כומתה שחורה – פרק ז’

זהו. סיימתי טירונות. לא היה קשה. קצת מתסכל ומתיש, אבל לא קשה. מצד שני, גם לא כזה חוויתי כמו שניסו לשווק לי. שמח שעשיתי את זה ולא הלכתי למסלול גיוס שפוטר מטירונות, אבל גם שמח שנגמר. איזו טירונות לוחמים עוברים, הזיה. פשוט חברה מטורפים. באמת מעריך אותם. כל צעיר שבוחר במסלול לוחמה הוא אגדה. 

ביום ראשון אני כבר צריך להיות בבסיס. לתפקיד הבא שלי. מודיעין.

ביום חמישי אחר הצהריים נחשפתי לבלגן הצה”לי במלוא יופיו. “אתה יוצא לקורס בתפקיד החדש שלך, בעוד חודש, אז לבינתיים אתה תהיה ביחידת מעבר,” הודיעו לי. בסוף הטירונות קיבלתי צו הצבה ללכת לקצין מיון של החיל. ימצאו לי משהו זמני לכמה שבועות. 

אני חוזר הביתה מת מעייפות. הולך לישון. קם באזור שבע בערב. שלוש שיחות שלא נענו. כולן קצינים או חיילי שלישות מכמה מקומות שונים, שמודיעים לי ששובצתי אליהם לתקופת המעבר. אני נשפך מצחוק. נזכרתי בסערת הגיוסים באכ”א. חשבתי לעצמי, אולי מישהו בוועד הישיבות רושם כל חרדי שהתגייס × 3. ככה השיגו בכל שנה את היעדים. אבל זהו. עכשו אדלשטיין יעשה סדר. הרוסים טובים במספרים, עליהם אי אפשר לעבוד. 

אני מתקשר לאיש הקשר שלי ביחידת האם, ומנסה להסביר לו את המצב. בשישי בבוקר אני מקבל ממנו הודעה, אל תתייחס לאף אחד, בראשון בבוקר תבוא אלינו. 

כל השבת אני קצת בלחץ. הפטור מדים שלי היה תקף עד ליום האחרון של הטירונות. דיברתי עם המ”מ, אין לו סמכות להאריך לי אותו. זה אומר שבראשון בבוקר אני צריך להגיע לבסיס במדים. זה אומר, ללכת ברחוב במדים. זה אומר, לצאת מהבית במדים. שזה אומר, לחצות סופית את הרוביקון.

כל השבת אני קצת בלחץ. הפטור מדים שלי היה תקף עד ליום האחרון של הטירונות. דיברתי עם המ”מ, אין לו סמכות להאריך לי אותו. זה אומר שבראשון בבוקר אני צריך להגיע לבסיס במדים. זה אומר, ללכת ברחוב במדים. זה אומר, לצאת מהבית במדים. שזה אומר, לחצות סופית את הרוביקון. אני לא יודע בדיוק להסביר למה זה מרתיע אותי. אבל ככה אני מרגיש. זה לא שלא יודעים שהתגייסתי. כשהסתובבתי בבסיס בטירונות לא הרגשתי פדיחה. אבל ללכת בכור מחצבתי, בערש הולדתי, במדים – זה יותר מדי בשבילי. זה אזור הנוחות שלי, הסביבה הטבעית שלי. עוד לא ירדתי לעמק הדבר, למה זה באמת מפריע לי. אבל לא הייתי מסוגל. 

מגיע ראשון בבוקר ואני יודע שכלתה אלי הרעה. (אחר כך יוודע לי שחייל כמוני ממילא לא צריך להיות במדים בדרכים.) אני מתחיל ללבוש את המדים. מכנס אחר מכנס. ככה לאט לאט. הלב שלי דופק. עוד כמה דקות אני יורד לרחוב וזהו. אומרים שיש פער עדין מאד בין אומץ לטפשות. אבל פה זה לא שניהם. לא יודע מה זה. פשוט באסה. אני מסיים, מוכן לצאת. אני ניגש לדלת, מניח את היד על הידית, וקופא. לא מסוגל לצאת. לא יכול. הרגליים לא זזות. אין לי כל כך הרבה זמן. אני ממהר להחליף חזרה לשחור־לבן. חוטף את התיק הראשון שאני רואה ומכניס בו את המדים. זה תיק של האגודה למען החייל שקיבלתי ביום הגיוס. כמה אירוני. הוא יאכלס במשך היום את השחור־לבן שלי. 

אני ממהר לאוטובוס. בקניון שליד הבסיס אני נכנס לשרותים ומחליף את הבגדים. אני נזכר ברגעים בתא הלבשה מיום הקליטה. כמה רעדתי אז כשלבשתי אותם בפעם הראשונה. עכשו הרבה פחות. 

אני מגיע לבסיס. הצמידו לי חייל שיעשה לי חפיפה עד שאכנס לתפקיד. דתי לאומי. הוא מכניס אותי למפקדת לשיחת היכרות ופתיחה. “אל תדאג,” הוא אומר כשהוא יוצא. “אני לא נועל, אין פה בעיה של ייחוד.” הא, אוקיי, אני משיב לו. זה בכלל לא עלה לי לראש. הבעיות האלה לא בלקסיקון הרוחני שלי בכלל. אהיה חייב להתרגל. במוצאי שבת באמת התקשר אלי חבר. איחל שאצליח עם ה’ניסיונעס’. מה אתה מתכוון ב’להצליח’? שאלתי אותו בצחוק. אבל כן, זו הסיטואציה שלי כרגע. מתפלל שיהיה טוב. 

ביום חמישי, כשחזרתי מהטירונות, הלכתי לקנות כיפה חדשה. מידה יותר גדולה. 7 במקום 5. אני בטוח אתקרר קצת בצבא. צריך להגביר את היראת שמים. שיברח כמה שפחות. 

אני מתחיל לעבור בכל תחנות הקליטה. ת”ש, שלישות, ב”מ ועוד. מקבל הסברים על מה אני הולך לעשות. איך ייראה חודש החפיפה שלי. מתי אני יוצא לקורס. כל דבר בגיוס חרדים הוא הפוך. גם אצלי. קודם כל חפיפה ורק אז קורס. זה קורס חרדים, מחכים שיתמלא קצת הפול. שיהיו מספיק חיילים בקורס. מה לעשות, כשבריכה אחת מתרוקנת, לוקח זמן לחברתה להתמלא. 

אני עובר גם אצל הרס”ר. מביא לי סיכה ועוד כמה דברים של היחידה ומסביר לי את הדגשים שלו. אני אצטרך להסתפר. כולי מלא שיער. ל”ג בעומר עבר כבר, אין לי עוד תירוצים. אני חייב לקצץ את הבלורית. אקווה שאשרוד את זה. 

הרבה מהבחורים אצלי ביחידה הם מזרוחניקים חזקים כאלה. לכל אחד מהם יש סיבה טובה למה הוא לא בקרבי. בלי קשר, אחרי כמה סיבובים בבסיס אני פשוט נדהם. כמות בעלי המוגבלות שאני רואה סביבי היא הזיה. ולא סתם חברה. צעירים וצעירות באמת מוגבלים. והם משרתים כמתנדבים. הם בדיוק כמו שאר החיילים. והם אלופים בתפקידים שלהם. מעבר לכך שזה מגניב איך החברה שלנו פשוט מטמיעה אותם בתוכנו בצורה טבעית, הם מלמדים אותי פרק חדש בציונות. ושמא גם בישראליות. מצבם של בעלי מוגבלות במגזר החרדי נראה לי פחות משופר. נקודה למחשבה.

בכל אופן, כישיבישער נייעסן שמשוגע על פוליטיקה, תוך יומיים אני מתוודע לפוליטיקה של גוש וקו. עוד לא כל הניואנסים, אבל אני בדרך לשם. לאט לאט. כל ההיסטוריה, הפילוג, הפילוג שבתוך הפילוג וכו’. לא יודע אם כזה מעניין כמו אצלנו, אבל נייעס הוא נייעס. זה טוב. בוקר אחד מתחיל בלגן. זה יום ירושלים, וכמה מתפללים בבית כנסת אמרו לדלג על הלל. מתפללים יותר מסורתיים, פחות ציונות דתית. החברה שלי מתעצבנים. ממש משתוללים. שמחתי לראות בפעם הראשונה בלגן על רקע דתי שלא קשור אלינו לחרדים. ממש נהניתי מכל רגע. האמוציות של המזרוחניקים הזכירו אותנו. זה היה ממש בנפשם. 

בהמשך אני מגיע לחדר האוכל. בעיקרון לפעמים הבשרי כן בכשרות שטובה לי, אבל המשגיח לא יודע לומר בדיוק מתי, אז אני מסתפק בחמגשיות של בד”ץ. יש ימים שזה טוב, ויש שלא. כמו בישיבה. אני רגיל לאוכל תעשייתי. חדר אוכל גדול, מלא בסלתה ושמנה של החברה הישראלית. האמת? לא מרגיש שייך. קשור אבל לא שייך. צריך פעם להגדיר לעומק מאי הנפק”מ ביניהם. 

בהמשך השבוע אני יושב מסודר עם עוד כמה חיילים לקבל בריפים על כל מיני נושאים. יש ביניהם כמובן גם חיילת. ידעתי שזה יקרה. אנחנו יושבים מול מחשב אחד, עוברים על הדברים. 

“רגע,” היא שואלת אותי, “אתה מאלה ששומרים נגיעה או לא?” 

קפאתי. אני מסתכל עליה, עובר לחייל הדתי שמלווה אותי לאורך התהליך ולא מצליח להגיב כלום. בראש עובר לי: ‘מה, את לא רואה? את לא יודעת שאני חרדי. דוס? עד לפני חודשיים הייתי בישיבה עילית טובה? כאילו, זה לא ברור מאליו?’

מעבר לזה שזאת אשכרה הפעם הראשונה שאני נשאל את השאלה הזאת, וכל הסיטואציה כולה מוזרה לי, הייתי בטוח שהתשובה פשוטה. אבל לא עניתי כלום. תכלס, מה היא יודעת. אמרו לה חייל דתי, עם כיפה, כנראה בכלל לא שמה לב לציצית. 

היא מיד מתנצלת. “פשוט גם ההוא וההוא דתיים, אבל הם לא שומרים.” 

החייל הדתי שמלווה מציל את הסיטואציה ועונה לה, “כן, הוא מאלה שכן שומרים.” 

החלקנו הלאה. 

כל השבוע הזה אני והחייל הדתי מתקוטטים על הסוגיות של הגיוס, ועל ההבדלים שבין שני המגזרים. גם הוא אוהב את הוויכוחים. אחלה חברותא מצאתי. אבל בדבר אחד הוא מסכים אתי. שהציונות הדתית כשלה בכל הקשור להכשרת הקרקע. היא ויתרה על הרבה דברים שיכלה לדרוש בדרך במישורים הרוחניים. הוא גם מסכים שאם הם היו עושים את העבודה של החשמונאים לפני ארבעים שנה, כל הסיפור היה נראה אחרת היום. 

בדבר אחד הוא מסכים אתי. שהציונות הדתית כשלה בכל הקשור להכשרת הקרקע. היא ויתרה על הרבה דברים שיכלה לדרוש בדרך במישורים הרוחניים. הוא גם מסכים שאם הם היו עושים את העבודה של החשמונאים לפני ארבעים שנה, כל הסיפור היה נראה אחרת היום. 

בהמשך השבוע אני כבר מתכוונן יותר טוב על דרכי ההגעה. עדיף לי רכבת. מספיק גם שחרית בקרון. מיד אחר כך מחליף את המדים בשרותים. והופ, תוך שעה חסכתי את כל הבוקר. גם תפילה, גם החלפה וגם עוד שעת שינה. ממש סיעתא דשמיא. אני נכנס לרכבת משתמט, יוצא חייל. ממש פלאי הבריאה. אח שלי קורא לזה רכבת הקסמים. אולי בסדרה החדשה הבעל”ט יוסיפו את הפיצ׳ר הזה. גם יש קטע בכניסה לתחנה שאני מצפה לו כל יום מחדש. חיילים לא צריכים לעבור בדיקה, אבל אני לבוש שחור לבן. בכל פעם אני עוקף את התור ומציג לשומר התורן את החוגר. המבט שלו עושה לי את הבוקר. אני יוצא עם תיק גב עמוק כזה. מכיל בתוכו הכל. מדים, תפילין ומגפיים. כל מה שאני צריך. בפעם הראשונה אני פתאום נחרד. שמתי לב שאני מכניס את התפילין שנמצא בתוך התיק לתוך תא השרותים. לא בדיוק ידעתי אם זה מותר. נזכרתי בסיפור בברכות דף כג, לא רציתי לקפוץ מהגג. כולם יגידו, תראה מה קורה לבחור ישיבה שמתגייס. מתחיל להשתולל וזה סופו. אחר כך בדקתי. עם שני כיסויים נהגו להקל. בשביל ההרגשה שלי אני מקל. למרות שכבר היו יותר משניים (נרתיק, פלוס שני כיסויים של התיק) לקחתי עוד שתי שקיות ועטפתי. שיהיה גם להרגשה של התפילין. 

בפעם הראשונה לקח לי עשר דקות. המגפיים האלה באמת סיוט. אבל אני משתפר מיום ליום. בפעם האחרונה הצלחתי תוך חמש דקות. אני רוצה לנצל את הבמה לבקש סליחה מכל מי שדפקו על הדלת כי הם היו חייבים. תבינו אותי. צרכי הנפש גם הם בגדר צרכים.

להדפסה