כומתה שחורה – פרק י’

אני ישן בתנאים לא תנאים. אבל למי אכפת. אני כבר רגיל לזה. מתמקם וממשיך בחפיפה. בגדול זה לקרוא מאות מסמכים. אלפי עמודים. רובם אבל מעניינים. מאד אפילו. ברגע שאני שם, אני גם חשוף למה שקורה בלייב. שזה מאד מאד מאד מעניין. הרבה מהדברים המצחיקים והמוזרים ולפעמים גם הטפשים אני לא יכול לספר. גם בלי קשר למודיעין עצמו אלא סתם להתנהלות הכללית והלוגיסטית. אבל על היום שהייתי צריך לעשות תורנות אני כן יכול.

אז ככה, כל חייל עושה בערך פעם בחודש חודשיים עבודות רס”ר. הגיע תורי. תורנות עוגיות קוראים לזה. להיות אחראי על הכיבוד הקל מחוץ לחדרים של החיילים בעבודה. די טפשי. לנקות קצת, לפנות זבל וכו’. פיין בסבבה. אבל אז מגיעים ההוראות של הרס”ר וזה כבר ארוע אחר. אתן לכם דוגמא: הזמינו סלטים. סלטים אישיים. מובן שרק אחרי שהעלו בדקו את התאריך. צריך לזרוק לפח. אבל הרס”ר משום מה החליט שעגבניות השרי שנמצאות בפנים עדיין טריות. חבל לזרוק. “תוציאו אותן,” הוא הורה. אתם מצליחים להבין את הסיטואציה? לפתוח מאה קעריות של סלטים, ולשלוף מתוכן את השתיים־שלוש עגבניות שרי. פשוט בזיוני. ממש. אחר כך ירדתי למטבח, לשטוף כלים וכולי. בסדר. צריך כוח אדם. ומי אם לא החיילים הפשוטים יעשה את זה. הכל טוב. אבל בקטע הזה אני לא מסכים עם צה”ל. בישיבה, לפחות אצלנו החרדים, אין חיה כזאת. גם לא בקטע חינוכי. אדרבה, החינוך הוא שאסור לנו לעשות דברים כאלה. ולדעתי אנחנו צודקים. הבנתי שאצל המיזרוחניקים בישיבות יש לבחורים תורנות מטבח. שהם שוטפים את הכלים שלהם. לא מצליח להבין את זה. אני בהחלט חושב שבעידן שלנו השאיפה צריכה להיות לגדול להיות אדם שלא צריך לעשות עבודות פשוטות. להיות מספיק חשוב שיעשו את זה בשבילו. או לחלופין חשוב מספיק ומרוויח מספיק שמשלם לאחרים לעשות את זה עבורו. לא מבין את ההתעקשות הזאת. לא מצליח לראות את הערך המוסף שזה מביא. 

בהמשך עברנו לבסיס אחר. נהיה בו מספר שבועות, עד שנחזור לשגרה מלאה. בסיס סגור על מלא. אני ישן שם שבוע שלם. שעות עבודה עד שמונה בערב. ואז חיי פנימיה. ממש כמו בישיבה. מובן שזה מעורב. דהיינו מגורים נפרדים והכל, אבל הרחבה והשטחים המשותפים מעורבים. קמפוס שלם.

בהמשך עברנו לבסיס אחר. נהיה בו מספר שבועות, עד שנחזור לשגרה מלאה. בסיס סגור על מלא. אני ישן שם שבוע שלם. שעות עבודה עד שמונה בערב. ואז חיי פנימיה. ממש כמו בישיבה. מובן שזה מעורב. דהיינו מגורים נפרדים והכל, אבל הרחבה והשטחים המשותפים מעורבים. קמפוס שלם. האמת, לא ידעתי מה לחשוב על זה. כאילו אין באמת הבדל בין לעבוד מעורב כמו כל יום לזה. הרי המגורים נפרדים. אבל עדיין…

חיי הבסיס דוקא סבבה. אוכל מצוין. קצת חם בחדרים, המזגן לא משהו. אבל כמו שאמרתי, בדיוק כמו בישיבה. יש גם בית כנסת, תפילות והכל. לילה אחד אני מגיע למעריב. אני רואה חיילת נכנסת לעזרת נשים. דתיה עם חצאית ורובה. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. לא הקטע של החצאית, אלא דתיה עם רובה. וואלה, התפלאתי עד כמה האידאולוגיה חדרה אצלם עמוק. יש בזה משהו מדהים. אבל גם הבנתי פתאום למה החזון איש אמר על זה ייהרג ואל יעבור. לא יודע להסביר. פשוט הבנתי. אחר כך אמרו לי שיש כמה מתנדבות חרדיות במשטרת ירושלים. עם נשק והכל. ממש פלאי פלאים. 

ערב אחד חייל חילוני מגיע לבית כנסת. מתיישב לידי. הוא לקח כיפה לבנה בכניסה. נראה שזו הפעם הראשונה שלו. הוא מסתכל עלי. אני מבין מיד. פותח לו במקום הנכון, ומראה לו כל פעם. לאורך כל התפילה. בסוף הוא מהנהן לי תודה בראש ויוצא. לא החלפנו מילים. כלום. התפלל ויצא. עוד סיפור לאוסף. 

באחד מימי הצהריים אני מגיע לחדר האוכל. מבקש מהם את החמגשית בד”ץ שלי. היה היתה קרה. הם שכחו לחמם. משגיח הכשרות שם לב לזה, הרים טלפון וצעק עליהם. הרגשתי לא נעים. תמיד היתה לי התחושה המתנצלת הזאת, הנחבאת אל הכלים. שהכל בחסד ולא בזכות. תמיד בסביבה חילונית התהלכתי בחשש, בשקט. מעבר לתחושה המוטעמת בנו עוד מעידן החיידר של ‘קידוש השם’ ושצריך להתנהג מעל ומעבר. תמיד היתה לי הרגשה כזאת. לא לדרוש, לא לבקש, לא לצעוק – גם כשמגיע לך לחלוטין. יש מצב שזה היה קצת נחיתות חרדית. בגלל או אולי בעיקר בגלל סיפור הגיוס והעליהום שיש על בחורי ישיבה. היו תקופות שכשהייתי נאלץ ללכת לאזור חילוני פרופר, הלכתי בפחד כזה. או שפשוט לא הייתי הולך. הייתי דוחה ביקורים רפואיים בגלל זה. עכשו שהתגייסתי אני צריך להפסיק לפחד. זהו. אתה נושא בעול כמו כולם. גם ‘לשיטתם’. תרגיש חופשי כאילו זה הבית שלך. אבל עדיין. תחושת הניכור והזרות כנראה תלווה אותי תמיד. למחרת אני מגיע, והם מיד מושיטים לי שתי מנות רותחות ומלאות. מה שנקרא כיד המלך. ככה נראה ‘בזכות’, אני אומר לעצמי. 

אני מתיישב לאכול. מחפש שולחן ריק. קצת שקט. אחרי כמה דקות, אני מזהה מהצד את הברוך. שלוש חיילות מהענף צועדות לעבר השולחן. מתיישבות. מצדו השני. משוחחות ביניהן. אני שותק. אוכל לאטי. אחרי כמה דקות הם פונות, מתעניינות מאיפה אני וכולי. יצאתי למספיק פגישות בחיי, מספר דו־ספרתי של בחורות. זה לא הבעיה. אבל פה הסיטואציה אחרת. מוזרה. מעט מביכה אפילו. מובן שעניתי כאדם נורמלי. קצת נייעס על הענף. אבל לא היה לי טבעי. עד שאחת מהן שאלה, בעצם למה התגייסת?. פה כבר עצרתי. ניצלתי את ההזדמנות לחלץ את עצמי. לא שאין לי מה לומר. ההפך. יש לי הרבה. אבל לא יודע… אוףףף לא יודע… 

אחרי מעריב אני מתיישב ללמוד. אחרי הגמרא אני לומד משנה ברורה יומי. שני סעיפים. אני באמצע הלכות נשיאת כפיים. השו”ע דן לאילו כהנים אסור לעלות לברך. יש עברות שאם עשה אסור לו לברך. המשנה ברורה מדבר שם על כהן שדחף אשה הרה והרג את העובר. מותר לו לברך פוסק המשנ”ב, כי אין חייבים מיתה על זה. גרם לי קצת למשבר. אנחנו הרי חרדים, ימניים, שמרנים, רפובליקנים וכולי, בוודאי מתנגדים להפלות. וכמובן זה גם מנוגד להלכה. אבל הנה גם התיירה מחלקת בין תינוק חי לעובר. זה לא אותו דבר. רצים לי כמה סבורעס’ וחילוקים שניתן לומר, אבל עדיין… צ”ע. 

ביום חמישי היה קצת מוזר. כחלק מחזרה לשגרה אחרי המלחמה היינו צריכים להעביר מלא ציוד. לסדר בחדרים. להעמיד עמדות. לנקות. בקיצר, להעמיד הכל חזרה. כל ענף קיבל משימות אחרות. הקבוצה שלי מסיימת. אני בא ללכת הביתה. מגיעה אלי הקמב”צית ואומרת לי לרדת לאיזה חדר למטה. “יש שם מלא דברים של החטיבה שצריך לעשות. אחרי זה כולם ילכו הביתה.” אני יורד. הגיוני מאד. אחרי החדרים הפרטיים צריך לסדר את הדברים הכלליים של החטיבה. אני מגיע לחדר. עמוס בחיילות וקצינות. מלא עבודה לעשות. למיין וכולי. אווירת ניקיונות של ערב פסח. הבוקסה דולקת. שירים עליזים שמושמעים ברקע. הבנות כמובן מזמרות להנאתן ושרות, צחוקים וזה, אבל עובדים. בכללי, אני לא כזה חובב מוזיקה. אבל אף פעם לא יצאתי מהחדר בישיבה כששירת נשים היתה מושמעת. אני לא צול בכלל. ההפך. הייתי נחשב לאחד מהפרוסטרים הגדולים אצלי בוועד. יש גם את ההיתרים הידועים למי שיודע (הרב אלישיב, הרב עובדיה) אבל פה הסיטואציה היתה אחרת. דבר ראשון אין פה באמת היתרים, אתה גם רואה את הפרצוף של החיילות, וזה גם חי ולא אלקטרוני. הן שרות בעצמן. אבל אני מתכוון מעבר לפן ההלכתי היבש. על סיטואציות כאלו מתכוונים. על הרגעים האלו. 

פעם אחת באמת לא קרה כלום. אבל אני יודע שלא. אני יודע שזה האווירה. ובצדק. אלו אנשים צעירים, שנותיהם היפות, למה שלא ייהנו. בישיבה קורה בדיוק אותו דבר. אני מסתפק מה לעשות. לצאת ולא לעזור, יתהו איפה הייתי. למה אתה סתם נעלם.

פעם אחת באמת לא קרה כלום. אבל אני יודע שלא. אני יודע שזה האווירה. ובצדק. אלו אנשים צעירים, שנותיהם היפות, למה שלא ייהנו. בישיבה קורה בדיוק אותו דבר. אני מסתפק מה לעשות. לצאת ולא לעזור, יתהו איפה הייתי. למה אתה סתם נעלם. לבקש מהמפקד לצאת בגלל זה, הרגיש לי שהוא יחשוב שאני מנסה להתחמק. זו באמת היתה עבודה מעצבנת. בחדר חינגה מלאה. שירים קצביים, תנועות. וזה לא חדר גדול, כן? אני לא מתרגש. לא קרה כלום. הכל בסדר. אבל בהחלט סיטואציה. חושב מה לעשות, בסוף מוציא את הפלאפון. שם אוזניות. מגביר ווליום. מחפש שיר ספציפי. אני מוצא. “אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא” של איזה זמר חסידי. “אם לא הרגעים האלו,” אני אומר לעצמי, “כמה חיילים איכא בשוקא.” אני קולט כמה חיילות מסתכלות עלי. אבל למי אכפת? איך ליברמן תמיד היה אומר, חיה ותן לחיות. אני רואה על מבטיהן שהן קלטו את הסיטואציה. ‘נכון, אני פה באותו חדר,’ אני אומר לעצמי. ‘כולנו פה יחד באותו מרחב. אבל לא. אנחנו שונים. אנחנו לא אותו דבר. אנחנו מובדלים.’

בסוף השבוע אני חוזר הביתה ברכבת. עוצר להחליף באחת מערי הפריפריה. התחנה מלאה רק בחיילים וערבים. תמונת ראי מצוינת. הרכבת מגיעה ואני רואה על הקרון הראשון שלט גדול “רכבת ישראל מצדיעה לחיילי צה”ל ולאנשי כוחות הביטחון”, ובשורה מתחת “תודה רבה”. אני מחייך. מתמלא קצת בגאווה. ‘אין על מה,’ אני מחזיר בחיוך לחלל האוויר. אין על מה. 

להדפסה