שוברת שתיקה – פרק י
מיכאל יושב ובוהה ביומן של נועה. אני מייבבת לצדו. יותר נכון אני יושבת ובוכה בכי תמרורים, והוא נראה כאילו אין לו מושג מה לעשות ברגע הבא.
מיכאל לא יודע איך להתמודד עם הבכי שלי. נדיר שאני ככה נשברת, והוא לא יודע איך להגיב ואיך לנחם, בפרט כשגם הוא פגוע וכואב, או מרגיש אשם.
ועכשו הכאב שלו הוא בלתי נסבל.
“אני לא מבין, אתי. איך הוא יכול? איך הוא היה מסוגל?” הוא כמעט לוחש. “זה אחי הקטן. אחי הקטן.”
אח הוא חלק ממך. בשר מבשרך. מישהו שגדלת אתו ופיתחת את זהותך במקביל או בניגוד אליו. ואם הוא אחיך הקטן, הכרת אותו עוד מהעריסה. אהבת אותו וגוננת עליו, ועקבת אחרי ההשגים שלו בגאווה. וכשאח קטן נופל, עושה מעשים שלא ייעשו, בוחר דרך מעוותת ורעה, זה משליך גם עליך.
אני לא יודעת איך לנחם את מיכאל. איך לענות על השאלות שלו. אני ממשיכה לבכות בשקט, ומיכאל ממשיך לשאול: “איך זה יכול להיות? איך הוא ככה נפל? מאיפה זה בא לו, הדבר הזה?”
מיכאל גדל להעריץ את אחיו הקטן רובי. הילדון הכריזמטי והמבריק גדל להיות למדן מוכשר ופופולרי, בחור שכל משפחה רצתה בו לשידוך. רובי התברך בביטחון עצמי רב ובקסם אישי. הוא נדיב מאד כלפי כל סובביו, נאה מאד ונערץ על ידי כל מי שסביבו. מיכאל גדל בצלו, ופעמים רבות תהיתי איך הוא מרגיש עם זה. הוא תמיד היה אח אוהב ומפרגן, ולא ניסה בכלל להכנס למשבצת של רובי. אולי כי היה ברור שאין לו סיכוי.
למרות הדמיון הפיזי, שני האחים שונים מאד. רובי נהנה ממש מאור הזרקורים, מיכאל הוא איש ביתי וצנוע, שנהנה מעבודה קשה ומלימוד מעמיק. במידה מסוימת, מיכאל נהנה מההילה הנלווית לפופולריות של אחיו, וגם מזה שהוא יכול היה להשאר בצד ולתת לרובי לשאת על כתפיו את משא הציפיות של אביהם. אבל האם לא היה איזה גרעין קטן של קנאה ושל כאב בתוך האחווה המשפחתית? קשה לדעת אם הוא בעצמו תוהה על כך, עכשו כשכל כולו מבעבע מכעס ומחוסר אונים.
“מה עשיתי לו, אתי?” מיכאל ממשיך, מול השתיקה המתמשכת שלי. “מה עשיתי לו שככה מגיע לי? באיזו זכות הוא פגע לי בילדות ככה? מה הוא חשב? תמיד נתתי לו כל מה שיכולתי. דאגתי לו. פרגנתי לו מכל הלב. איך הוא עשה לי את זה?”
“מה עשיתי לו, אתי?” מיכאל ממשיך, מול השתיקה המתמשכת שלי. “מה עשיתי לו שככה מגיע לי? באיזו זכות הוא פגע לי בילדות ככה? מה הוא חשב? תמיד נתתי לו כל מה שיכולתי. דאגתי לו. פרגנתי לו מכל הלב. איך הוא עשה לי את זה?”
רובי תמיד קיבל כל מה שהוא רצה. ההערצה של ההורים, השידוך הכי טוב, הדירה הכי גדולה, המשרה הנחשקת בישיבה. מיכאל תמיד פינק אותו ומעולם לא שם לו גבולות. מעולם לא הביע תרעומת או ביקש משהו לעצמו. האם זה מה שהפך אותו למפלצת שמתגלה עכשו מתחת לעטיפה הנוצצת?
אני בולעת את הדמעות. לא רוצה לחשוב עכשו על רובי ועל הסיבות שלו. לא יכולה לנתח עם מיכאל למה ואיך, או להרגיע אותו שהוא לא אשם.
“הוא מפלצת.” אני אומרת בסוף בקול חנוק. קריאת המילים הנוראות האלו מהדף לא מותירה מקום לספק. היא כמו סכין הננעצת ישר בלב.
מיכאל קם ממקומו ליד השולחן וניגש לכיור לרחוץ ידיים. הוא מקרצף אותן בחוזקה, כאילו דבק בו שמץ מהלכלוך הפנימי של אחיו. “אני הולך להראות את זה לאבא שלי,” הוא אומר לבסוף, מנגב היטב את ידיו הרועדות, נוטל את המחברת.
אני מקנחת את האף במרץ, מנסה להסתכל עליו מבעד לריסים הרטובים ולטישו הקרוע. “בטח, תלך,” אני אומרת, כאב מתאבך במילותי. “נראה מה יהיה לו לומר על זה. מעניין אם גם עכשו הוא יאמר שזו דרמה נשית מיותרת.”
מיכאל יוצא מהבית שלנו עם היומן. את הדרך לבית הוריו הוא עושה על אוטומט. האם יש בו איזו תחושת שיבה הביתה כשהוא עושה את הדרך לבית ילדותו? תקווה לקבל חיבוק ותמיכה מאבא ומאמא?
פעם נסעתי באוטובוס בירושלים, וברדיו התנגן שיר שהתנחל אצלי בזיכרון. שיר על אשה מבוגרת שנוסעת ברכב לבית הוריה, והיא יודעת שהם יקבלו אותה בשמחה גדולה:
אוֹטוֹ טָס עַל פְּנֵי הַכְּבִישׁ
כַּנִּרְאֶה גַּם הוּא מַרְגִּישׁ.
אֲנִי בָּאָה אֲלֵיכֶם.
אַבָּא יַגִּיד: הִגִּיעָה הַנְּסִיכָה,
אִמָּא בְּרֶגַע מוּאֶרֶת מִשִּׂמְחָה,
יַלְדָּה שֶׁלָּנוּ, כַּמָּה הִתְגַּעְגַּעְנוּ…
השיר הזה תפס אותי חזק. בתור יתומה מאם בגיל צעיר, בלי בית ילדות לחזור אליו, זה מין חלום צובט לב לדהור על הכביש בביטחון כזה למקום שתתקבלי תמיד בזרועות פתוחות.
אחרי שאבא שלי התחתן בפעם השניה וכל תכולת הבית הישן נזרקה או נמסרה, הוא הזמין אותי מכל הלב לבית החדש שלו לשבתות ולחופשים, אבל התחושה היתה קשה מאד. הבנות של אשתו השניה פינו לי חדר כשהגעתי, והרגשתי תקועה ומכבידה בין החפצים האישיים שלהן. זה לא היה המקום שלי, והעדפתי להשאר בפנימיה, או למצוא עבודה בקמפים שונים, על אף העלבון הניכר של אבא שלי.
למיכאל תמיד היה המקום הזה. אמנם ההורים שלו אינם חמים ומחבקים, אבל הם שם בשבילו, והוא רגיל להגיע אליהם, לספר ולהתייעץ. תמיד שמחתי בשבילו וגם טיפ־טיפה קינאתי.
אבל הפעם הוא עושה את הדרך הזאת בתוך ענן שחור. הוא כועס ומבולבל, המחשבות והרגשות מתערבבים אצלו בהוריקן רוטט וטובעני, ויש בו רצון לפרק את הכל, ולהצליח להביא גם את אבא שלו להרגיש את עומק השבר. בתוך תוכו מסתתר הילד הקטן של אבא ושל אמא, שרק משתוקק לחיבוק ולהגנה מפני זוועות העולם.
לבית הוריו מיכאל נכנס בסערה. הוא תופס אותם בסיום ארוחת הערב, ליד השולחן הקטן במטבח. מלכה עומדת ליד הקומקום החשמלי, מודדת בזהירות כמות מדויקת של מים רותחים לתה ומוסיפה מים פושרים, כמו שחמי אוהב. כשמיכאל מתפרץ למטבח, היא מניחה בזהירות את כוס הזכוכית ושואלת בפנים מבוהלות: “הכל בסדר, מיכאל? משהו קרה לילדים? אתי בסדר?”
מיכאל מתעלם ממנה. זה אבא שלו שהוא רוצה לזעזע, לנער מהאדישות המנותקת. הוא לא מתיישב, למרות שאביו ישוב ליד השולחן הקטן במטבח, והוא רומז לו על הכסא שלצדו.
“מה קורה, מיכאל? באת להצטרף לארוחת ערב? הכל בסיידר בבית?”
“שום דבר לא בסדר, אבא,” מיכאל עונה. “שום דבר בכלל. נועה שלי כתבה יומן. היא כתבה על מה שרובי עשה לה. מילה במילה. הנה, אבא, תקרא. תראה בעצמך מה המפלצת הזאת עשתה לבת שלי.”
“שום דבר לא בסדר, אבא,” מיכאל עונה. “שום דבר בכלל. נועה שלי כתבה יומן. היא כתבה על מה שרובי עשה לה. מילה במילה. הנה, אבא, תקרא. תראה בעצמך מה המפלצת הזאת עשתה לבת שלי.”
יש שקט במטבח. ר’ לייזר מניח בשקט את המזלג לצד הצלחת. מנגב במתינות את ידיו במפית. אבל הוא לא מושיט את היד לקחת את המחברת המושטת. לא נוטל את משקפי הקריאה.
הוא מרים את עיניו למיכאל ושואל בשקט, בטון תמה ששמץ של ביקורתיות נמהל בו:
“ולמה אני צריך לקרוא את זה, מיכאל? זה לשון הרע גמור. דברים שלא יאה לבן תורה לקרוא.”
מיכאל בהלם. הדלת נטרקת לו בפנים עוד לפני שהוא הספיק לדפוק. הוא מסתכל על אמא שלו. היא עדיין עומדת ליד הקומקום החשמלי, פניה מסכה לבנה של כאב ושל חוסר אונים.
“אמא…” הוא מתחיל בקול מרוסק.
מלכה יוצאת מהקיפאון ומושיטה יד רועדת אל היומן, אבל אבא שלו ממהר לקטוע את הניסיון הזה באבו: “גם אמא לא צריכה לקרוא כאלו דברים. קח, קח את החוברת הזו מכאן. לא מספיק לשון הרע כבר דיברת על אחיך, מיכאל?”
אמא של מיכאל ממהרת להחזיר את היד אחורה. היא מסתובבת שוב אל הקומקום ומפנה למיכאל את גבה. הכתפיים שלה רועדות, אבל היא שותקת ולא באה לעזרתו גם הפעם.
אחרי כמה דקות של שתיקה לא נוחה, חמותי שוברת את השקט. “אני יוצאת לסטודיו.” היא אומרת בקול חנוק, עדיין בגבה אל שניהם.
“לסטודיו, עכשו?” אבא של מיכאל מרים גבה. לחמותי יש שעות קבועות בסטודיו, ובדרך כלל לא מדברים על זה. זו הממלכה שלה, וחמי לא מעלה את הנושא ולא מתווכח, אבל היא אף פעם לא נמצאת שם בשעות הערב.
“שכחתי שם משהו. אני אצא בטקסי. אל תדאגו לי.”
היא ממהרת החוצה, בלי לפגוש שוב בעיניו של מיכאל, בלי שום מילת הסבר נוספת, משאירה את מיכאל בוהה בשתיקה באביו, שחוזר לאכול את ארוחת הערב שלו במתינות, כאילו לא ארע דבר.
אני גאה במיכאל שהוא לא נשאר שם. שלא קפא שם למוות בתוך הסצנה הזו, ושהוא לא נשבר לרסיסים, התפרץ בצעקות או הוסיף להתחנן לאביו. הוא רק חיבק את היומן של הבת שלנו אל לבו, הסתובב בשקט ויצא מהמטבח. עזב בטריקת דלת את בית הוריו.
*
אני מנסה להתאושש מהבכי במטבח הביתי שלנו. מרתיחה שוב מים לקפה, מעבירה ניגוב על המשטחים בתנועה עצבנית, כשאביגיל נכנסת למטבח.
“אמא,” היא אומרת. “משהו קורה לנועה. את צריכה לבוא.”
אני ממהרת לחדר הבנות. נועה שלי יושבת מכווצת בפינת החדר, נושמת נשימות מהירות ורדודות. הזרוע שלה מקופלת, מסתירה את הפנים.
“נועה מותק,” אני קוראת לה מהפתח, מרגישה את הפאניקה מתפתלת בתוכי כמו נחש. “מה קורה, חמודה? את בסדר?”
ברור שהיא לא בסדר, אתי. יפה שנזכרת בילדה אחרי שהתרכזת בעצמך ובכאב שלך. אמא למופת ממש.
נועה לא עונה. היא בבועה מלחיצה ולא מגיבה לנסיונות שלי להוציא אותה משם. אני מתיישבת לצדה, פועלת אינסטינקטיבית לגמרי, כי אין לי מושג מה צריך לעשות במצב כזה.
“נועה מתוקה,” אני אומרת, “תנשמי. אני כאן אתך. הכל בסדר. אני כאן. בואי ננשום ביחד.”
אני מחבקת אותה בזהירות, אבל היא לא מגיבה, ונראה שזה לא עוזר, אז אני מנסה להתמודד עם זה בצורה הגיונית, ולתפקד בלי להכנע לפאניקה. קצת כמו שלמדתי בקורס ההכנה ללידה. אני מתיישבת שם על הרצפה לידה ומדברת בקול רגוע. חוזרת שוב ושוב על אותם משפטים. מעודדת אותה לספור נשימות. להכניס אויר ולהוציא. להכניס ולהוציא. נשימות עמוקות במקום נשימות מהירות ורדודות, ממש כמו בצירים. אחרי פרק זמן שנדמה כנצח היא לפחות מתחילה להגיב, פולטת שברי מילים הסטריות. “אני לא יכולה. אני לא מצליחה לנשום. אני לא מצליחה לנשום.”
מה עושים? מה עושים?? להזמין לה אמבולנס?
אני נזכרת במשהו מלימודי העזרה ראשונה בסמינר, ומבקשת מאביגיל שעומדת שם בעיניים קרועות לרוץ למטבח ולהביא לי שקית ניילון פשוטה. אני מורה לנועה לנשום ולשאוף לתוך השקית. זה עוזר. הנשימה שלה מתחילה להכנס לקצב נורמלי והיא מתאוששת מספיק כדי לדבר.
“איפה היומן?” היא שואל בקול שבור. “אני רוצה את היומן שלי בחזרה.”
אוי ואבוי. איזו טעות! מיכאל רץ עם היומן להורים שלו, בלי ששאלנו את נועה רשות. החשיפה הזו כנראה קשה לה יותר מדי. לא פלא שהיא מתפרקת לי.
אני מסבירה לה שאבא הלך עם היומן לסבא ולסבתא, ואני מתנצלת שוב ושוב.
“סליחה נועה’לה, לא חשבנו. לא יודעת מה עבר לנו בראש. היומן שלך כל כך חשוב. כל כך טוב שכתבת הכל, באמת. את מדהימה. זה כל כך עוזר לנו להבין אותך יותר.”
אני חוזרת ומודה לה על שנתנה לנו לקרוא. “איזו גיבורה את, נועה. תודה רבה שהסכמת שנקרא את זה. זה ממש עזר לי ולאבא להבין.”
נועה בכורתי אהובתי היא מתבגרת בת חמש עשרה. עברה עליה ועלינו שנה לא קלה בכלל. זה החופש הגדול, אחרי השנה הראשונה בסמינר, שהתחילה טוב אבל הלכה והסתבכה. קשה לה עם המסגרת. היא מתווכחת עם המורות יותר מדי בשיעורים. שונאת לקבל מרות ולא משלימה עם זה שמתייחסים אליה כאל ילדה קטנה ולא כאל מבוגרת עצמאית.
לפעמים באמת קל לשכוח את הגיל הצעיר שלה, במיוחד מאז שהיא הפכה להיות נוקשה ודוקרנית, ומסרבת לכל עזרה בעקשנות.
לאורך השנה האחרונה הקשר בינינו נמהל בהרבה כעס ותסכול. לא הצלחתי להבין למה היא לא מסתדרת, למה הכל איתה כל כך קשה, ולמה היא מחבלת ביחסים שלה עם המורות ועם החברות, וגם ביחסים שלה אתי. כשאני מסתכלת לאחור אני תוהה כמה מזה הוא תוצאה של הזוועה הזו שהיא נשאה בתוכה לאורך כל השנה. הפגיעה שרובי פגע בה הרסה כנראה את האמון שלה בעולם המבוגרים, והעצמאות שאליה היא נוטה באופיה גרמה לה לנסות להסתדר עם הכל לבד ולשמור את כל האימה בפנים.
אבל עכשו היא ילדונת קטנה ומבועתת, ואני מחבקת אותה שם על הרצפה כשהיא בוכה ובוכה. כל העולם שלי עכשו הוא הבועה הזו שבה הכאב של נועה חשוף לגמרי ולא משאיר מקום לשום דבר אחר.
ואז היא נרגעת, ומתחילה לאסוף חזרה את המגננות ואת התדמית הקשוחה והבוגרת. היא חומקת מאחיזתי ואומרת: “זה טוב שאבא יראה את היומן לסבא. צריך לקחת את זה למשטרה. אני בעצמי לא זכרתי הכל. בכלל לא זכרתי שכתבתי את זה.”
ואז היא נרגעת, ומתחילה לאסוף חזרה את המגננות ואת התדמית הקשוחה והבוגרת. היא חומקת מאחיזתי ואומרת: “זה טוב שאבא יראה את היומן לסבא. צריך לקחת את זה למשטרה. אני בעצמי לא זכרתי הכל. בכלל לא זכרתי שכתבתי את זה.”
“זה מלחיץ,” אני אומרת בשקט. מנסה לא לברוח למחוזות התפקוד וההיגיון, ולהישאר עוד קצת באימה הזו שהיא מנסה להסתיר ולהדחיק, עד שהיא כבר לא יכולה עוד. “ממש מלחיץ שהזיכרון מתעתע ולא זוכרים הכל במדויק.”
נועה בוהה בחלל. אני יודעת שקלעתי למטרה כי הדמעות שוב זולגות על לחייה החוורות, והיא לוחשת בקול מרוסק: “הכי מלחיץ. אני כבר לא בטוחה מה דמיון ומה מציאות. לא יודעת כמה אני יכולה לסמוך על עצמי כבר.”
אין לי שום מילות נחמה בשבילה, אז אני פשוט מקשיבה לה, מנסה לא להסחף לאימה שלה בעצמי.
כעבור זמן מה אני ממשיכה: “זה גם קשה נורא להיחשף כך.”
אני מקווה ששעת החסד הפתוחה הזו תחזיק עוד קצת מעמד. בשבועות האחרונים נועה חשפה חלקים אישיים שהיא היתה מעדיפה להשאיר קבורים, בפני יותר מדי אנשים, וזו רק ההתחלה. אם היא תצטרך לתת עדות בבית משפט זה יהיה עוד הרבה יותר קשה. ואם כי היא אומרת שזה מה שהיא רוצה לעשות, הלב שלי משקשק למחשבה על מה שזה יעשה לה.
אבל נועה כבר התאוששה וחזרה לשליטה העצמית הבוגרת שלה.
“אני החלטתי לתת לכם את היומן,” היא אומרת. חותמת את הדיון ומתרוממת מהרצפה. “אני רק מפחדת שהוא יאבד. צריך לצלם אותו לפני שלוקחים למשטרה. אולי לתלוש רק את הדפים שקשורים.”
כשמיכאל חוזר הביתה אנחנו מעדכנים זה את זה במה שעבר עלינו, כל אחד בגזרתו. אני מתכווצת כשאני שומעת על הבריחה של אמא שלו, ועל איך שאבא שלו הגיב, והוא נחרד לשמוע על התקף החרדה של נועה ומצטער מאד על שלקח את היומן.
“חייבים לשאול אותה רשות על כל דבר. שתרגיש שההחלטה שלה.” אני אומרת, ומיכאל מסכים.
יחד איתה אנחנו מצלמים את היומן כולו במדפסת הצבעונית ומפקידים בידיה עותק מסודר.
בבוקר אני מתקשרת שוב ליוסי, החוקר המשטרתי, ומספרת לו על היומן. אני שומעת את ההתלהבות בקולו, כאילו בישרתי לו על זכיה בפרס.
“זה מצוין,” הוא אומר. “חייבים להוסיף את זה לתיק. אל תחתכו דפים בשום אופן, זה צריך להיות הכי אותנטי ואמין שאפשר. תביאו אותו לפה כמו שהוא כמה שיותר מהר.”
“זה מאד חושפני,” אני אומרת לו בהיסוס. “זה יומן של ילדה. נועה חשפה שם את החיים שלה.”
“ברור שזו חשיפה, אבל יותר טוב בכתב,” עונה לי החוקר. “זה יכול לחסוך לה ולאביגיל עימות עם הפוגע ובוודאי יקל על העדות ועל הכל.”
הוא מספר לי שרובי כופר באשמה לחלוטין. בחקירה הראשונה הוא היה מבולבל ונתן תשובות חלקיות, אבל מאז שעורך הדין שלו נכנס לתמונה, הוא מכחיש הכל ואומר שאנחנו המצאנו את הסיפור וגרמנו לנועה ולאביגיל לספר סיפורים שלא היו. אני רותחת למשמע הדברים, חורקת שיניים מרוב תסכול וזעם. החוצפן הזה! זה פשוט לא ייאמן.
“הסיפור שלהן אמין מאד,” מרגיע אותי החוקר, “וזה שהן שתי אחיות ולא אחת, זה מאד עוזר. אבל היומן, זה ממש מצוין. רק תדאגו שהוא יגיע לכאן הכי מהר שאפשר.”
אני מסיימת את השיחה ומתקשרת למיכאל. חוזרת מילה במילה על דברי החוקר. מיכאל לא מהסס. אחרי הערב שעברנו והשיחה הנוראה שלו עם אביו, הדברים של החוקר מוסיפים שמן למדורת הכעס שהוא חש ממילא. הוא חוזר הביתה, מעדכן את נועה בפרוטרוט, ואז לוקח את היומן היישר לתחנת המשטרה.
*
לתגובות, שאלות או התיעצויות: https://lotishtok.com/help
hineni4us@gmail.com
תגובה אחת
אתי, איזה אמא מדהימה את!!
ופליז תפסיקי להלקות את עצמך.