שוברת שתיקה – פרק י”א

"שלא תעזי, אמא!" נועה נחרדת. "היא סיפרה לי את זה בסוד, ואין סיכוי שאני בוגדת בה ככה. אין סיכוי! תבטיחי לי שאת לא מדברת עם אף אחד. היא גם ממש מרחמת על אח שלה ועל אמא שלה. בבקשה על תדברי איתם!"
ממוצע 4.3 | 6 מדרגים

תשעה באב בא לנו בדיוק בזמן. אם בשנים רגילות קצת קשה לי להתחבר, השנה זה אחרת. אסונות אישיים מאד מחברים לאבל הלאומי, ויותר קל לי לבכות על הגלות כשרע לי. החורבן שלנו השנה כל כך כבד ומכאיב, שטוב שיש יום שבו אפשר להתאבל. 

אני עסוקה בלהרדים את יעלי, כשאביגיל נכנסת לחדר. 

“אמא, יש בבית ספר על השואה?” 

אביגיל שלי מתקשה עם הצום, והיא צריכה הסחות דעת מתאימות לתשעה באב. ספר על השואה היה יכול להתאים לה עכשיו. בדרך כלל היא דואגת לזה מוקדם, אבל לאחרונה היא לא הולכת לספריה, ובכלל, קוראת פחות. 

בדרך כלל גם אני מארגנת לי מראש חומר קריאה הולם שיעביר את הזמן בלי להסיח את הדעת מהחורבן. השנה הספר על הפגיעות ועל השלכות הטראומה לגמרי יעשה עבורי את העבודה, אבל הוא פחות מתאים לאביגיל.

“את מכירה את הספרים בבית כמוני, ואולי יותר,” אני עונה לה. “אולי אבא ימצא לך משהו.”

“אוף,” אביגיל רוטנת. “אין לי כח לשעמום של תשעה באב ולכל החופש הזה. נמאס לי כבר מהכל.”

הלב שלי נצבט, אבל אין לי איך לעזור. 

“למה בעצם הפסקת ללכת לספריה?” אני שואלת. “בחופש הגדול אני רגילה שאת שורצת שם.”

תשעה באב הוא גם היום הראשון של בין הזמנים, וזה אומר שהבנות כבר חודש בחופש, ושמיכאל ודוידי יוצאים גם הם לחופשה של שלושה שבועות. כולנו ממש צריכים להתאוורר, ואף שהיום הזה אמור להיות מיועד לתענית ולאבל על בית המקדש שחרב, אני מוצאת את עצמי חושבת מחשבות על חופשה. טוב שאלו מחשבות לא משמחות במיוחד.

כולנו ממש צריכים להתאוורר, ואף שהיום הזה אמור להיות מיועד לתענית ולאבל על בית המקדש שחרב, אני מוצאת את עצמי חושבת מחשבות על חופשה. טוב שאלו מחשבות לא משמחות במיוחד.

בדרך כלל הקיץ הוא זמן שאנחנו נוסעים עם האח והאחות של מיכאל וכל בני הדודים לחופשה משפחתית בצפון. חופשת משפחות עליזה ומבולגנת, שהילדים שלי מחכים לה בקוצר רוח משנה לשנה. הפרטים לגבי המיקום המדויק והזמנת הצימרים המתאימים לתקציב ולדרישות נעשים על ידי ועל ידי גיסותי כבר אחרי פסח, וגם השנה תכננו לנסוע יחד בשבוע השני של בין הזמנים. 

אמנם לא היה שום דיבור מפורש בנושא, אבל ברור שהשנה חופשה משפחתית כזו לא תקרה. בדרך כלל בשלב הזה היינו בעיצומן של שיחות תכנון ערות בין הגיסות ובין בנות הדודות, ביצירת תפריט משותף ובחלוקת תפקידים בין כולן. חלק גדול מהכיף הוא הכנת האוכל המשותפת והמשחקים שבנות הדודות הבוגרות מכינות עבור הילדים, וגיבוש התכניות המתוחכמות יותר עבור המבוגרים. השנה כמובן שקט מוחלט. 

“אני כבר לא מוצאת ספרים מעניינים בספריה ואין לי כח לקרוא. גם אין לי כח לפגוש שם בטעות את בנות הדודות ולהסתבך.”

אוף, זה כואב. שירה גיסתי לא הרימה אלי טלפון מאז שביטלנו את שבת הארוח אצלה, ולתחושתי היא מרחיקה את הבנות שלה משלי ככל יכולתה. זה פוגע ממש. חוויתי בחיי הרבה חוויות משפחתיות קשות, שנים הסתובבתי עם אבל עמוק על אמא שלי שנפטרה ממחלה קשה, עם זעם על אבא שלי שלא הצליח להתמודד עם האבל, ועם געגועים עמוקים למשפחה הנורמלית שהיתה לי לפני הפטירה של אמא. אבל אני מגלה עכשו שככל שזה כואב, כשזה מגיע לילדים שלי זה כואב הרבה יותר. לראות את הילדים שלי סובלים מנטישה ומבידוד זה בלתי נסבל.

על רות כמובן אין מה לדבר בכלל, ואני מוצאת את עצמי מהרהרת בה וחושבת איך עובר עליה היום הזה. בטח גם לה קל מאד להתאבל היום. רובי בעלה עדיין במעצר, למרות הכסף שחמי שפך על עורך דין, והיא לבד עם הילדים. כשאני חושבת עליה מתערבבים בכעס גם רחמים ותחושת אשמה, ואפילו געגוע. כל הרגשות האלו מבלבלים וסוערים, וקשה לי להתעמק בהם, בפרט כשאני חלשה ומסוחררת מהצום.

“אולי אם את משועממת תקחי קצת את יעלי?” אני שואלת. זו לא תגובה אמפתית, אבל אני לא יודעת איך להגיב לה, והצום רוקן אותי מהכוחות.

“לא תודה, אמא, באמת. לא באתי בשביל כאלו תעסוקות.” אביגיל מתייאשת ממני ופורשת לחדר שלה, משאירה אותי לבד עם המחשבות העגומות. 

היא ונועה לא מדברות על זה, אבל אני בטוחה שהן מרגישות קצת כמוני ועצוב לי בשבילן מאד. זה לא הוגן. הן לא עשו שום דבר רע, ולא מספיק מה שרובי עשה, עכשו הן גם מוחרמות וצריכות להתמודד עם תחושת האשמה ועם הגעגוע.

אין ספק שהן צריכות חופשה משחררת, ואני שוברת את הראש. את הזמנת הצימרים שלנו כבר ביטלנו כמובן. החלק המרדני שבי התפתה לבוא לשם בכל מקרה ולתת למשפחה המורחבת להתמודד. רוצים יבטלו, לא רוצים יבואו ויתנהגו כמו משפחה תומכת ומתפקדת. אבל אני מרחמת על הילדים שלי שייגררו לתוך סיטואציה מביכה ופוגעת, אז אני מתגברת על הפיתוי.

זה מאוחר מאד בשביל להזמין לנו משהו חלופי במחיר נורמלי, וגם אין לי הרבה חשק. אולי נישאר בבית ודי? החופשה חשובה בשביל כולנו, אבל אין לי מספיק כח בשביל כל הבלגן. שונאת גם להילחץ מהמחירים הגבוהים של הרגע האחרון ומאובדן השליטה על התקציב.

יעלי לא נרדמת, על אף שהיא עיפה וצריכה לישון. היא גם לא מפסיקה לבכות, ולהפתעתי נועה, ששומעת אותה מחדרה, מגיעה ולוקחת לי אותה מהידיים. 

“די, מתוקונת, די,” היא ממלמלת אליה, ואיכשהו דוקא בידיים שלה יעלי נרגעת ומתחילה להתנמנם.

“את נראת גמורה, אמא,” נועה אומרת לי. “אולי תלכי לישון קצת בעצמך?”

אני לא מבינה איך היא בעצמה לא ממוטטת מעייפות. בלילה היא הלכה עם חברות לכותל, וחזרה ממש לפנות בוקר. לא ציפיתי לראות אותה ערה עד סוף הצום…

“אני באמת גמורה, אבל גם הבנים עוד צריכים לאכול. איך היה לך בכותל?”

“היה עמוס מאד. בסוף הלכתי רק עם מלכי. ההורים של הדסה לא הרשו לה.” 

יכול להיות שההורים של הדסה צודקים… להסתובב באמצע הלילה ברחובות זה לא משהו מומלץ לבנות חמש עשרה. אבל נועה התעקשה שכל החברות הולכות, ואני מתקשה לאחרונה לסרב לה.

“היתה לי שיחה מוזרה עם מלכי,” נועה ממשיכה בהיסוס. אני מסתכלת עליה, מחכה שתמשיך. משהו יושב עליה, וכנראה שלכן היא כאן. אולי היא שיתפה קצת את מלכי והיא חוששת מהתגובה שלי?

“אני חושבת שאח שלה פגע בה וההורים שלה לא בדיוק מטפלים,” נועה פולטת.

אני בוהה בה. לזה באמת לא ציפיתי. את המשפחה של מלכי אנחנו מכירים טוב. אבא שלה היה חבר של מיכאל בישיבה, ואנחנו גרים קרוב, כך שהמשפחות מיודדות ואפילו ארחנו אותם כמה פעמים בשבת. משפחה כל כך נורמלית וטובה… אבל גם אנחנו משפחה נורמלית וטובה, או שלפחות ככה חשבתי עד לאחרונה.

“את חושבת?” אני שואלת.  

“דיברנו והיא סיפרה לי. אני יודעת שאת לא אוהבת שאני מדברת על זה עם חברות, אבל איכשהו זה עלה.”

למה הכל מגיע כשאני כל כך חלשה? נועה מצפה שאגיב ואני מתעשתת איכשהו, ומנסה לברר עוד פרטים.

“היא סיפרה להורים? הם יודעים?”

“כן, אבל הם מפחדים שהמשטרה תדע על אח שלה, אז שלחו אותה למטפלת בעיסוק ושלחו אותו לישיבה עם פנימיה.”

“אולי כדאי שאני אדבר עם אמא שלה,” אני אומרת בלי לחשוב. נשמע שהם במצב דומה לשלנו. אולי הם צריכים עזרה.

“שלא תעזי, אמא!” נועה נחרדת. “היא סיפרה לי את זה בסוד, ואין סיכוי שאני בוגדת בה ככה. אין סיכוי! תבטיחי לי שאת לא מדברת עם אף אחד. היא גם ממש מרחמת על אח שלה ועל אמא שלה. בבקשה על תדברי איתם!”

אני מרגיעה אותה ככל יכולתי. אחשוב אחר כך מה לעשות עם המידע הזה, אבל נועה לא צריכה לפחד לשתף אותי וטוב שהיא חלקה אתי את הסוד. זה איום ונורא. בעצם, גם אצלנו איום ונורא. כל כך מבלבל הכל. 

בצהרי היום אני עם כאב ראש חזק. אביגיל ונועה מותשות גם הן, כך שאין מי שיעסיק את הקטנים. מיכאל הצדיק מוציא אותם מהבית לגינה הציבורית כדי לתת לי קצת שקט ואני מנצלת את הזמן לאפיה ולבישולים, כדי שיהיה מה לאכול בסוף הצום. אבל התנועות שלי אטיות ומגושמות מרוב חולשה, ואני מוצאת את עצמי בוהה בביצה מנופצת על השיש, בלי שתהיה בי האנרגיה הדרושה לתפוס אותה בזמן, לפני שהיא זולגת לה מקצה השיש ישירות אל הרצפה.

מישהו מתקשר אלי לנייד ממספר לא מזוהה. זה מפתיע, לקבל שיחה ממישהו זר ביום הזה, ואני עונה, במחשבה שזו כנראה איזו התרמה. האשה מעבר לקו פונה אלי כ’אסתר’, שמי המלא, ואני כמעט מנתקת לפני שהיא מצליחה להסביר מי היא ולשם מה היא התקשרה.

“שלום, אני מדברת עם אסתר? את האמא של נועה ושל אביגיל?” כן ברור. אני האמא שלהן. אלא מי?

אבל האיזכור של הבנות בהחלט פועל עלי, ואני ממשיכה להקשיב, ולא מנתקת. אני מתיישבת עם המטלית על הרצפה המלוכלכת, בוהה בשלולית הביצתית ובטיפות השקופות הממשיכות להיאסף שם, לקראת עוד זליגה אסטרטגית מהשיש אל הרצפה. מהעמדה הזו אפשר גם לראות לכלוך שהצטבר מתחת השוליים של השיש. מראה מלבב מאד, אין מה לומר. 

האשה מעבר לקו ממשיכה בקצב. יש לה קול נעים וקצת רשמי. “קוראים לי לילך, ואני פרקליטה. התיק שלכם עבר משלב חקירת המשטרה אלינו, להחלטה על הגשת כתב אישום.”

וואו. הכל מתקדם ממש מהר ויש לי אין ספור שאלות. לילך מבקשת את מספר תעודת הזהות שלי, רק כדי לוודא שהיא מדברת עם האדם הנכון. מזל שאני זוכרת את המספר בעל פה ושהצום לא מחק לי את השכל לגמרי.

“אז את עורכת הדין שלנו?” אני שואלת. 

לילך מסבירה שהיא עורכת הדין של המדינה, לא שלנו, ושבישראל בתיקים פליליים הצד התובע הוא המדינה, המיוצגת על ידי הפרקליטות. 

“ואנחנו לא צד בעניין?”

זה מוזר, ואפילו מרגיז. הבנות שלי נפגעו, כל המשפחה מתרסקת, והמדינה “מלאימה” לנו אפילו את הכאב ואת הדרישה לצדק. 

“אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל ככה החוק עובד במדינת ישראל. הנפגעות הן לא צד מבחינה משפטית, אבל כמובן שהן צד קריטי בסיפור, ואני אעבוד אתכן ובשבילכן כדי שהצדק יצא לאור.”

טוב לשמוע שמישהו יעבוד בשבילנו, בערך. 

תכולת הביצה השלימה את המעבר מהשיש אל הרצפה ואני ממשיכה לבהות בה. לילך בטוח לא צמה היום. הקול שלה רגוע, אבל היא מלאת מרץ.

“מגיע לכם גם סיוע משפטי חינם מהמדינה,” היא מוסיפה, “וימנו לכם בקרוב עורך דין, כי התיק מתקדם להגשת כתב אישום.”

“אז אנחנו כן צריכים עורך דין? הצלחת לבלבל אותי.”

“באופן עקרוני אתם לא צריכים. אני עושה את העבודה. חשוב מאד שנשתף פעולה ונשמור על ערוץ פתוח בינינו. בכל זאת, עורך הדין שימנו אמור ללוות אתכם ולעזור לכם להבין קצת יותר טוב מה קורה. להסביר את ההליכים ולתת לכם מידע.”

עוד יותר טוב. אנחנו באמת קצת אבודים בתהליך, ולא יודעים למה לצפות.

אנחנו קובעות פגישה במשרדי הפרקליטות, כדי שלילך תוכל להכיר אותנו ואת הבנות ולשמוע מהן את הסיפור מכלי ראשון. היא נשמעת ממש נחמדה, ואני מקווה שהצורך לספר לה שוב את הסיפור לא יהיה קשה מדי עבור אביגיל ונועה.

אני מגייסת את הקול הפנימי שלי לעזרה, ומאלצת את עצמי בגערות לקום מהרצפה המטונפת ולתפקד. 

קומי, אתי. עצלנית. מיכאל הצדיק לקח את הילדים, לפחות תדאגי את לאוכל בסוף הצום. קומי, עכשו!

כשכולם מתאספים במטבח לשבור את הצום, יש ברוך השם עוגה, סלט ואפילו מרק ירקות. הקטנים מתנפלים על האוכל כאילו גם הם צמו כל היום, ואני שותה את ספל הקפה הראשון ומחכה שהראש שלי יצטלל קצת. 

האווירה נינוחה, למרות היום הקשה שעבר עלינו ואולי דוקא בגללו. כולם כבר בראש של החופש הגדול, ומיכאל מציע רעיון מהפכני: “אולי ניסע לחו”ל הפעם?” 

נועה ואביגיל מתלהבות, והאמת שגם אני. 

“זה מקום של צורך?” אני שואלת, זוכרת שלחוץ לארץ לא נוסעים סתם. חמי מתנגד מאד ליציאה מהארץ.

מיכאל החלטי מאד ובטוח שזה ממש נחוץ. הוא לא רואה צורך להתייעץ עם אבא שלו כרגע, וטוב שכך. 

גם ככה תכננו לנסוע מתישהו לארצות הברית, לבקר את אבא שלי ואת משפחתו ולסדר אזרחות אמריקאית ליעלי, וכולנו מסודרים עם ויזות. זה הולך לעלות לנו לא מעט, אבל אני מדחיקה את זה.

העיניים של נועה נוצצות. “נוכל ללכת לקניות שוות. רחוק מהכל.”

אפילו אביגיל הלחוצה נראית שמחה. “אולי נזמין גם את שרה’לה לבוא אתנו?” היא מבריקה רעיון. 

זה באמת רעיון מצוין. שרה’לה הספיקה כבר להתארח אצלנו עוד כמה פעמים, והקליק הראשוני נהיה לקשר משפחתי יציב וטוב. יש בה ניגוד מקסים בין רצינות מהורהרת לבין שובבות מתפרצת, ומאז שהבנות גילו את הכשרון המיוחד שלה בעיצוב תסרוקות לשיער, הן הפכו למעריצות שרופות.

זה באמת רעיון מצוין. שרה’לה הספיקה כבר להתארח אצלנו עוד כמה פעמים, והקליק הראשוני נהיה לקשר משפחתי יציב וטוב. יש בה ניגוד מקסים בין רצינות מהורהרת לבין שובבות מתפרצת, ומאז שהבנות גילו את הכשרון המיוחד שלה בעיצוב תסרוקות לשיער, הן הפכו למעריצות שרופות. הקשר איתה הוא משהו שהכי קרוב לאחות קטנה שהיה לי אי פעם. כולנו מרגישים חופשיים להזכיר לידה את הסיפור של רובי, ואנחנו חשים שהיא בצד שלנו ושהיא מזדהה עם נועה ואביגיל. 

גם ככה תכננתי להקפיץ לה עוגה ושאריות למעונות, כי היא העדיפה לשבור את הצום לבד ולא להצטרף אלינו בסיום הצום, אז אני נוסעת אליה עם קופסאות מלאות, ואנחנו נעמדות קצת בחוץ לפטפט. אני מעדכנת אותה שהתיק שלנו עבר לפרקליטות ורואה את ההפתעה בעיניה. 

“האמת שלא ציפיתי שזה יקרה. בטח לא כל כך מהר. חשבתי שאבא שלי יצליח להוציא אותו מזה,” היא אומרת בשקט. 

אני בוחנת אותה בזהירות. יודעת שהיא שומרת על כבוד הוריה די בקנאות, משתדלת מאד שלא למתוח עליהם ביקורת. 

“אני מאמינה שהם ממש מנסים,” אני אומרת. “הבנתי שהם משלמים הרבה מאד לעורך דין תותח.”

“גם אתם צריכים מישהו תותח בצד שלכם,” עונה שרה’לה. “הלוואי שהיתה לי יכולת לעזור.”

זה ממש מחמם לי את הלב, ואני אומרת לה את זה, מרגיעה אותה שאין צורך, ומסבירה לה את מה שהפרקליטה הסבירה לי. 

“את מותק, אבל ימנו לנו איזו עורכת דין בחינם, ואנחנו בכלל לא צד בבית משפט. זה הפרקליטה נגד רובי, והיא נשמעת רצינית.”

אני מציעה לה מכל הלב לבוא אתנו לחופשה בארצות הברית. “אנחנו נכסה את הכרטיס, כמובן. זה יהיה לכולנו כל כך טוב אם תבואי. נועה ואביגיל יהיו בעננים.”

לרגע העיניים שלה נדלקות, אבל אז היא מסרבת.

“אני ממש שונאת להיות חייבת כסף,” היא אומרת, “אבל לא רק בגלל זה. אני באמצע לימודים פה, ויש מועדי ב’ באמצע חופשת סמסטר. חוץ מזה, אם אסע שוב לארצות הברית יש סיכוי שלא אצליח לחזור. לקח לי הרבה זמן עד שעשיתי את הצעד הזה וחזרתי לפה לארץ ללמוד. אני ממש רוצה להחזיק מעמד ולהשלים את הלימודים.”

זה בהחלט מאכזב, אבל היא נחרצת, מאחלת לנו נסיעה טובה ומתלהבת בשבילנו, וכבר מתכננת מה היא תבקש מאתנו להביא לה משם.

אנחנו מסכמות שנשמור על קשר גם כשנהיה בחו”ל, ושהיא תעביר לי רשימת קניות מסודרת, ואני חוזרת הביתה לכל הפרטים האינסופיים של ארגון נסיעה למשפחה שלמה. מעדכנת את החוקר ואת הפרקליטה שלא נהיה זמינים בשבועיים הקרובים ומתחילה לארגן מזוודות. 

**


לתגובות, שאלות או התייעצויות  hineni4us@gmail.com או   https://lotishtok.com/help/

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 Responses

  1. מענין אותי ממש, הסיפור שהיא מספרת על החברה,
    מה אמורים כהורים לעשות במקרה כזה? ודאי לא לשלוח לישיבה עם פנימיה?
    אבל מה יעזור פה משטרה? יש פה ענין לטפל גם בפוגע וגם בנפגע,
    אני חושבת על זה המון איכשהוא שהפוגע רחוק ובוגר זה אחרת
    אבל כשזה הילד שלך חלילה ובחור אז מה צריך לעשות ? (גורם לי טיפה להבין את ההורים של רובי, לא להצדיק חלילה )
    שלא נדע אבל מענין אותי ממש מה צריך לעשות

  2. זו שאלה מצוינת, אבל חשוב מאד לזכור לפני הכל שהנפגעת זקוקה לטיפול הכי מקצועי שאפשר ולגיבוי מוחלט של הוריה. מדובר בהצלת נפשות כפשוטו ואסור לזלזל בכך בשום פנים ואופן.
    בנוסף, הפוגע זקוק לטיפול מקצועי, גם כדי שחלילה לא ימשיך לפגוע. כמובן שההורים דואגים גם לו, אבל להתעלם מהבעיה לא יעלים אותה.

    במקרה כזה יש לפנות לרווחה ואז תישקל וועדת פטור עם הפרקליטות.
    ככל שלא יאושר בוועדת פטור, יפתח תיק במשטרה.
    גם אז, מכיוון שמדובר בקטין, המטרה הראשונה היא לטפל ולא להעניש.

    מדיניות הטיפול בקטינים שקיים חשד שפגעו מינית (מכון חרוב):
    כאשר קטין מעל גיל 12 חשוד במעשה פלילי ובמשטרה מחליטים לפתוח תיק נגדו, הוא מופנה אל שירות המבחן לנוער בצו המשטרה בהליך שנקרא “הפניית קטין”.
    עם הפניית הקטין בידי המשטרה הוא מוזמן לשירות המבחן לנוער, נערכת עמו היכרות ונעשית הערכת מצב. נבחנת השאלה אם המעשה הפלילי שביצע היה חד פעמי או שמא מדובר במעשים חוזרים ונשנים. אם על פי הערכת שירות המבחן לנוער, מדובר במעשה חד פעמי, ימליץ השירות למשטרה לסגור את התיק. אם עולה חשש כי הקטין יתדרדר וימשיך לבצע עבירות, לא יומלץ על סגירת התיק. יש להדגיש כי ההחלטה אם יוגש כתב אישום היא בידי המשטרה בלבד. אם המשטרה מגישה כתב אישום, הקטין יובא לבית המשפט לנוער. קצין המבחן לנוער יכתוב תסקיר עבור בית המשפט שבו יפרוס בפניו את תמונה מצבו של הנער במלואה, כולל המלצה להמשך טיפול בהתאם להערכת מצב. לפי חוק הנוער קיימות מספר המלצות טיפוליות, החל בקלה ביותר שהיא אזהרה ועד להפניה למעון נעול מכוח צו טיפול ובמקרים החמורים פחות – פיקוח של קצין מבחן לנוער, תחת צו פיקוח.

    קטינים שנמצאים בפיקוח שירות המבחן לנוער או רשות חסות הנוער מקבלים טיפול במסגרת התכנית לטיפול בעברייני מין מתבגרים המופעלת כיום על ידי עמותת על”ם. קטינים המרצים עונשי מאסר מקבלים טיפול בכלא אופק בפרוייקט משותף של על”ם והשב”ס.

    הטיפול בילדים ובני נוער פוגעים מינית הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי משום שלרוב אין מדובר בהפרעת מין של הילד אלא בעיקר בהפרעת התנהגות שמופיעה דרך מיניות.

    יש לציין כי בהתאם לנאמר לעיל, שיעור הקטינים המורשעים בגין עבירות מין נמוך מאוד – 0.2 ל-10,000 קטינים (על פי נתוני הלמ”ס) וזאת בשל עקרון השיקום הקיים בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן