כומתה שחורה – פרק ט’

כמו כולנו, גם אני גדלתי מגיל קטן על המלחמה עם איראן. על השאלה אם ישראל תתקוף מתישהו, כמו כולם גם אני גדלתי על תיאורי האימה של עשרות אלפי הטילים שינחתו פה בשעות הראשונות למלחמה ועל תוצאות המטחים האלה. העברתי אין ספור שעות בוויכוחי אימה עם חברי בישיבה, על מה יקרה, ואם כן – איך זה יקרה, ואם ביבי באמת רצה לתקוף ב־2012 או לא. פעם אחת אפילו נכחתי בארוע עם בני בגין ושאלתי אותו על כך. הוא טען שכן. אני אישית תמיד האמנתי שבדקה התשעים ביבי יתקוף. ישראל תמיד פועלת רק כשאין ברירה. ששת הימים, יום כיפור, בגין בעיראק ועוד. רק אולמרט בסוריה יוצא מהכלל. היתה גם פעם שהצלחתי להשתחל לארוע סגור שביבי הגיע. נתנו לכל אחד הזדמנות לשאול שאלה אחת. גם לי. “האם תתן הוראה לתקוף את מתקני הגרעין ללא אישור אמריקאי?” שאלתי. ניסיתי לנסח את השאלה כך שהתשובה תהיה חדה –  כן או לא. ביבי גמגם. ידעתי שהוא לא יכול להגיד לא. הוא גם לא בדיוק יכול לענות כן. הוא ענה ‘כןןןן,’ בגמגום כזה, ‘אבל…’ והתחיל לתרץ. שברור שישראל משאירה לעצמה את הזכות להגן על עצמה. אבל אנחנו תמיד מדברים עם השותפים שלנו וכו’ וכו’. התחמקות קלאסית. היו כמה רגעי תהילה כשהוא היה במגננה. הייתי מבסוט שסיבכתי אותו.

מהרגע הראשון שסיימתי טירונות והגעתי לבסיס, האמנתי שהתקיפה קרובה. עכשו מתברר שההכנות אכן היו בעיצומן. אבל לא סיפרו לנו כלום. אף אחד לא ידע באמת. ודאי שלא הדרגים שלי ושל מפקדי. אבל היה ריח באוויר. קרו דברים בבסיס כל הזמן. אנשים לחשו. רצו שמועות. לא הייתי בצבא בעשור האחרון, אבל הרגשתי שזו פעם ראשונה שכל צה”ל שש אלי קרב. הפעם כולם רוצים לתקוף. זה כבר לא ויכוח מדיני בטחוני בין פוליטיקאים ובכירים ברמה הגבוהה. אחרי השביעי לאוקטובר, המלחמה בצפון והטילים מתימן, כל העם הבין שחלאס. אין ברירה. חייבים להוריד את הבוס. התחושה שלי הייתה כי צה”ל רצה, היה מוכן ופשוט חיכה להוראה. 

הייתי קצת לחוץ. אני עדיין בחפיפה, עוד לא נמצא בנייעס. כאילו ברמת הבקיאות כן, אבל לא ברמת עיון. עוד לא מונח מספיק ברייד. אני עדיין בתחילת שבוע.

הייתי קצת לחוץ. אני עדיין בחפיפה, עוד לא נמצא בנייעס. כאילו ברמת הבקיאות כן, אבל לא ברמת עיון. עוד לא מונח מספיק ברייד. אני עדיין בתחילת שבוע. ראשון בבוקר, פעם ראשונה שפותחים קצת את הסוגיה. ידעתי שאם זה קורה עכשו, אני לא אעשה כלום. אחר כך גם אמרו לי שאם באמת משהו קורה אני בבית. כי בעתות חירום אין זמן לדברים לא נחוצים כמו חפיפות, ואין מספיק מקום לכולם. ‘ביבי,’, לחשתי כל יום. חיכית ארבעים שנה, מה זה בשבילך עוד חודשיים. בחייאת, תעשה טובה. זו היתה תפילת שווא. 

התחושות הן מעורבות. היסטוריה. היסטוריה שאני מחמיץ. אני כמעט נוגע. אבל לא באמת. נלהב לקראת הבאות, ובמקביל די מאוכזב. פספסתי בחודשיים. מאידך, החודשיים האלה היו בישיבה. תמכתי בכיפת הברזל השמיימית. כל השבוע האחרון חברים שואלים אותי מה קורה. זה הסקופ הכי דרמטי שיש בעשור האחרון. אבל לא. במקביל מתרחשת כל דרמת הגיוס והפלת הממשלה. בקיצר, גם כשאתה נמצא קצת בנעייס, זה לא שווה כלום. אתה לא יכול ללכת עם זה למכולת.

מזכיר לי את התיאורים המצחיקים על גיהנום. חדר מלא פקטים בלי מצית. אני מתעורר לקראת בוקר עם כל עמך בית ישראל, ומבין. זהו זה. פספסתי סופית. כל צה”ל עושה היסטוריה ואני יושב בבית. אני גם לא בישיבה. גם אכלתי את הדגים המסריחים וגם גורשתי מהעיר. חברים שלי מתקשרים אלי, לנסות קצת לקבל מידע, ואני צריך להשיב את פניהם ריקות. כמוני כמוכם, ניזון מהתקשורת. אוי לבושה. עד שכבר עשית צעד, בסוף הם לא צריכים אותך. לא עוזרים ההסברים. חפיפה או אין מקום או תפקיד מוגדר, עדיין לא מוכשר מספיק. הם לא מבינים איך המערכות עובדות. בסוף אני חייל מודיעין ובמאני טיים אני בבית. 

מסתמא זה עונש על כל הפעמים שהשבתי את הגמרא בידיים ריקות. שמה בבית מדרש, כל רגע הוא היסטוריה, ולא ניצלת מספיק. זה לא תכנית כבקשתך כנראה. המפקד שלי אומר לי תלמד בבית. אני עושה זאת באמת בבית כנסת ליד. אבל זה לא זה. הוא גם לא יכול להבין את זה. אינו דומה האי להאי. אף אחד לא מבין כלום. אני יושב בבית ומחכה. מחכה לטלפון שיגאל אותי. שיקראו לי. למשהו. אמרתי להם, לא אכפת לי מה, אפילו שמירות. אבטשים. תנו לי משהו. כל יום אני משגע את כל מי שאני יכול. בגבול הטעם הטוב כמובן, אבל משגע. אני לא מסוגל לעמוד מנגד.

גם יש כמובן הסיפור של טלפונים בשבת. אוהו סיפור קשוח. בגלל שזה זמן מלחמה צה”ל דורש מכל החיילים להיות זמינים 24/7. גם בטירונות ביקשו שנהיה זמינים. אבל אז זה בוודאי לא פיקוח נפש, אז מי סופר. מהרגע שהגעתי ליחידה הסיפור משתנה. בעיקרון זה כן פיקוח נפש. אבל עדיין לא לי, כי ממילא אני לא אוקפץ. כי עדיין אין לי תפקיד. אז כל השבועות הייתי משאיר את הפלאפון דלוק, אבל לא סוחב אותו אתי, כאילו זמין באיזי. בשבוע שלקראת התקיפה המפקדת קוראת לי ואומרת, “תקשיב, זה חשוב.” גם למקרה הקפצה שכן יש מצב, וגם אם זה רק לוודא שאתה בסדר. “ירוק בעיניים” נכס”ל וכד’. “אם לא תענה,” היא אומרת לי, “זה יהיה משמעתי.” הפעם ידעתי שככל הנראה יתקשרו, אז העסק נהיה רציני. לא ידעתי מה לעשות. מרגיש לי שזה סתם חילול שבת לענות להם, גם אם תהיה נפילה אצלי. אם אני נמצא בסכנת חיים אתקשר לכוחות הצלה, מה היא יכולה לעזור. אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שניה לשים את עניין המשמעת בצד. “מה את עושה אם אני לא עונה?” שאלתי אותה. “אני מתקשרת שוב ושוב, ואז נכנסת לרכב ונוסעת אליך הביתה. זה ההנחיות שלי כמפקד.” אני לא פוסק הלכה, אבל הרגיש לי שבכה”ג אני צריך לענות. למנוע חילול שבת ככל הניתן. אחר כך גם התקשרתי לרב וגם הוא פסק ככה. נוסיף לזה את החששות שיש מעבר לנפילות כחייל מודיעין (והמבין יבין) ואכן יש סיבה אמיתית לענות לצילצול ולעדכן שהכל בסדר. 

שישי לפנות בוקר. כמו כולם גם אני קם מההתראות. בלגנים וזה ושבת מתקרבת. בקבוצות של הדתיים והחרדים בחיל מעבירים את ההוראות המעודכנות של הרבנות הצבאית, מה מותר לעשות ומה אסור. גם התכנית החרדית יוצאת בהודעה: “בזמן המלחמה אין תנאי שילוב חרדים, לרבות ישיבה בחללים משותפים, משמרות מלאות ומשמרות בסופ”ש.” שכויח, אני מגחך לעצמי. כאילו שבשגרה הוראות אלו מיושמות. חחח, חברה תהיו מעודכנים בבקשה. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת. כמו כן יוצאת הוראה שכל חייל דתי יעדכן את מפקדו היכן הוא שוהה בשבת, ואז רק אם היתה נפילה באותה עיר המפקד יתקשר והחייל יענה. אבל לא סתם על נפילות בכללי שאז מופעלות ההנחיות. גם פה אני מגחך. נראה לכם שההוראה תיושם? אף פעם זה לא תופס בדרגים הנמוכים. 

בזה הרב לייבל צודק. כל מה שלא מוגדר בצבא פקודת מטכ”ל לא תופס בשטח. לא יעזור כלום. לפי מה שהבנתי הרב לייבל עדיין לא תומך רשמית בחטיבה החרדית החדשה רק בגלל הסיבה הזאת. הם לא נענו לכל דרישותיו להטמיע את כל התקנות כפקודות מטכ”ל. צה”ל יכול להתאים עצמו לחרדים. הוא רק צריך רצון. לא רצון תקשורתי. אלא רצון אמיתי. רצון גם לעמוד מול ביקורת משמאל, שבוודאי תבוא.

בקיצר, אני יודע שיהיו אזעקות. אני יודע שהולכים להתקשר אלי. ובגלל הסיבה לעיל אני הולך לענות. אמנם בהיתר, אבל עדיין…פעם ראשונה שלי. פעם ראשונה שאני יודע שאני הולך לחלל שבת. אני מתלבש לכבוד שבת. מכניס את הטלפון לחליפה. יורד למטה לרחוב. הולך לבית כנסת. אמנם עדיין מנחה, אבל אני לא מסוגל לעמוד בפנים, מה יקרה אם יתקשרו באמצע, לא יכול. עומד בחוץ כל התפילה. סופר את הדקות. כולי בלחץ. מתחילים סעודה. אצלנו אין אזעקות. אבל אנחנו רואים יירוטים והכל. אני מחכה. וזה אכן מגיע. הטלפון מצלצל. אני בסלון. אני רץ לחדר שינה. חושך גמור. אני לובש כובע וחליפה. “אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם וכו’, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.” גם אני. שאף אחד לא יראה אותי. אני מוציא את הפלאפון. ידיים רועדות. רוטטות. לוחץ ועונה. זה רק דרבנן, אבל עדיין. אני כולי קפוא. “כן”, “אני בסדר”, “כן”, “כולנו בסדר, בממ”ד”, “תודה ושבת שלום”. ככה בקצרה. הכי מתומצת שאפשר. כמי שכפאו שד. בדחילו וברחימו. 

אני יודע שכאשר צריך לחלל שבת, מצוה לחלל. אבל עדיין, תשאלו כל איש הצלה, בסוף אתה מתחספס. אני לא רוצה. מקווה שרחמנא ‘בדיל ויעבור’. אני יודע שאני עתיד לחלל שבת במשמרות וכדומה במהלך השרות, אבל מקווה שאצליח לשמור על השלהבת. על הרתיעה הזאת שיש לכל ילד חרדי.

אני יודע שכאשר צריך לחלל שבת, מצוה לחלל. אבל עדיין, תשאלו כל איש הצלה, בסוף אתה מתחספס. אני לא רוצה. מקווה שרחמנא ‘בדיל ויעבור’. אני יודע שאני עתיד לחלל שבת במשמרות וכדומה במהלך השרות, אבל מקווה שאצליח לשמור על השלהבת. על הרתיעה הזאת שיש לכל ילד חרדי. אני חייב. אחד החיילים הדתיים אצלנו אמר לי, שלמשמרות בשבת הוא מגיע במדי א’. למרות שהוא כל הזמן עם הב’. “שיהיה לכבוד שבת,” הוא אמר לי. צריך לעשות משהו. להשאיר משהו. אי אפשר לשרוד אחרת. אני מנתק את השיחה. צונח על המיטה. לא מרגיש כלום. העולם לא נחרב. אך הכלום הזה פוער את החלל הכי זועק שאפשר. מין תחושה כזאת, שאני לא יודע להסביר. לא רוצה להסביר. מפחד להסביר. פשוט עדיף שלא אסביר. שיימחק. שייקבר. שיתאדה מהעולם. 

כל השבוע עובר. ואני בבית. מרוגש מהמצב, מתוסכל מהסיטואציה. איזה אויבים יישאר לי לחקור, אני צוחק עם עצמי. לחינם התגייסתי. כל יום מתקשר אלי מישהו אחר לוודא שאני בסדר. מש”ק חינוך, מש”ק דת, מש”ק ת”ש, קצין שלישות, קצין סגל, המפקד הזה והמפקד ההוא. ממש כל יום. כמה שיחות ביום. מלא אנשים משועממים. אבל בסוף זה חמוד. במוצאי נמאס כבר למפקדים. אני משגע אותם מספיק. הם קוראים לי לחזור. ימשיכו לי את החפיפה בתנאים לא תנאים. אני טס בשמחה. העיקר להיות קרוב. לנייעס. לאיפה שהכל קורה. להרגיש חלק. אוי ‘להרגיש חלק’… וכי זה לא כל הסיפור כאן מלכתחילה?!

להדפסה