שוברת שתיקה – פרק י”ב

מעולם לא הצלחתי לדבר אתו ישירות, לא על המחלה של אמא שלי, לא על הפטירה שלה ולא על הדיכאון שלו ועל מה שהוא גרם לי. כשהוא נישא מחדש עם חנה ברכה, אשה אלמנה, אמא לשני ילדים קטנים, נכנסתי למשבר עמוק. הרגשתי שהוא בוגד בי ובאמא שלי שוב, אף שהוא עזב אותי כבר שנים קודם.
ממוצע 3.8 | 10 מדרגים

החופשה הקסומה שלנו לא מתחילה על מי מנוחות. אריזות, שדה תעופה וטיסה ארוכה עם ילדים קטנים הם די סיוט. אבל אבא שלי שמח להזדמנות לראות אותי ואת הנכדים, וחסך לנו את הצורך למצוא לנו מקום להתאכסן בו. 

המשפחה שלו נודדת בקיץ להרי הקטסקיל כדי לברוח מהחום הניו יורקי, כך שהבית הגדול במונסי עומד לרשותנו, ורק הוא נמצא שם במשך השבוע כדי להיות קרוב למשרד. הוא מצטרף למשפחה שלו בסופי השבוע. 

אנחנו מסכמים שרוב הזמן נהיה בביתו במונסי, ובסוף השבוע הוא יקח אותנו אתו לבקתה בהרים, כך שנוכל לפגוש גם את משפחתו המורחבת. 

יש לי שתים עשרה שעות טיסה ארוכות כדי להתלבט עם מיכאל מה אנחנו מספרים לו לגבי הבלגן שלנו, אם בכלל. אין לי מושג איך הוא יגיב. הקשר בינינו מגמגם כבר שנים. כשהייתי בת עשר אמא שלי נפטרה, בלי שהיתה לי הכנה מראש ובלי שאף אחד דיבר אתי והסביר לי את פרטי המחלה. אבא שלי שקע בדכדוך עמוק והסתגר ממני ומהעולם. עברתי שנה איומה של הזנחה, הרגשתי יתומה גם מאמא וגם מאבא, ונאלצתי להסתדר לבד. למדתי לכבס בגדים בעצמי ולחיות על ארוחות קנויות. עשיתי הכל כדי להסתיר מהסביבה את המצב הנואש שלי. רק כשפנו אליו מבית הספר והתלוננו שהמצב הלימודי שלי הידרדר באופן ניכר, הוא תפס את עצמו ושלח אותי לפנימיה. מאז ראיתי אותו רק בחופשות. 

אבא שלי אמנם דאג תמיד לכל מחסורי ביד נדיבה, אבל מבחינה רגשית הקשר בינינו לא התאושש מאז השנה הקשה ההיא. מעולם לא הצלחתי לדבר אתו ישירות, לא על המחלה של אמא שלי, לא על הפטירה שלה ולא על הדיכאון שלו ועל מה שהוא גרם לי. כשהוא נישא מחדש עם חנה ברכה, אשה אלמנה, אמא לשני ילדים קטנים, נכנסתי למשבר עמוק. הרגשתי שהוא בוגד בי ובאמא שלי שוב, אף שהוא עזב אותי כבר שנים קודם. 

אני יודעת בשכל שזו היתה תקופה איומה בשבילו, ושהוא לא הצליח להתמודד לבד עם ילדה קטנה. אמא שלי ניהלה את הבית בצורה מלאה, והוא תמיד עבד עד שעות מאוחרות ודאג לפרנסה. גם חודשי המחלה הקצרים היו איומים. המחלה התגלתה בשלב מתקדם והיתה אגרסיבית מאד. זו היתה טראומה נוראית עבורו. אבי הוא אדם גאה שאוהב להיות בשליטה ולשמור על תדמית מושלמת. הוא נמנע מחשיפת חולשה ככל יכולתו, והוא גם לא אוהב שאחרים מגלים רגשנות לידו. 

אני יכולה להסביר אותו היטב לעצמי ולאחרים, אבל זה לא מונע את תחושת הנטישה הקשה שלי ואת הכאב שעולה בי כשאני חושבת עליו. מעולם לא סלחתי לו לגמרי על השנה השחורה ההיא.

אני יכולה להסביר אותו היטב לעצמי ולאחרים, אבל זה לא מונע את תחושת הנטישה הקשה שלי ואת הכאב שעולה בי כשאני חושבת עליו. מעולם לא סלחתי לו לגמרי על השנה השחורה ההיא.

מיכאל יודע שאבא שלי הוא לא דמות להשען עליה, ושאני לא ששה בכלל לבוא אליו עם הבעיות שלי. למדתי להסתדר בלעדיו ולהציג לו רק את ההצלחות שלי.

לפעמים אני תוהה איך זה לגדול עם הורים חמים ותומכים, ואם אני מסוגלת לייצר חוויה כזו עבור הילדים הפרטיים שלי. היו זמנים שחששתי שלא אהיה מסוגלת לאהוב אותם מספיק, משום שגדלתי בלי מודל הורי. אני באמת כנראה אמא פגומה. העובדה שהבנות לא באו אלי מיד עם הסיפור, ושנועה לא נוטה להשען עלי, די מוכיחה את זה. 

הטיסה ארוכה מאד, ורוב הזמן אנחנו עסוקים בנסיונות להרדים את יעלי הקטנה ולהעסיק את יוני ודוידי השובבים, שלא יפריעו לכל הנוסעים או ייכנסו בטעות לתא הטייס. אביגיל עוזרת כצפוי, אבל נועה מנותקת לגמרי לאורך כל הטיסה, יושבת עם אוזניות ומתעלמת מקיומנו. לי ולמיכאל אין הרבה זמן לשיחה מעמיקה, ומיכאל משאיר לי את ההחלטה. הוא לא מתערב בקשר שביני לבין אבא שלי ויודע שזו נקודה כואבת שעדיף לא להציף. אני משאירה את זה פתוח, אבל שנינו יודעים שאני לא אספר לאבא שלי שום דבר. 

כשאנחנו מגיעים סוף סוף לבית המרווח במונסי והילדים מגלים בצהלות שמחה את הבריכה, אני סוף סוף נרגעת ומחליטה שהיה שווה לבוא. המרחק הגדול מכל מה שקורה בארץ טוב לכולם. 

מונסי יפהפיה וירוקה. חם ולח, אבל אחרי כל הצהוב שהשארנו מאחורינו בארץ, הירוק בעיניים, המרחבים והאגם שמעבר לרחוב הם עולם אחר לגמרי. הם מעניקים לנו תחושת ניתוק מושלמת. מיכאל שמח לראות את כולנו מבלים ואת הלחץ יורד מעט מהכתפיים שלי, ואני שמחה לראות אותו משתחרר קצת ונהנה. הוא משתולל עם הבנים בבריכה, זורק איתם כדורים לסל שבחצר ולומד להפעיל את הברביקיו החשמלי. זו אמריקה, ארץ האוכל והשפע, ואבא שלי דאג למטבח מצויד. את עוזרת הבית שרגילה להגיע כל יום הוא הוציא לחופש למשך השבוע, אבל היא תגיע בשבת לנקות את הבלגן שנשאיר שם, כך שהחיים דבש. 

אני לוקחת את הבנות לשופינג בעיר הגדולה, מבזבזת כסף שאין לנו, ומוצאת לנו רגעים קטנים של משפחתיות ושל קסם. אנחנו עוברות יחד גם על רשימת הקניות של שרה’לה, מסמנות וי על מה שאנחנו מצליחות למצוא, ומוסיפות מתנות קטנות משלנו. 

זה לא שהשארנו מאחור את כל הבעיות. בסוף המתבגרות שלי עדיין מתבגרות, הן רבות זו עם זו על המיטה הטובה ביותר, ואתי ועם מיכאל על שעת הקימה בבוקר. אני משתדלת להרגע ולא להיות לחוצה בגלל הכסף שזולג לנו מבין האצבעות, אבל זה קשה. 

“תשחררי קצת, אתי,” מיכאל מפציר בי. “באנו לכאן כדי לשכוח מכל הדאגות וליהנות מהחופשה. את לא נחה.” 

“אני נחה, באמת.” אני מצטדקת, “אבל גם כשנחים ונהנים לא צריך להגזים בהוצאות. אני איהנה הרבה יותר אם אדע שאנחנו נזהרים.”

מיכאל מבטיח שהוא נזהר. “את לא סומכת עלי, אתי? זה עלי. תני לי לדאוג קצת.” 

אני משתדלת מאד, ורוב הזמן גם מצליחה, למרות התפיסות השונות שלי ושל מיכאל על חסכנות. 

בבוקר מוקדם אני מתקשרת לשרה’לה בארץ, מנסה לתפוס אותה בשעה נורמלית אצלה, לשמוע מה שלומה ולעדכן אותה בהתקדמות שלנו עם הרשימה שלה. זו הזדמנות בשבילי להיות רגע לבד בחצר רחבת הידיים, בשקט של הבוקר. אבל שרה’לה לא עונה. זה מוזר לי קצת ואני מנסה שוב אחר הצהריים, ובבקרים שאחרי, אבל אין תשובה, וזה מתחיל להדאיג אותי.

האם שרה’לה ציפתה שאני אלחץ עליה יותר לבוא אתנו? אולי היא נפגעה ממשהו שאמרתי? גוש של חרדה תופח בי. זה לא מתאים לה בכלל. אולי היא דיברה עם ההורים שלה והם שכנעו אותה שאנחנו רשעים גמורים ושצריך להתרחק מאתנו? ואולי סתם נמאס לה? אני נזכרת בתקופות שהיא הפסיקה לענות כשהיא היתה בחו”ל, ושוב תוהה לגביה.

אחרי מספר ימים אני מפסיקה לנסות. אם היא תרצה היא תחזור אלי.

להפתעתי אני רואה גם שיחה נכנסת מרבקה, אמא של מלכי, החברה של נועה. נראה שהיא חיפשה אותי בשעות של הארץ, אמצע הלילה אצלנו בארצות הברית. אני תוהה מה היא רוצה ממני, ואם זה קשור איכשהו לשיחה של נועה עם מלכי, אבל אני לא רוצה להרוס את אוירת השלוה של החופשה. יש משהו מפתה בלברוח מהכל, ואני קצת מקנאה בה. הם טיפלו בסיפור המשפחתי שלהם בצורה הרבה יותר דיסקרטית, ולא פוצצו הכל. הרחיקו את מלכי מאחיה ושלחו אותה לטיפול. מה רע? יכול להיות שגם בשביל מלכי זה טוב, שלא עשו עסק. ונועה אמרה שמלכי מרחמת על אחיה… אולי גם אנחנו יכולנו פשוט להתרחק ולא לקרוע ככה את המשפחה. כל כך נחמד לא להתעסק עם זה, ולחזור להיות משפחה רגילה.

הזמן עובר מהר מדי, אז כנראה אנחנו ממש נהנים. בערבים אבא שלי מצטרף אלינו לארוחות. הוא שמח על ההזדמנות לפגוש את הנכדים, מתמוגג מהמתיקות של יעלי ומהפקחות של יוני, וזורק כדורים עם מיכאל ודוידי בחוץ. 

“גידלת משפחה יפה, אתי,” הוא אומר לי, תופס אותי לרגע לבד במטבח הגדול. “הופתעתי כשהחלטתם לבוא, אבל אני שמח שנתת לי הזדמנות להכיר אותם.” הוא דוחף לי חבילת שטרות מגולגלת, מפציר בי לתת לו לעזור לנו לפנק את הילדים ביד רחבה.

נחמד לי שהוא רואה את המשפחה המוצלחת שלי, ואני מקבלת את הכסף בתודה, אם כי לא קל לי. הוא כנראה נחשף קצת למתח שלי, אולי שמע שמץ מהוויכוח ביני לבין מיכאל על רכישת כרטיסים יקרים לפארק שעשועים, והוא מניח שמדובר בבעיות כספיות. לפחות הוא לא יודע מה הסיבה האמיתית שברחנו לחופשה הזו.

“תודה אבא,” אני אומרת. לשניה אחת עוברת לי בראש המחשבה לזרוק לו את הכסף בפנים, ואני נחרדת מעצמי. מה עובר עליך אתי? הוא בסך הכל רוצה לעזור. אני נושמת עמוק ומחניקה צרחה שלא ידעתי שנבנית בי.

“החופשה המשפחתית הזו חשובה לנו, ואנחנו מעדיפים להשאר כאן לבד גם בשבת.” 

אני לא באמת מרגישה רצון וצורך לפגוש את חנה ברכה ולראות את אבא שלי עם המשפחה האחרת שהוא בנה לו. אני בקושי מחזיקה מעמד עם כל הנחמדות המשפחתית הזו כשבפנים אני רק רוצה אבא אמיתי להתרסק מולו. התרגלתי להסתדר עם קשיים בחיי בלי הורים והשלמתי עם זה, אבל אם אצטרך להמשיך בשבת עם ההצגה הזו לא יודעת מה ישאר מהכיבוד הורים שלי. בתוכי נפתחה פתאום תהום קרה שאני לא רוצה לראות, ולרגע אני הילדה הקטנה שחוזרת מורעבת וחולת געגועים לבית חשוך ואדיש. 

אני דוחפת את השטרות לכיס ומסתובבת מהר אל מדיח הכלים, מתעסקת בלוח האלקטרוני המשוכלל כך שלא אצטרך להסתכל לו בעיניים. אני לא אמנע מהילדים שלי סבא ומשפחה בגלל שקשה לי. אני לא רוצה להיות דומה לו בכלום. אבל זה לא אומר שלא קשה לי ושהפצע כבר לא מדמם.

אבא שלי לא מתווכח. הוא כנראה מרגיש משהו מהסערה שלי וגם לו יותר נוח ככה. קשה להשיג בקתה פנויה בהרים באמצע הקיץ, וההחלטה שלנו מקלה עליו. אנחנו מתארגנים לנו לשבת לבד, והאמת שזוהי נקודת השיא בחופשה שלנו. עבר מספיק זמן כנראה שכולנו נצליח להרגיש מנותקים ומשוחררים, טוב לי שאבא שלי לא בשטח, ובשבת אין לאן למהר ואין מה להספיק.

הקניות בחנויות המצרכים והאוכל המוכן בשדרה השלוש עשרה בבורו פארק הן חוויה בפני עצמה, והילדים נהנים מהשפע, במיוחד בחנויות הממתקים. אביגיל ונועה בוחרות גם משחקים לשבת עבור הקטנים.

בשבת אנחנו נהנים מארוחות משפחתיות, ממשחקי חברה, מלימוד משותף ומשיחות ארוכות עם נועה ואביגיל. יוני ודוידי נהנים מהמרחב ומהאפשרות לפרוש את הפליימוביל החדש על פני הרצפה בבייסמנט בלי הפרעה, ויעלי רגועה באופן מיוחד. “זה הרוגע שלך שמשפיע עליה,” מיכאל אומר, ונראה שהוא צודק.

אנחנו חוזרים לישראל אחרי עשרה ימים של חופשה כמעט מושלמת, ואני ממש שמחה על ההחלטה לנסוע. כולם קצת יותר רגועים ואני מקווה שההרגשה הטובה והמשפחתית תישאר אתנו לאורך זמן.

אבל בארץ מחכה לנו כל מה שהשארנו מאחור. אני באמצע לפרוק את המזוודות, כשרבקה שוב מתקשרת. אני עונה ומתנצלת שלא חזרתי אליה, ומסבירה שבדיוק חזרנו מחופשה בחו”ל.

“אוי, סליחה,” רבקה נלחצת. “את בטוחה שזה זמן נוח עכשו?”

אני מרגיעה אותה שכן, ושחזרנו לכל מה שחיכה לנו. גם ככה תיכננתי בעצמי להתקשר, ואני סקרנית לשמוע מה יש לה לומר. 

“תראי,” רבקה מתפתלת. אפשר לשמוע כמה לא נעים לה מעבר לקו. “הבנתי שנועה ומלכי שלי קצת דיברו, ושנועה סיפרה למלכי דברים.”

טוב, זו דרך מעניינת לפתוח את הנושא, ואני מחכה שהיא תמשיך ותגיע לנקודה. השיתוף היה הדדי והיא בטח יודעת את זה. כנראה שהיא רוצה לדבר עם מישהי שנמצאת באותה סירה, או אפילו להתייעץ.

“קצת לא נעים לי,” היא מגמגמת.

“זה בסדר,” אני עונה בחמימות. “זה קורה במשפחות הכי טובות ובאמת קשה לדבר על זה.” אני מנסה לעזור לה להפתח.

מעבר לקו משתררת שתיקה. אני מחכה בסבלנות, נותנת לה זמן לאזור אומץ. בסוף היא ממשיכה.

“אני מאד אוהבת את נועה, אבל אולי עדיף שהיא לא תדבר עם מלכי על כאלו דברים. זה לא כל כך מתאים ומכניס את מלכי לחרדות.”

נגמרו לי המילים. הסיפור של נועה מכניס את מלכי לחרדות? מה עם הסיפור שלה?

“את לא חושבת שחשוב לדבר על זה?” אני שואלת בזהירות. “נראה שהן מצאו זו את זו, וטוב שיהיה להן עם מי לדבר. נראה לי שזה טוב לשתיהן.” 

זה חשוב גם לי! אני רוצה לומר לה. ואולי גם לך? מישהי לחלוק איתה את המשא? להתלבט? לכאוב?

“אני חושבת אחרת,” רבקה אומרת. “בפרט דיבורים על משטרה. ובכלל, מלכי לא רוצה לעשות מזה עניין. זה כנראה לא רציני כמו אצלכם ועדיף לנו ככה. לדעתי כך יותר טוב למלכי ולכולם.” 

לא רציני כמו אצלנו? זה לא היה נשמע ככה מנועה. אולי מלכי לא סיפרה הכל, ואולי רבקה מקווה שאני לא יודעת ומעדיפה להקטין את הארוע ככל האפשר. 

“זה לא קצת גישת בת יענה?” אני שואלת, קצת יותר בחריפות ממה שהתכוונתי. מה זה הסחור־סחור הזה, וכמה אפשר להדחיק ולהשתיק? זו באמת בחירה איומה בין שני ילדים, אבל הילדה שלה צריכה אותה יותר.

“לא נראה לך שמלכי צריכה טיפול מקצועי? ושכדאי לטפל גם באח שלה? ברור שהיא אומרת לך שעדיף לה לא לעשות מזה עניין אם היא רואה שזה מה שאת רוצה לשמוע.”

“אתי, בבקשה. אל תתערבי לי עם הבת שלי. קיבלת את ההחלטות שלך, בבקשה תכבדי את הדרך שלנו. כל מה שאני מבקשת זה שנועה תתחשב, ושלא תדבר על זה עם מלכי.”

“אתי, בבקשה. אל תתערבי לי עם הבת שלי. קיבלת את ההחלטות שלך, בבקשה תכבדי את הדרך שלנו. כל מה שאני מבקשת זה שנועה תתחשב, ושלא תדבר על זה עם מלכי.”

היא מבקשת שאכבד את הדרך שלה, אבל בין השורות אני שומעת ממנה ביקורת על הדרך שלי.

“בסדר,” אני אומרת לה בעייפות. “אבל זה ביניהן. אני לא מתכוונת לדבר על זה עם נועה. תעשי מה שאת חושבת עם מלכי, אבל הדרך שלי היא להקשיב לבנות שלי ולא להתערב להן בחברויות.” 

יש לי תחושה שנועה הולכת לאבד עוד חברה. כמה עוד אובדנים היא תצטרך לשאת? ולמה הייתי צריכה להיות חכמולוגית ולפעול אחרת מכולם? רבקה היא אישה חכמה. אולי באמת עדיף לכולם לסגור הכל בשקט. אפשר לטפל בלי לפגוע בכל המשפחה. למה הכנסתי את כולנו לסרט האימה הזה? וכמה עוד גשרים נשרוף? 

אני מסיימת לארגן את החבילה לשרה’לה, ואז מנסה שוב להתקשר אליה. 

היא לא עונה. 

“נראה שהיא לא מעוניינת בקשר אתנו יותר,” אני אומרת למיכאל, משתדלת לא להראות כמה זה מכאיב לי. “אם היא לא רוצה לא צריך.”

**

לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

  1. וואו שרהלה בסדר שם?
    לא יודעת, איכשהו עלה לי חשש שהיא עלולה לפגוע בעצמה או משהו🙃

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן