיש לו יתרון לנצח.” הלחן המרגש מזמזם לאטו ואני מרים את עיני כלפי מעלה. זה מה שאתה מבקש ממני? יש כזאת ציפיה עכשו? אין הקב”ה מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. זה הניסיון שלי כעת? מה בדיוק הניסיון? אני לא שואל. לי ברור שבן ישי בראש. אין אשליות. ספרא וסייפא הם לא משוואה. אבל אולי יש מקום גם מאחור. תמיד באוטובוס מלא אפשר עדיין לעמוד בסוף. בסייפא. רק לטייל, לא להוביל, להיות מי שמחזיק את הקו. לא בטוח שצריך לחזור. אולי פשוט לא לברוח. אולי זה כל מה שהוא מבקש, שתישאר באותו קו. הרי בשעת לחץ כשהאוטובוס עמוס תמיד מוציאים במקביל אחד נוסף. 

ביום שני טקס סיום הטירונות. אמרו לנו לפני כן שיתקיים בלי משפחות. זו המדיניות בטירונות חרדים. הרבה התלוננו. רצו שהמשפחות שלהם יבואו. קצת גאייווה, מה יש. המ”פ אמר, שאם כל הפלוגה יחתמו שלא אכפת להם שמשפחות יבואו הוא יאשר. חתימות, לחצים וכו’ הם דוקא התחום שלנו. אחר דין ודברים שנמשכו כיום, החברה הגישו לו מסמך עם כל החתימות. בכל זאת לא קרה כלום. הוא טען שזה הרבה בירוקרטיה של אישורי כניסה. מי היה מאמין, ימות המשיח. החרדים רוצים, ודוקא צה”ל לא רוצה. 

לא משנה. בטקס עצמו אנחנו מצהירים, לא נשבעים. עושים אתנו כמה תרגולים והטקס מתחיל. כל חייל בתורו ניגש למרכז, מחזיק תנ”ך ורובה וזועק ‘אני מצהיר’ ג׳ פעמים. אם אני מבין נכון, כל חייל בצה”ל נשבע או מצהיר על ספר התנ”ך. אלא אם כן הוא מוסלמי או נוצרי. 

זה קטע, חשבתי לעצמי. הם לא נשבעים על ספר החוקים של מדינת ישראל, אלא על ספר החוקים של הקב”ה. נזכרתי גם במעשיה עם בן גוריון. כשעמד בוועדת פיל ונשאל מהי הראיה שלו לבעלות על ארץ ישראל, הוא תפס ספר תנ”ך ואמר, “זה הקושאן שלנו.” תשעים שנה אחר כך הם רוצים לזרוק לכלא את מי שמקדיש את חייו ללימוד אותו ספר. אולי הם באמת רוצים לזרוק גם את ההוכחה לכלא, לערוק ממנה. 

אמרתי את זה לבחור שעמד לידי. אחד שהתגייס כי התחבר לרוח של הציונות הדתית. “לכן בדיוק אתה מחזיק גם את הנשק וגם את התנ”ך,” הוא השיב לי. “גם וגם.” ספרא וסייפא. האמת, אף פעם לא הבנתי את הטענה הזאת. אני דוקא מאד מעריך, ואף מעריץ את המזרוחניקים, אבל לא מסכים עם האידאולוגיה הזאת. מה זאת אומרת גם וגם. למה אין מסלול בצה”ל כמה שנים טייס, ואז כמה שנים סיירת. או לסירוגין כמה שנים מודיעין ולאחר מכן תותחנים. למה רק על לימוד תורה אומרים ‘גם וגם’? אני לא מבין את זה. כמו שכו”ע מודים שכדי לקבל את הלוחמים הכי טובים צריך שיתמקדו רק בלוחמה או רק בטייס או רק במודיעין, אה”נ בתורה. אז נכון, גם מי שלא מקדיש את חייו לתורה צריך לנצל את זמנו וללמוד כמה שאפשר. אך כמקצוע? תיירה מגיעה רק לבד. בלי הפסקה של כמה שנים. וזה הש’איפה. פעם מזרוחניק אחד ענה לי שאני צודק. פשוט זה לא השאיפה שלהם. אין שום פחד. רק אל תגידו שאפשר ‘גם וגם’. תגידו שיש לכם יעדים אחרים. 

באמצע הטקס מתחילה אזעקה. ההנחיות הן להשתטח ולשים ידיים על הראש. מתברר שזה תרגיל, וחברה מפיקוד העורף מצלמים. למרות ההנחיות, המ”פ אומר לרוץ לממ”דים. בוקה ומבולקה. ההנחיות הן להשתטח, אך מה לעשות, מצלמים. ככה נראה בלבול. 

נגמר הטקס. אווירה של סוף זמן. מכאן עד סוף השבוע מעבירים את הזמן. מבחנים, הזדכויות והרבה בלבולי שכל. בערב אני מסתכל בחדשות. מינו עשרים ואחד דיינים חדשים במדינה. אחרי כמה שנים טובות הסתיימה סוף סוף הסאגה. כישיבישער הלהוט על פוליטיקה אני מתמצא היטב בנייעס. איזה ציר ניצח, מי הפסיד בגדול ומי טרח לשווא כמה שנים טובות. אני מחפש פרטנר לשיח. לא מוצא. אפילו לא אחד. עוד סימן מדוע זו לא באמת טירונות של חרדים. סליחה, אולי חרדים כן, בני ישיבה לא. סתם, אני צוחק. פעם אחת זרקתי איזה משפט שכלל בתוכו איזו מילה ביידיש. אחד שאל אותי, אתה יודע יידיש? עניתי שלא. פשוט יש כמה מילים ידועות. “הא, פשוט חשבתי שכל האשכנזים יודעים יידיש,” הוא הגיב. “למה, כל הספרדים יודעים לאדינו?” החזרתי. “מה זה לאדינו?” הוא שאל. “בדיוק,” עניתי.

באותו ערב שוב ארגנו לנו שיעורי תורה. שני רבנים. אני די משתעמם. באמצע אני חייב ללכת להתפנות. המפקד עם הכיפה לא מאשר. אני רואה את המבט בעיניו. הוא לא אדם אכזר, הוא פשוט לא מאמין לי. שמתי לב לזה לאורך כל הטירונות. על הנייר סגל הפיקוד מכבד ומעריך את הצרכים הדתיים. למעיישה? הם פשוט לא מאמינים. הם בטוחים שכל בקשה על רקע דתי היא קומבינה של החייל להשיג לעצמו הנחה. זו התחושה. ובתכלס, אני מסוגל להבין אותם. אני לא המחזור הראשון שלהם. הם ראו די והותר בחורים המתיימרים להיקרא חרדים. הם מכירים את כל השטיקים הרבה יותר טוב מגדולי המק”קים. אין שום סיבה שיאמינו. כשאני מבקש להתפנות באמצע שיעור הוא בטוח שאני מנסה להתחמק. אין לי דרך להוכיח שלא. אני לא מאשים אותם. אני מאשים את עסקני הגיוס. העסקן התורן שפעם בכמה שנים זוכה כביכול במכרז אצל ראש אכ”א החדש בהבטחה שהוא שיצליח לשבור את תקרת הזכוכית ולהביא המוני חרדים לצה”ל. במציאות, כדי להוכיח הצלחה הוא אוסף מן הגורן ומן היקב, והתוצאות בהתאם. במקום להתמקד פעם אחת רק באיכות, תהיה הכמות אשר תהיה, תמיד נופלים למלכודת המספרים. מלכודת שמזינה את עצמה מקדנציה לקדנציה, שאף הובילה לזיופים כידוע. צריך להתמקד באיכות. נכון, המספרים יהיו נמוכים. אך מקובלנו כי ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. ערס אחד דוחה מאה בחורים. וכן להפך. משום מה לא מבינים את זה. 

הרב השני עולה לדבר. אני לא מכיר אותו. הוא מציג את עצמו. מסתבר שהוא ממייסדי החטיבה החרדית. השם שלו מוכר מאד. נראה ממש משלנו. הוא מתחיל לנאום נאום הצדקה עצמית. עד כמה הוא קיבל הסכמות מגדולי ישראל להקים את היחידה. מהשמות הגדולים שזרקו לו החברה הוא דוקא לא קיבל. על כל אחד היה לו תירוץ אחר. החברה תקפו אותו. היה דוקא נחמד לראות שהרבה חברה מרגישים כמוני. נכון התגייסנו, אבל אל תמכור לנו לוקשים שהרבנים תומכים. תמיד ההרגשה היא עם הרבנים האלה, שאתה איזה שחקן להשכרה בהצגה של ניקוי המצפון של רבני היחידות. שהנה הנה, יש שיעורים והבחורים לומדים וכל החזון שלנו מתקיים במאה אחוז. מצלמים את התמונה ואפשר לישון רגוע. חלאס, עזבו אותנו. אנחנו התגייסנו וכל אחד עובר את התהליך האישי שלו מול הקב”ה. אם יש לכם ייסורי מצפון על מה שאתם עושים, תתמודדו עם זה בעצמכם. אל תבואו ותטרילו אותנו בכל פעם מחדש כדי לייצר חיזיון שהכל בסדר. זה מה שאני מרגיש. משום מה האווירה היתה עוינת. אולי עוד הרגישו כמוני. המשיכו לתקוף אותו. אני שתקתי. גם ככה הייתי עצבני. עד שבאמת יש לי שעה ללמוד ולהשלים הספייקים, אני צריך להקשיב לאיזה זקן נרגן. 

הרב נכנס לעמדת מגננה. הוא התחיל לתקוף את עולם הישיבות. “אני יודע בדיוק מה המצב בשטח,” הוא אמר. “הרוב לא לומדים. מי שבאמת לומד יש לו באמת פטור הלכתי. אבל מי שלא? חייב ללכת לצה”ל. נכון, יש נסיונות, אבל צריך לעמוד בהם.” טען שגם החברה שלומדים, זה שעתיים סדר א’, עוד שעה סדר ב’ ועוד קצת סדר ג’.

אני יושב שם ומתמלא חמה. עד כאן. יש גבול. תגיד מה שאתה רוצה. אל תזלזל בבחורי ישיבות. אל תעצבן אותי. אתה רוצה לגייס חרדים, בסדר. תעשה מה שאתה רוצה. אל תתקוף. אל תנסה לטעון שכל המערכת שגויה מיסודה. מי אתה חצוף! 

אני מתכנן לקום ופשוט לשטוף אותו, כמו שכל ישיבישער יודע. הטון, הצורה, הטהרנות פשוט מוציאים אותי מדעתי. אבל אני לא עושה את זה. אני כנראה אחטוף על זה בשמים, שלא הבעתי מחאה. אבל לא רציתי לחולל מהומה. גם פחדתי מהמפקד. חופשי היה מעניש אותי. אחרי טקס הסיום הם חיפשו על מה לתת שעות ביציאה. על כל פיפס נתנו. 

הוא מסיים. אני הולך אליו וצורח את נשמתי. כל טענה מפריך לו. הוא מנסה להיתפס במי שלא לומדים. אני מבין את הטענה הזו. גם מאד קשה להגן עליהם. אולי בלתי אפשרי. אבל יש משהו שאני לא מבין. אני כולה חודש אחד בצה”ל. את האבטלה הסמויה, ושמא גלויה – לא קשה לפספס. כמות החיילים שיושבים רגל על רגל ולא עושים כלום היא אין סופית. לא שמעתי מי שטוען שבשל כך צריך לשנות את הקונספט הצה”לי. שבגלל זה צריך לסגור את צה”ל. צה”ל הוא מערכת ענקית ותמיד יהיה סיאוב. אין דרך להקים מערכת כל כך גדולה שתהיה מנוצלת מאה אחוז. אין חיה כזאת. כמו שכולם מבינים שבלי קונספט צבא העם בסוף נישאר בלי צבא, אותו דבר בישיבה. בלי ישיבת העם לא תישאר ישיבה. לכן, בדיוק כמו שאני מוכן לספוג את האבטלה בצה”ל ואני לא מתרגש מכך, אני לא מתרגש באותה מידה מהבטלנים בעולם הישיבות. אין דרך להקים מפעל ישיבות כל כך גדול, שלא יהיה בו סיאוב. פשוט אין חיה כזאת. אתם דורשים עולם ישיבות מקצועי? עולם של 1800 עילויים שיחיו על חשבון המדינה? אין שום בעיה. קודם תעשו צבא מקצועי ואז תבואו אלינו. גם ככה בכה”נ לא יהיה גיוס חובה. 

למחרת בבוקר שוב מהומה בתפילה. המפקד חילק הוראה שעד סוף היום צריך לכתוב לו עמוד על תפילה. כל אחד. אני מתמקד בשאלה הידועה מדוע צריך להתפלל כל השנה, הרי הכל נגזר כבר בראש השנה. אני מערבב גם את הסוגיה של ידיעה ובחירה, קיצער יצאה לי ממש חבורה. אחר כך מתברר שהם אשכרה קראו אחד אחד. היה איזה אויבר־חוכם אחד שלקח הדבק מגפ”ט (צ’אט ג׳י־פי־טי) והוסיף את השורה ‘מעוניין שארחיב וכו”. קיבל על זה לילה ביציאה. אני מסתפק אם המפקד הבין את השפה הלימודית. מסתמא שלא. מה יכול להיות. 

אחד אחד. היה איזה אויבר־חוכם אחד שלקח הדבק מגפ”ט (צ’אט ג׳י־פי־טי) והוסיף את השורה ‘מעוניין שארחיב וכו”. קיבל על זה לילה ביציאה.

יום רביעי בערב. שעת לימוד. הלילה האחרון בטירונות. נכנסים לבית מדרש. אחד צועד קדימה. יש לו סיום. מסכת סוטה. איזו שמחה. הוא מקריא את סוף המסכת. ממש דברים אקטואליים.

“בעקבות משיחא מה חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר.

הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה.

בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים.

בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.

ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.”

נערים פני זקנים ילבינו. היה לנו אחד בפלוגה בן 35. המפקדים בני 19. ממש עקבתא דמשיחא. 

הבחור מסיים, התחלנו לשיר. המפקד הלא דתי היה בחוץ. שמע המולה מבפנים, התפרץ בזעם. “מה זה פה, חאפלה מזרחית?” ניסינו להסביר, “זה סיום. שרים קצת.” הוא לא הבין. אבל הוא עמד שם חסר אונים. זה לא שאחד מתרץ. כל הפלוגה עונה לו. מה הוא יעשה. הוא יוצא בבלבול, בטוח שמריצים עליו דאחקה. ואני מזמזם לעצמי, “שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה, משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. היו… היו…מש־תג־עיייים ומתלהטים אחריה…” אין מה לעשות. הם בחיים לא יבינו. אין גם דרך להסביר. מי שיש לו, פשוט זכה. 

הבחור ממשיך הדרן עלך, הדרן עליך, קדיש וזהו. השיר הראשון הוא כמובן אשריכם. כל סיום, באוטומט. עוברים לאשרי מי. כל הפלוגה מצטרפת למעגל סביב הבימה. ממש כולם. אורות. עוברים לשירים של שבועות. ובאו כולם, כדיתבין ישראל. הא, איזה שיר. כמה עוצמות. באמת. עונג עילאי. ממש כך. אוי יוי יוי חזו, חזו, חזו… בני חביבי, חזו, חזו בני חביבי… ואני באמת מכוון. תראה טאטע, תסתכל! תראה את הבנים שלך. מה באמת מעניין אותם. מה באמת אכפת להם. תראה בסוף מה הם רוצים להיות, למה הם שואפים – בחור ישיבה עם מזוודה שסיים מסכת גמרא.

להדפסה