כומתה שחורה – פרק ח’

ביום שלפני החג התקשרו אלי חברים שלומדים במיר ירושלים. בוא אלינו, עושים פה חג בדירה. בלית ברירה הלכתי. לפחות אהיה בישיבת האם של עולם הישיבות.

ממוצע 4.3 | 3 מדרגים

אחרי היום הראשון הלכתי להסתפר. לקחתי רכבת לבני ברק. כבר היה מאוחר. נכנסתי לאיזו מספרה, התעניינתי אם הוא יודע לעשות תספורת חיילים.

“לא,” הוא ענה לי. “אף פעם לא סיפרתי חייל.”

אין לי ברירה. תמיד יש פעם ראשונה. אני מנסה להסביר לו שיעשה לי נוגע־לא־נוגע. מדורג שאינו נראה, כמיטב המסורת אצלנו בחורי הישיבות, שכן יישאר לי הביסעל צ׳ופ. הוא מתחיל להוריד, והמזבח מזיל דמעות. דמעה אחר שערה. כור ההיתוך מטרתו להתיך עד הסוף. את התרבות, את ההווי, את האדם שבקרבנו. ללא רחמים. אם צריך סיבות לא להתגייס, הנה אני מוסיף עוד אחת. צה”ל הוא כל כך טוטליטרי. בעידן שמקדש את הדמוקרטיה ואת החירות שהיא נושאת בכנפיה, צבא הוא ההפך הגמור. אתה משועבד. אתה עבד. ניטלת ממך השליטה על חייך, על מעשיך, על הנראות שלך. נו שוין, לפחות אצלי זה היה מבחירה, אז אולי זה לא באמת נחשב.

הוא מסיים לספר. אני קם ולא נותר לי אלא לצחק בקרבי למול הדמות הנשקפת בראי. זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צָחוּ מֵחָלָב; אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם. אני משלם לו ויוצא כולי אחוז בושה. אוי על שבר בת עמי. תמיד מתבדחים – בעל שאיפה, ובעל מדרגה. אבל יש בזה מן האמת. זה באמת ‘דרגע’ אחרת.

יום חמישי סוף השבוע הראשון. את כל השבוע העברתי בקריאת חומרים. להכיר את גבולות הגזרה שלי. את המערכות, את היחידה, איך נראית העבודה, את הצוות. הכל. דבר אחד הפליא אותי. שאת מלחמת המוחות מול גדולי הטרוריסטים, שעשרות מיליוני מעריצים פנאטים משועבדים להם – מנהלים ילדים וילדות בני שמונה עשרה שרק לפני דקה סיימו תיכון.

יום חמישי סוף השבוע הראשון. את כל השבוע העברתי בקריאת חומרים. להכיר את גבולות הגזרה שלי. את המערכות, את היחידה, איך נראית העבודה, את הצוות. הכל. דבר אחד הפליא אותי. שאת מלחמת המוחות מול גדולי הטרוריסטים, שעשרות מיליוני מעריצים פנאטים משועבדים להם – מנהלים ילדים וילדות בני שמונה עשרה שרק לפני דקה סיימו תיכון. אתה רואה אותם ברחוב ולא מאמין. זה פשוט הזיה. היריבים שלהם פשוט נפלו על הדור הלא נכון. יש לנו אחלה צעירים. אני לא אומר את זה סתם. יש לנו אחלה צעירים בישיבות, חברה באמת גיבורים שמוותרים על עוילם הזה, בנות סמינר שמוותרות על הכל בשביל חיי תורה. וגם בצד השני. צעירים וצעירות שמקדישים את מיטב שנותיהם ללמוד את גדולי אויבינו עד השמידם. נראה לי שאם החבר’ה שם היו יודעים את זה הם היו פורשים. הם לא היו מרגישים בנוח להיכנס לזירה. זה באמת לא לכבוד שלהם. וזה אפילו לא קרב הגון. רק צד אחד מנצח.

זה באמת היה שבוע מרענן. אני בא לצאת והחייל הדתי שואל אותי איפה אני בשבועות. יום שני חג. הוא הולך לישיבה שלו, ישיבת ההסדר. בעיקרון הוא היה הולך כל יום לשם, אחרי הבסיס, אבל זה רחוק, אז הוא הולך לישיבת הסדר אחרת בסמוך, לומד שם סדר ג’. אבל לחג הוא נוסע לישיבה שלו. ככה כל החברים שלו.

אני מתבייש לענות לו. אני לא הולך לחזור לישיבה שלי. אני לא יכול. אצלנו זה לא עובד ככה. אני נהיה עצוב. בעיקרון תכננתי ללכת לחג לישיבה. אחרי פורים, כשנכנסתי לראש ישיבה לבשר לו שאני מתגייס בזמן קיץ, ישבנו ושוחחנו כחצי שעה. היתה שיחה נחמדה והאווירה היתה טובה. הוא הזמין אותי להמשיך לבוא. תמיד הייתי אתו ביחסים טובים. הייתי מבין אם לא היה מאפשר לי, אבל שמחתי שהזמין. לכן בטבעי תכננתי להיות בשבועס’ בחג. אחד הבחורים שמע על התכנון שלי. לא בא לו טוב בעין. הוא נתקף בפרץ קנאות, והלך עשה רעש. עירב את המשגיחים. וזה כבר סיפור אחר.

לא כעסתי על אותו בחור. אני מכיר אותו. אם הוא עשה את זה באמת בגלל השקפה הטהורה, אז אני מעריך אותו על האומץ לעמוד על המשמר. ואם עשה זאת בשביל מעט צומי, אז אני מרחם עליו. קיבלתי מסר כמה ימים לפני, שמבקשים שלא אבוא. ממש כאב לי. איפה אני אעשה את החג? הגעגועים לישיבה היו קשים מנשוא. כמה ציפיתי לרגעים האלה. לרבע שעה לפני עלויס’ כשכל הבית מדרש נעמד במעגל ומתחיל לשיר “ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד” במנגינה הידועה. זהו רגע עוצמתי ביותר. איי ובאו כולם בברית יחד, נעיישה ונשמע אמרו כאחד!! אחד הרגעים המרוממים ביותר בחג. השתוקקתי להיות שם. באמת.

לא ידעתי מה לעשות. כמה חברים שלי החליטו להילחם. הלכו לדבר עם כולם. לא הבינו איך אפשר למנוע מיהודי לבוא לבית מדרש.

הראשיבע ביקש שאתקשר אליו. דיברנו פעמיים, הצעתי כמה מתווים. הוא מאד רצה שאבוא.

‘הישיבה היא הבית שלי,’ אמרתי לו. ‘אבא יכול להגיד לבן שלו לא לבוא הביתה??’

הוא הבין אותי. אמר שינסה להרגיע את הרוחות.

הוא לא הצליח. שני משגיחים ממש השתוללו. סוף סוף הם יכולים לבטא את עצמם. הוא התקשר חזרה וביקש ממני באופן אישי שלא אבוא. הוא לא יכול לאשר רשמית.

הבנתי אותו. אני מסכים שבעת מלחמה אסור לתת לגיטימציה למעשים כאלה. בסוף הרי זה הקונספט של ישיבת הסדר. כמה שנים תורה, ואז צבא. הישיבה היא מסגרת עוטפת באותן שנים.

בכל זאת, כאב לי נורא. לא ידעתי מה לעשות. בדד תהיה בארץ. לעשות שבועס’ בבית הרגיש לי נוראי.

אני מגיע לשם. מסיימים את הסעודה. אני תופס לעצמי מקום באחת מעזרות הנשים ומתחיל ללמוד. בלי חברותא. כבר לא היה עם מי לקבוע. אני מתחיל ללמוד. בלילה. לבדי. אני משתנק. הכל עולה לי. המהלך שעשיתי. המשמעות. ההשלכות. שבועות הוא גם יום הדין של התיירה. גם האיימה הזו תורמת את חלקה. אני מתחיל להתמלא חרטה על כל השנים שלא ניצלתי מספיק בישיבה. עכשו כבר מאוחר מדי. לא שמאוחר מדי ללמוד, אבל בישיבה זה איכות אחרת. אני מנסה להתרכז. מתקדם עוד שורה. ועוד שורה. הרגשות צפים בי. מכים בגלים. ככה שלוש ארבע שעות מול הסטנדר. לומד ועוצר. לפעמים אני שוקע בתוספות ולפעמים מוצא את עצמי בוהה באוויר. כל העולמות. הכל מתנקז לרגע ההוא.

מגיעה עת שחרית. מתיישב בפינה עלומה. לפני קריאת שמע זה תופס אותי. “אבינו האב הרחמן, רחם עלינו, ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל.” בשבועות כולם מכוונים ביתר שאת בתפילה הזאת. גם אני. אבל אני לא מצליח להבין. מתפללים פה על התורה. מה הקשר רחמים? אבינו האב הרחמן רחם עלינו. אני לא מנסה להבין. אני פשוט מתחבר. אני חייב רחמים. כולנו חייבים רחמים. מי לא חייב. החטופים. החיילים. הפצועים. העקורים. משפחות שכולות. יתומים. אלמנות. חשוכי ילדים. מעוכבי שידוך. בחורי ישיבות. עולם התורה. המדינה. החברה הישראלית. כולם. לא משנה באיזו סוגיה אתה, מה אתה עושה בחיים. קודם כל רחמים. גם ללימוד תורה צריך רחמים. ואני מבקש. אני מתחיל לזמר את המנגינה. כולם כבר כמעט בשמונה עשרה, אני עדיין מזמר. לאטי. לא רוצה להתנתק. לא יכול.

למחרת החייל הדתי יספר לי איך היה לו בישיבה. תכלס קינאתי בו. אבל מה לעשות, זה לא הדבר הראשון שאתה משלם עליו עקב היותך חרדי.

באותו בוקר היה קטע מעניין ברכבת. אני נכנס לשחרית בקרון. בחורה חרדית יושבת שם עם סידור ביד, מתפללת בכוונה. לא אכפת לה מכלום, כולה אחוזה שרעפים. כמה דבקות. גם היא רוצה להרגיש שייכת, כמו כולנו. אביסעלע רפורמה ברכבת. כנראה האופציה היחידה של בחורה חרדית היא להתפלל בעזרת גברים, בקרון הגברים. זה רק ברכבת, לא בעולם האמיתי. אני כבר לא בטוח איזה עולם יותר אמיתי. הסייגים חשובים. עליהם בנויה היהדות, כבר אלפי שנים.

עצם התפילה ברכבת מוזר לי. אני מרגיש ממש בעלבת. בישיבה לרוב לא מתפללים שחרית בבית מדרש. קמים יותר מאוחר, הולכים לבתי כנסת מסביב. אחד המישיבים בישיבה היה לו חילוק נהדר בין תפילה בישיבה לבחוץ. בישיבה אתה מגיע כדי להתפלל שחריס’, בבתי כנסת ליד אתה הולך כדי לתפוס מנין ולהספיק להגיע לסיידר. הכל נראה אחרת. עכשו בקרון אני יושב ומסתפק תחת איזו הגדרה נכללת התפילה הזו. יש צדדים לכאן ולכאן.

מגיע ליל שישי. אני צריך לסיים איזו משימה. נשאר בבסיס עד מאוחר. רק בשעה עשר בלילה פונה לצאת הביתה. מסתכל במוביט. אין לי רכבת. אוטובוס עוד ארבע דקות בדיוק. הבא אחריו עוד שעה. אין לי זמן להחליף מדים. אני מחליט לעלות, מה שיהיה יהיה. במשך כל התקופה ידעתי שזה יבוא. שאיאלץ לחזור הביתה במדים. מראש התחלתי להתכונן. ירדתי מאוחר בלילות לעשן סיגריה במעיל הצה”לי. לא שיש מישהו בחוץ, אני גר ברחוב צדדי. פשוט בשביל ההרגשה שלי, שלא ארגיש מוזר, שאתרגל. ככה לילה לילה. יורד במעיל מעל החולצה הלבנה ומעשן.

כל הנסיעה אני בכיף שלי. לא חושב על העתיד. אנחנו מתקרבים. עוד שתי תחנות יורדים. אני לחוץ ומתרגש. מהתחנה עד הבית חמש דקות הליכה. אני מריץ בראש את המסלול הכי פחות פומבי. אני יורד מהאוטובוס, דוקא נושם. מזכיר לי את התיאורים של בחורים שהחליטו לחלל שבת, מה הרגישו בשניה הראשונה. הרגע שאתה קולט שלא קרה כלום. אני שם אוזניות ומדליק שירים. מגביה ווליום. הכי גבוה. ימות העולם. אני בשלי. לא שומע, יעני לא נראה. השיר שמתחיל הוא קידוש השם של שולעם למר. איזה זמר. אני מוצף. בדוקא, בדוקא הקב”ה אתה עושה לי. הניגון מצמרר אותי. “אב הרחמים, שוכן מרומים, ברחמיו העצומים, הוא יפקוד ברחמים, החסידים והישרים. קהילות קהילות הקודש, שמסרו נפשם, על קדושת השם, יזכרם לטובה.”

איזה זמר הוא. איזו מנגינה. אני לא יכול שלא לחשוב על המשמעות. גם אני מרגיש עכשו סוג של מסירות נפש. ללכת פה, בערש ילדותי, כור מחצבתי, עירום ועריה. אות קלון על מצחי. הם באמת מסרו את הנפש, קהילות הקודש. ממש קפצו אל כבשני האש, הובלו אל תאי הגזים, נטבחו בסמטאות השטעטל. ואנחנו מה? אני מוציא סיגריה, מתחיל לשאוף. עד מתי נצטרך למסור את הנפש? טאטע, עד מתי? תראה מה עובר עלינו. כל שניה אני מסתכל אם מישהו מוכר רואה אותי. לא מצליח להבין למה זה מפחיד אותי. אז מה אם יראו, אז מה? לא יודע לענות. פשוט לא יודע.

אני נכנס הביתה. רואה איזה חיוך קטן אצל אחד מהורי. בפעם הראשונה רואה אותי עם מדים. ידעתי שהם רוצים לראות. בלי קשר לתמיכה או לא. בסוף, בכל העולם מדים הם דבר מכובד. רק אצלנו זה מורכב. לא משנה, קצת כיבוד הורים לא יזיק בלילה הזה. אחת המצוות הכי קשות בתורה. לפחות אזכה לחיות עוד כמה ימים. גם אם אצטרך להעביר אותם במדים. בגדי לבן הם הדבר האחרון שבן אנוש מעוניין ללבוש.

באחד המסדרים השבועיים הרס”פ מעיר לי על הצ’ופ. זה צ’ופ קטן, גם ככה קיצרתי אותו מעל ומעבר. זהו, נשבר לי. כמה אפשר. אני מחפש להוציא פטור שיער. אני נזכר שפתחתי את הראש כמה פעמים, נשארו לי למזכרת כמה צלקות. אני מחליט לרכוב על זה. מברר בדיוק מה הקריטריונים. חוזר הביתה, מבקש מאמא שלי ‘לעצב’ לי קצת את הצלקות, שיהיו מספיק גדולות. איזה מחזה משעשע. אמא יהודיה עומדת באישון ליל בשביל הנראות של הבן יקיר שלה. הזכיר לי את האמהות הרוסיות ששברו לילדיהן את הרגליים שלא יישלחו לחזית האוקראינית. ולא, אני לא משווה. נכון, יש אמהות יהודיות היום שלא נרדמות בלילה. מוריד בפניהן את הכובע. את הכומתה אם תרצו.

התסבוכת השניה היא הזקן. אני לא מגדל, אבל גם לא מגלח כל יום. למי יש כח? לא אכפת לי לגדל. אבל מה אני אעשה עם פגישות? לא מבין למה אין פטור פגישות. שיהיה אפשר לגלח עד הסוף לפני פגישות, ואז לגדל שוב. איפה גפני שיטפל בזה?

אני מגיע בבוקר מוקדם לרופא. רופא ערבי. מסתכל שניה, לוקח תמונות, שולח לאישור. אחרי שלוש דקות יש אישור. פטור שיער קבוע, איזה כיף. אבן אחת נגולה מלבי. התסבוכת השניה היא הזקן. אני לא מגדל, אבל גם לא מגלח כל יום. למי יש כח? לא אכפת לי לגדל. אבל מה אני אעשה עם פגישות? לא מבין למה אין פטור פגישות. שיהיה אפשר לגלח עד הסוף לפני פגישות, ואז לגדל שוב. איפה גפני שיטפל בזה?

באחד מימי ראשון מגיעה אלי אחת החיילות כולה התרגשות. “אתה יודע ששמרתי שבת?” היא חילונית. ההורים שלה גם. “זה מאד קשה כשכל הבית לא ככה.” היא לא בקטע של התחזקות או משהו. ההפך. לטענתה בעבר היתה קצת יותר מחוברת. להתחייב לשמור כל שבת מפחיד אותה. “לא רוצה לשמור כשלא כיף לי, לכן מדי פעם אני שומרת.”

לא ידעתי מה להגיב. אמרתי, “וואלה מגניב. כל הכבוד.” מה באמת אני אמור להגיב? גוון של מסורתיות שלא הכרתי. לא שיערתי שקיים בכלל. בבועה החרדית הכל דיכוטומי. כנראה שהפסיפס באמת מורכב. בלילה קצת הייתי מאוכזב מעצמי. היא באה אלי כולה בהתרגשות, ולא הגבתי כראוי. למחרת תיקנתי. פרגנתי וחיזקתי. אני לא בקטע של לחזק את הסביבה. ההפך, אצלנו מקובל שכל המקרב גם מתקרב. אבל להוריד, זה לא. אבל זה באמת יפה לראות.