אנחנו מגיעים. אני עולה הביתה מהר כדי להניח את התיק בבית הריק ולהתרענן. מיכאל ממשיך לכיוון הבית של רובי ורות כדי לאסוף את החבורה שלנו. בדרך כלל אני מצטרפת אליו כדי לפגוש את רות חברתי הטובה ולהודות לה על העזרה, אבל עכשו אני צריכה רגע להתאושש מהיום המתיש.
אני נועצת את המפתח בחור המנעול, אבל להפתעתי הדלת לא נעולה. אני נכנסת ומגלה את אביגיל, בתי בת השלוש־עשרה, יושבת עם ספר על הספה באמצע הסלון החשוך והמאד מבולגן. היא מרוכזת בספר והיד שלה מושכת בשער המתולתל שלה, תולשת שערות תוך כדי קריאה. עם הנשירה המוגברת שהיא חווה לאחרונה תכף היא תתחיל להתקרח. היא ממהרת לסגור את הספר ולהתיישב כשהיא רואה אותי.
“מה קורה, אביגיל? למה את לא אצל רות? רק את כאן?”
“גם נועה כאן,” אביגיל אומרת. “העדפנו לחזור הביתה. בלגן שם.”
אביגיל ונועה באמת כבר גדולות והן צריכות את השקט שלהן, אבל זה קצת מרגיז. הן השאירו את רות להתמודד לבדה עם כל הקטנים, וממש לא נעים לי ממנה.
המרוץ היומיומי הזה בין עבודה לבית הוא קצת כאוטי. הוא אפשרי בכל אופן רק בזכות גיסתי רות. היא נותנת יד פעם בשבוע, מקבלת את החבורה אליה אחר הצהריים, מאכילה ומארחת אותם עם החבורה שלה רות היא אשתו של רובי, אחיו הצעיר של מיכאל, והם גרים קרוב. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה.
המרוץ היומיומי הזה בין עבודה לבית הוא קצת כאוטי. הוא אפשרי בכל אופן רק בזכות גיסתי רות. היא נותנת יד פעם בשבוע, מקבלת את החבורה אליה אחר הצהריים, מאכילה ומארחת אותם עם החבורה שלה רות היא אשתו של רובי, אחיו הצעיר של מיכאל, והם גרים קרוב. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה.
יום שלישי הוא יום העבודה הארוך שלי, שבו אני משלימה שעות עבודה כדי שאוכל בשאר ימות השבוע למהר ולצאת מוקדם כדי להספיק לאסוף את הקטנים שלי מהמעון ומהצהרונים. אני מסיימת לעבוד לעת ערב, ויוצאת אפילו אחרי המנהלת הוורקהולית שלי. אף שקיץ, בחוץ כבר חשוך כשאני עוזבת את בנין המשרדים וממהרת להצטרף למיכאל, שבא לאסוף אותי ברכב אחרי שהוא מסיים ללמוד בכולל. הוא חוסך לי שעה של היטלטלות בתחבורה הציבורית, וכך גם יש לי זמן לספר לו על יום המתיש שלי.
אני לא באמת סובלת בעבודה, אבל זה מרוץ מעייף, והימים האחרונים היו לחוצים במיוחד בגלל אין ספור תקלות שהתגלו בפרויקט ברגע האחרון.
המשכורת שלי מספיקה לנו בסך הכל, אבל למיכאל קשה לראות אותי עובדת אינטנסיבי כל כך. אני חוזרת ומבטיחה לו שזה בסדר, ושאני רוצה שהוא יישאר בכולל, ובכל זאת הוא מרגיש אשם. אבא של מיכאל הוא ראש ישיבה חשוב, ואחיו הצעיר רובי מלמד בישיבה שלו, אבל מיכאל הוא אברך כולל ואין לו שאיפות כאלו, גם אם לפעמים לא קל לו לשמוע את הקיטורים שלי.
אני נכנסת לחדר הבנות, ומוצאת שם את נועה במיטה, שומעת מוזיקה באוזניות הנצחיות. היא שקועה מאד ולוקח לי זמן להסב את תשומת לבה. בסוף היא מואילה בטובה להסיר אוזניה אחת ולנעוץ בי מבט אדיש.
“למה השארתן את רות עם כל הקטנים לבד?” אני שואלת.
“היא לא לבד,” נועה עונה בקוצר רוח. “רובי שם. הוא מגיע לעזור לה ביום שלישי. ואם עדינה יכולה לברוח עם חברות ולהשאיר את אמא שלה להסתדר, גם אנחנו יכולות.”
לא קל לדבר עם נועה, בתי הבכורה החכמה והעצמאית. זו תקופה קוצנית במיוחד שלה, אבל דוקא עם רות ועם רובי יש לה קשר טוב, והיא תמיד אהבה להיות אצלם בבית. רובי הוא הדוד הצעיר והכיפי, ותמיד יש שם ממתקים ונשנושים. הרבה יותר ממה שאני מרשה אצלנו. היא אמנם כבר לא ילדה קטנה וכבר הרבה פחות כרוכה אחרי רובי ויותר מרוחקת, אבל עדיין. חוסר האכפתיות שלה וחוסר הכרת הטוב לרות שעוזרת לנו כל כך הרבה ממש מרגיזים אותי, רות עושה לי טובה ענקית, ונועה ואביגיל אמורות להשתתף ולתת יד ולא להשאיר אותה לבד. אבל אין לי כח לפתוח מריבה גם אתה הערב.
“אכלתן שם לפחות ארוחת צהריים?” אני שואלת.
ביום שלישי אני לא דואגת להשאיר בשבילן שום דבר אכיל, כי אני סומכת על רות ועל הבישולים המצוינים שלה. אביגיל במיוחד אוהבת לאכול שם.
נועה נאנחת ומוציאה את האוזניה השניה. נותנת לי תחושה שאני ממש מפריעה, ושהיא רוצה כבר לחזור ולהתרכז במוזיקה.
“לא אכלנו שם. נשנשנו משהו בבית. הכל בסדר. אנחנו לא רעבות. וחוץ מזה כואבת לי הבטן.”
בזמן האחרון היא מתלוננת הרבה על כאבי בטן לא מוסברים. אולי זו שיטה להתחמק מדברים שהיא פחות רוצה לעשות, כמו עזרה בבית ולימודים. זה מעצבן, ואני רוצה לנער אותה מהאדישות, אבל הילדים תכף חוזרים, ומיכאל בטח צריך עזרה עם העגלה. אני יוצאת מהחדר, רואה אותה נועצת חזרה את האוזניות באזניים, מסתגרת בעולם שלה, ולא מעלה בדעתה להציע עזרה.
אביגיל לעומת זאת באמצע לסדר את הבלגן בסלון. היא מסתכלת עלי במבט אשם.
“זה בסדר שנשארנו בבית? משעמם לנו שם עם הקטנים. רות אמרה שהיא מסתדרת. רוב הזמן היא במטבח. והילדים היו בסדר. הם שיחקו ביחד.”
אביגיל ילדה מאד אכפתית ואחראית, ואני קצת מתפלאה עליה. לרות יש קטנים משלה, ואין ספק שהיא צריכה עזרה. בפרט אם עדינה, בת דודתן בת העשר, יצאה עם חברות. חוץ מזה רובי הרי נאלץ לחזור במיוחד כדי לעזור לה, וזה לא נעים וגם ביטול תורה. בזמן האחרון אביגיל נמצאת הרבה מאד בבית ומוזר שהיא בעצמה לא יוצאת כמעט עם חברות, אף שהיא ילדה מאד חברותית. אולי הצורך החדש שלה בשקט ובפרטיות הוא חלק מתהליך ההתבגרות.
אני מבקשת ממנה בקצרה לאסוף את החלקיקים הקטנים מהרצפה לפני שהקטנים חוזרים, וממהרת החוצה במורד המדרגות כדי לעזור למיכאל. מתישהו בקרוב אצטרך לדבר עם הבנות על הסידור הזה של יום שלישי, אבל אין לי זמן בשביל זה עכשו. אני קוברת את הכעס והפליאה עמוק בינתיים.
בחוץ האוויר עומד, חם ומהביל. ושתיים מהשכנות שלי עומדות שם, מתמהמהות בדרך להשכבה. אני מאד לא אוהבת לחלוף על פניהן ולהרגיש את המבטים שלהן משפדים אותי. אני אמא עובדת גם בחופש הגדול, והשעות המאוחרות שלי יוצאות דופן ובהחלט עילה מוצדקת לשיפוטיות שלהן ולנקיפות המצפון שלי. הן מסתכלות עלי כעל אשת קריירה שהעבודה יותר חשובה לה מהמשפחה, במיוחד כשהן רואות שאני חוזרת הביתה מהעבודה כשכבר חושך בחוץ, והיום אני מרגישה אשמה במיוחד. נועה ואביגיל ממש לא מאושרות מהסידור שלנו עם רות והכעס שלי עליהן לא מוצדק. זה התפקיד שלי להיות עם הקטנים. לנועה ולאביגיל יהיה מספיק זמן לגדל את הילדים הפרטיים שלהן.
אני מקווה שהשכנות שקועות מספיק בשיחה ביניהן, כך שאוכל לחלוף על פניהן מהר בלי שישימו אלי לב, אבל שולי, השכנה מהדלת ממול, עוצרת אותי. “אתי, ראיתי שהבנות שלך נשארו לבד בבית היום, נכון?”
זה לא נעים. בטח גם היא חושבת שאני אמא מזניחה, אני חושבת בחמיצות, אבל היא מיד ממשיכה: “מסתובב בשכונה נער שכנראה מתעסק עם בנות. צריך להשגיח ולהזהיר אותן לא לפתוח את הדלת ולא להסתובב לבד.”
אני נושמת עמוק, מקשיבה לפרטים, ומודה לה על הדאגה. אני מסמנת לי בראש תזכורת לדבר עם אביגיל ועם נועה על מוגנות בהזדמנות הקרובה.
מיכאל מגיע ואני ממהרת לעזור לו לפרוק את הילדים מהרכב ולהעלות אותם הביתה.
*
רק ביום שישי אני מתפנה לשיחה המתוכננת. זה יום שישי של קיץ. מהימים הספורים האלו שהחופש שלי ושל הבנות שלי מסתנכרנים. הבנים עוד לומדים, הקטנה במעון, אביגיל ונועה שלי כבר בחופש הגדול, ואני נמצאת במטבח, כמו שצריך, מכינה שבת.
אביגיל ונועה אתי. מדליקות מוזיקה, נותנות יד. האווירה טובה בהתחשב בזה שמדובר בשתי מתבגרות בנות שלוש־עשרה וחמש־עשרה ואמא עייפה אחת.
רובי גיסי הצדיק קפץ במהלך הבוקר עם קופסאות של סלטים ופשטידות מאמא שלו ושל מיכאל, וזו היתה עזרה גדולה. מיכאל לומד עם חבר ביום שישי בבוקר בקצה השני של העיר, והוא מגיע די מאוחר. הוא לא היה מספיק גם לקפוץ להורים שלו אחרי הצהריים וגם לעזור לי לארגן את הבית ואת הקטנים לקראת שבת. ביקור אצל מלכה חמותי לוקח זמן. אם מיכאל היה עובר שם כדי לקחת את הקופסאות, הוא לא היה מסרב להתעכב שם לארוחת צהריים רגועה ולפינוק של אמא שלו, אז אני מודה לרובי מאד על שהוא חסך לי את התסכול הזה. אני אמנם מסתדרת וזה יום שישי ארוך, אבל מתיש לארגן את הכל לבד אחרי שעות של עמידה על הרגליים במטבח.
היה לי קצת לא נעים כשרובי ביקש שאחת הבנות תבוא אתו באוטו כדי לעזור לו לסחוב דברים לבית שלהם, בקומה הרביעית, ושתיהן התחמקו.
“אמא, הכל פה עוד בלגן ואני באמצע לסדר את המטבח,” נועה התעקשה. אביגיל הצטרפה אליה. “אני באמצע לקלף ירקות לפשטידה. עדיף לא לעצור באמצע. שנסיים כבר עם הבישולים ותספיקי לנוח קצת.”
זה לא כל כך מתאים להן. אביגיל באמת מסורה ודואגת לי, ונועה העניינית והמעשית היא עזרה ענקית במטבח, אבל הייתי מצפה מהן דוקא לקפוץ על ההזדמנות ולפתוח במריבה מי תזכה לחמוק החוצה מהמטבח המבולגן ומעומס המטלות.
“אתן בטוחות?” רובי היה מופתע כמעט כמוני, וניסה ללחוץ עליהן שוב. “יש מזגן באוטו ואני משלם בחטיפים.” הוא מכיר טוב את אביגיל ויודע כמה קשה לה לעמוד בפני פיתוי כזה.
להפתעת שנינו זה לא עבד, ונועה התרגזה וענתה לו בעוקצנות של מתבגרת: “אנחנו לא ילדות קטנות ואנחנו לא עוזרות בשביל פרסים. תבקש מעדינה.”
זה היה ממש חצוף ולא ידעתי איך להגיב לה מול רובי. כל הסצנה הזו היתה ממש מביכה. ראיתי שהוא קצת נעלב, אבל הוא ויתר בסוף בנחמדות ואפילו התבדח: “לא ידעתי שהאחייניות שלי כל כך אוהבות לעזור במטבח. שאשלח את עדינה לשיעור פרטי?”
אני מקווה שזה סימן טוב, ושבאמת היה להן נחמד במיוחד אתי היום, אבל עדיין מאוכזבת ונבוכה.
כשפחות או יותר שבת עומדת על הכיריים והכלים שטופים, אני מחליטה לנצל את ההזדמנות לשיחה עם אביגיל ועם נועה על הספות בסלון.
אני אוהבת את יום שישי בצהריים. יש ריח מושלם של חלות אפויות ומרק עוף, וכשהוא מתערבב בריח של הכביסה הנקיה זה ממש ריח של בית. מין תמהיל מדויק כזה שאני עובדת עליו כבר שנים כדי לתת לילדים חמימות משפחתית. משהו שלא היה לי מאז גיל עשר, כשאמא שלי נפטרה. אם יש משהו שאני זוכרת היטב מאמא שלי ומתגעגעת אליו עד כלות, הוא השהות אתה יחד במטבח ותחושת הגאווה שחשתי כששפכתי חומרי אפיה שהיא מדדה מראש, לקערת המיקסר הגדולה. לא משנה כמה סוכר נשפך על השיש ועל הרצפה, וכמה הייתי מלקקת בדרך, באמת האמנתי שבלי העזרה הזו היא לא היתה מסתדרת במטבח.
היום החופשי שלי מוקדש למטבח ולבית, ואני מניחה רגע בצד את נקיפות המצפון על הזמן הרב שאני מבלה בעבודה ולא עם הילדים. נחמד להרגיש קצת טוב עם עצמי לשם שינוי.
עברנו את שישי בבוקר יחד במטבח בלי מריבות, לא ביניהן ולא אתי. הצלחתי לשמור על אווירה טובה, למרות הלק המכעיס שנועה הופיעה בו בבוקר במטבח. התגברתי ושתקתי גם על זה וגם על התקרית הלא נעימה עם רובי, ונועה התגברה על הפרצוף הלא מרוצה שלי ולא עשתה עניין. עכשו אנחנו מתיישבות לנו ברוגע לשיחת בנות.
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו משוחחות על מוגנות. היו לנו כבר שיחות פרטניות עם איזה ספר מצויר כשהיו קטנות והיתה שמועה על פוגע באזור. אני מנסה לשוחח עם הבנות בפתיחות על נושאים כאלו, אם כי בהיותי יתומה מאם לא היתה לי דוגמא אישית.
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו משוחחות על מוגנות. היו לנו כבר שיחות פרטניות עם איזה ספר מצויר כשהיו קטנות והיתה שמועה על פוגע באזור. אני מנסה לשוחח עם הבנות בפתיחות על נושאים כאלו, אם כי בהיותי יתומה מאם לא היתה לי דוגמא אישית. לדעתי זה הדבר החשוב, כדי שידעו לזהות אם משהו לא בסדר קורה, ושהן יכולות לבוא לספר לי, אבל זה קשה. הן נבוכות וזה לא טבעי. בכל אופן הן בנות צעירות, והשפה שלנו לא ממש מכילה דיבורים כאלו. אז אני מסתבכת לי וכושלת קצת במילים כשאני מנסה למצוא את דרכי ולהסביר להן על הצורך להזהר ולשמור על עצמן, וקצת על המניעים ועל הדחפים של בני אדם. אני נזהרת לא להכניס לעניין דיבורים על צניעות, כדי לא ליפול להאשמת הקרבן ולא לייצר אצלן תחושת אשמה בלתי מוצדקת.
הן די מהר מבינות את העיתוי ואת המוטיבציה שלי. היד של אביגיל שוב בתוך התלתלים, והיא תולשת שערות בעצבנות ומגלגלת אותן על האצבע. היא מחליפה מבטים עם נועה ונראית נבוכה מאד ורוצה לדבר. אני שואלת ישירות אם הן שמעו על מעלליו של הנער שהסתובב בשכונה. שתיהן מגמגמות שכן, ויש לי תחושה שנועה יודעת יותר ממה שהיא מספרת לי. אני אומרת: “לאמא מספרים הכל. דברים כאלו לא שומרים בבטן.”
אביגיל בדרך כלל משתפת אותי במה שעובר עליה, גם אם מדובר בתקריות עם מורות או בכשלונות במבחנים. נועה לעומת זאת לא נוטה לשתף בקשיים או לבקש עזרה, וגם עכשו היא פולטת: “שחררי אמא. אנחנו יודעות ומסתדרות ואת סתם נלחצת.”
***
לתגובות, שאלות או התיעצויות: https://lotishtok.com/help
hineni4us@gmail.com
4 Responses
עוד לפני שהשכנות סיפרו על הנער בשכונה, היתה לי תחושה לא טובה לגבי רובי. מקווה להתבדות
בטח רובי הזה.. למה באמצע מתח לעצור
גם לי ברור שהפוגע זה רובי . יפה עושות אביגיל ונועה שהן נמנעות מלהישאר אצלו בבית ועוד יותר מלנסוע איתו ברכב.
מה שמדאיג אותי זה שהאמא היא אישה שמודעת לנושא המוגנות ומדברת עליו בבית במשך שנים. האוירה בבית טובה ומאפשרת שיח. נותנים לבנות מרחב ומבינים ומכילים אותן
האמא פתוחה ומדברת על מוגנות ומעודדת את הבנות לדבר והן בכל זאת לא מספרות כלום. האמא עושה את כל הדברים הנכונים ובכל זאת הבנות לא מדברות ולא מספרות על הפגיעה שכנראה לפחות אחת מהן עברה. מה עושים?
סיפור יפה
אבל היה צריך פה אזהרת טריגר.