שוברת שתיקה – פרק י”ג

הטיפול בילדות שלי דורש ממני הרבה מאד כח. שרהלה צריכה ממני עכשו כח. כולם צריכים ממני כח ועוד רגע לא נשאר לי שום דבר לעצמי. אני לא יכולה להחזיק עוד משהו עכשו, ואני חייבת למצוא בי כח בכל זאת. אני לא אבא שלי. ואני לא אטבע.
ממוצע 4.2 | 5 מדרגים

“אין מצב,” מיכאל אומר, קורא אותי ואת חרדת הנטישה שלי ולא משתכנע. “תיסעי אליה עכשו. אולי משהו קרה לה.” 

הוא מתעקש ממש, ואני משתכנעת ונוסעת, לוקחת אתי את הקניות ואת המתנות שהבאנו מחו”ל. מעולם לא הייתי בחדר שלה במעונות, אז אני מסתובבת שם הרבה זמן ושואלת עליה, מחפשת מישהו שיידע להפנות אותי לחדר שלה. אני כמעט מתייאשת, ואז מישהי ניגשת אלי ושואלת מי אני. אני מציגה את עצמי כגיסתה של שרה’לה ומראה לה את החבילה הגדושה. היא לוקחת אותי לחדר שקט ופרטי, ומספרת לי שהיא חברה של שרה’לה ושותפה שלה לחדר, ושלפני כשבוע היא הגיעה לחדר וגילתה את שרה’לה במצב לא טוב.

“מה זה מצב לא טוב?” אני שואלת בלב הולם ובשפתיים חרבות.

“היא ניסתה לפגוע בעצמה. תפסתי אותה בזמן והזמנתי אמבולנס. אני חושבת שאשפזו אותה באיתנים.”

הלם הוא לא מילה מספיקה לבטא את מה שאני מרגישה באותו רגע. מאי הנחמדה רואה שאני על סף עילפון, והיא ממהרת להושיב אותי ולהציע כוס מים. המים פושרים ויש להם טעם מתכתי, אבל אני לוגמת אותם בתודה. 

הכל נראה לי לא הגיוני, והגוש הגדול שהתיישב לי בגרון לא מחליק למטה עם המים. למה ששרה’לה תנסה לעשות דבר כזה? כמה בודדה ואומללה היא היתה? זה כואב לי בעוצמה. 

אני מבקשת עוד פרטים, מנסה להבין למה היא מתכוונת. כאילו עוד מידע יעזור לי להתמודד עם האימה הזו. “מה זה אומר ניסתה לפגוע בעצמה? למה? מה קרה?”

“מצאתי אותה במצב לא טוב,” מאי אומרת בשקט. היא לא מפרטת, ורואים שמאד לא נוח לה.

“למה לא הודעת לנו מיד? או למישהו מהמשפחה?” אני לא מצליחה לעכל את מה שאני שומעת. זה יותר מדי נורא.

“שרה’לה ביקשה ממני לא לספר לאף אחד.” מאי מסבירה. העיניים שלה מושפלות והיא רועדת. גם בשבילה זו היתה חוויה איומה. 

“זה עלול להרוס לה את כל מה שהיא השיגה עד עכשו בלימודים,” מאי ממשיכה. “היא בטח תשתחרר עוד מעט מאשפוז, והיא רוצה לחזור ולהמשיך בלימודים כרגיל.”

אני נושמת עמוק, עדיין מחכה להסברים. משהו שיוסיף היגיון לדבר הבלתי נתפס שאני שומעת. “אבל למה לא לספר למשפחה? לבקש עזרה? זה נראה לי מינימלי. שמישהו יהיה איתה.”

אני נושמת עמוק, עדיין מחכה להסברים. משהו שיוסיף היגיון לדבר הבלתי נתפס שאני שומעת. “אבל למה לא לספר למשפחה? לבקש עזרה? זה נראה לי מינימלי. שמישהו יהיה איתה.”

מאי מתנצלת בגמגום. “היא ביקשה בפירוש לא לעדכן את המשפחה. היא אמרה שגם ככה לאף אחד לא יהיה אכפת, שאף אחד לא ישים לב שהיא נעלמה.”

“אבל שמנו לב,” אני אומרת בכאב. זה לא בסדר שאני מתקיפה כך את מאי המסכנה, אבל זה מערער אותי לגמרי. “כל כך דאגתי. לא הבנתי מה קרה.”

“היא באמת הזכירה אותך, אבל אמרה שאתם בחו”ל אז לא תחפשו אותה,” אומרת מאי. “נראה לי שרק אליך היא קשורה, לכן סיפרתי לך. היא תשנא אותי גם על זה. נראה לי שחשוב שמישהו שאוהב אותה ודואג לה יידע. אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות.”

מאי בחורה צעירה, אבל מעוררת אמון. העיניים שלה בוגרות ואכפתיות. היא רואה שאני רועדת כולי והיא מנסה לעזור ככל יכולתה, אבל גם היא מעורערת ונפחדת.

אני מנסה להבין ממנה אם יש לה מושג מה גרם לשרה’לה להגיע למצב נואש כל כך. במקום כלשהו באחורי ראשי אני שומעת את הקול המאשים שלי מתעורר, ונזכרת באזהרה של חמותי. האם לזה מלכה התכוונה כשהיא אמרה לי ששרה’לה לא יציבה? האם היו לה נסיונות כאלו בעבר? האם זה משום ששיתפתי אותה במה שעובר עלינו? אולי אסור היה לי להשאיר אותה לבד בארץ? אולי לא עשיתי מספיק כדי שתרגיש אהובה ושתדע שאכפת לנו ממנה?

אני רואה שמאי לא רוצה לענות. העיניים שלה מתרוצצות לכל הצדדים והיא מהססת מה וכמה לספר לי, אבל אני לוחצת. 

“מאי, אנחנו המשפחה שלה. אם את יודעת משהו בבקשה תספרי לי.” 

מאי אומרת שהיא לא יודעת בדיוק מה הסיבות של שרה’לה. “אנחנו מדברות המון והיא סיפרה שהיא עברה משהו נורא בפנימיה לנערות בסיכון. היא היתה שם מדריכה, לא? היתה שם איזו דמות סמכות שפגעה בה. איזו עובדת סוציאלית או מנהלת.”

אני נחרדת. אם זה נכון, זה פשוט נורא ואיום. בלתי נסבל ממש. שרה’לה באמת מתחמקת תמיד מלדבר על השנים שלה בפנימיה, וזה מוזר, אבל לחשוב שהיא נפגעה גם ועברה את הסיוט שהבנות שלי עוברות? זה לא יכול להיות אמיתי. 

“את בטוחה?” אני שואלת את מאי.

“זו ההתרשמות שלי מרסיסי דברים שהיא סיפרה. היא אף פעם לא פרטה ממש, ואת לא אמורה לדעת על זה כלום,” מאי עונה לי.

אני מנסה לארגן את המחשבות, למרות ההלם העמוק. שרה’לה המתוקה והמסכנה שלי. זה מסביר למה היא התנתקה מכולם ונסעה לארצות הברית, ולמה היא איבדה אמון בהכל ובכולם. כשאני משחזרת עכשו אני מבינה שמההתחלה היתה לי תחושה ששרה’לה בעצמה עברה איזו טראומה. יש בה תהומות של מישהי שעברה כבר דבר או שניים בחייה, וכל האופן הרגיש והבוגר שהיא מתקשרת עם כולנו, נוסף למשהו כאוב שתמיד מסתתר בתוך עיניה גם בזמנים של השתובבות ושל צחוק, מצביעים על נסיון חיים מורכב. גם ההזדהות העמוקה שלה עם נועה ועם אביגיל יכולה ללמד על שותפות גורל, ומי כמוני יודע מה ההשלכות של הדבר הנורא הזה. 

אני תוהה אם אמא שלה, מלכה חמותי, יודעת מה עבר עליה. נראה שלא. שרה’לה לא הסתדרה עם ההורים שלה, וכשהיא עזבה להדריך בפנימיה היא ניתקה קשר עם הבית. הקשר שלה עם אמא שלה תמיד היה מסובך… דוקא על הקושי שלה עם ההורים ועל העזיבה הקשה שלה היא כן דיברה אתי, אבל תמיד בעדינות ועם הרבה רצון להגן על כבודם. יכול להיות שזו לא הפעם הראשונה ששרה’לה מנסה לפגוע בעצמה, אבל כמו שאני מכירה את חמותי, גם אם היא היתה יודעת היא בטח היתה מדחיקה את זה ומשתדלת להתעסק עם זה כמה שפחות. וחמי, אבא של שרה’לה? איפה הוא בתמונה? איך שרה’לה מרגישה כשהיא שומעת איך הוריה מגיבים לסיפור שלנו? אם היא יודעת שהם נותנים גיבוי לפוגע ולא לנפגעות, זה יכול להסביר למה היא לא משתפת אותם, וזה בטח גורם לה סבל גדול.

מאי מתחננת שלא אספר לשרה’לה שהיא דיברה אתי. “היא לא תסלח לי בחיים, היא ממש כעסה עלי שעצרתי אותה.”

אני מרגיעה את מאי. “עשית את הדבר הנכון,” אני אומרת לה. “תודה רבה שהצלת לנו את שרה’לה. גם אם היא לא מספיק מודעת לזה, יש אנשים שאוהבים אותה מאד ואכפת להם ממנה.” 

מול מאי אני די רגועה, כמו תמיד כשיש לי משימה ברורה, אבל בדרך חזור האימה נוחתת עלי, ואני רועדת בכל הגוף. דמעות זולגות לי בלי שליטה, מקשות עלי לראות את הכביש. אני מעורערת לחלוטין, אשמה וחסרת אונים. הכל ביחד. וזה יותר מדי, זה פשוט יותר מדי. כאילו התהום שנמצאת כל הזמן מתחת לפני השטח מאיימת למשוך אותי למטה ולהטביע אותי. הטיפול בילדות שלי דורש ממני הרבה מאד כח. שרהלה צריכה ממני עכשו כח. כולם צריכים ממני כח ועוד רגע לא נשאר לי שום דבר לעצמי. אני לא יכולה להחזיק עוד משהו עכשו, ואני חייבת למצוא בי כח בכל זאת. אני לא אבא שלי. ואני לא אטבע.

לפני שאני עולה הביתה אני מתעכבת עוד רגע במכונית, מנסה להחזיר לעצמי את העשתונות. אני דואגת מאד לשרה’לה. הבחורה הזו נכנסה לי ללב, וכואב לי עליה כל כך. ואני גם כועסת עליה ממש. יש משהו כל כך חסר אחריות ואנוכי במעשה הזה. אני מנסה להבין למה אני כל כך נסערת, ואני תופסת, בלפיתה עזה של חרדה, שאני דואגת מאד לבנות שלי. הן עדיין לא התחילו טיפול פסיכולוגי, ואני לא יודעת אם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות. האם כל מי שעוברת טראומה כזו נמצאת בסיכון? 

אני נזכרת בדברים שראיתי ולא הבנתי עד עכשו. רמזים קטנים לאפלה שמתחת לפני השטח. בפעם הראשונה ששרה’לה היתה אצלנו בשבת נכנסתי למטבח באמצע שהיא הדיחה כלים, והיא מיהרה להוריד את השרוולים ולכסות את הזרועות החשופות. בכל זאת הספקתי לראות בחטף במעלה הזרוע השמאלית שלה פסי צלקת דקים. רק עכשו אני מקשרת. אלה הן צלקות מחתכים שהיא גרמה לעצמה. קראתי הרבה על השלכות של טראומה, ואני יודעת שאנשים עם פוסט־טראומה פוגעים בעצמם בצורות שונות, לפעמים מתוך רצון להקל רגשות בלתי נסבלים או תחושות של קהות וריקנות. אבל כמו עם הבנות שלי, כנראה גם עם שרה’לה לא ראיתי את מה שהיה מונח לי מול העיניים. מה עוד אני מפספסת?

אני בוהה החוצה לרחוב. בחורה צעירה בגיל הסמינר עומדת בפתח החשוך של אחד הבניינים, מתחת למנורת רחוב, נראית כאילו היא מחכה למישהו. הצל הארוך שלה מוטל על גב הבנין. בראש שלי רצים מיד תסריטי אימה. מי יודע מה הסיפור שלה, ומה עומד מאחורי התדמית החיצונית המוקפדת שלה. שני בחורים בלבוש ישיבתי חוזרים מתפילת ערבית מבית הכנסת, צועדים זה לצד זה בשקט בפנים רציניות. האם מישהו מביניהם גם כן עבר משהו נורא? האם בתוך אחד מהם מסתתרת מפלצת?

אני מתנערת ומנסה לחזור ולראות את העולם בצורה נורמלית. אי אפשר ללכת כל הזמן כאילו על סף תהום, אבל גם אי אפשר להכחיש את מה שקורה מתחת לפני השטח. אצלי כרגע הכל יצא מאיזון. 

אני עולה הביתה ומעדכנת בפרטיות את מיכאל המודאג. הוא נלחץ מאד כשהוא רואה אותי חוזרת עם החבילה בפנים אבלות. אין מצב שאני אשמור מפניו את הסוד הזה. זה פשוט בלתי אפשרי.

“אני חייבת לדבר איתה,” אני אומרת, אחרי שהוא נרגע מההלם. “צריך למצוא אותה ולספר לה שאני יודעת. אולי זה ינער אותה קצת, ואולי היא צריכה מישהו לדבר אתו.”

“ממש לא,” מיכאל עונה. “צריך לחכות בסבלנות ולתת לה לספר בזמן שלה. נחכה שהיא תיצור קשר בעצמה.”.

“אני לא בטוחה שאני מסוגלת. איך אני אצליח להתנהג איתה כרגיל כשהיא תתקשר? זה לא מצב נורמלי.” 

“אין ברירה. היא כנראה צריכה זמן כדי להצליח לספר. ואת באמת מדהימה אתי,” הוא מעודד אותי. “בזמן כל כך קצר הראית לה שאכפת לך. אפילו החברה שלה שמעה עליך. אני בטוח שזה עוזר לה.” 

“אין ברירה. היא כנראה צריכה זמן כדי להצליח לספר. ואת באמת מדהימה אתי,” הוא מעודד אותי. “בזמן כל כך קצר הראית לה שאכפת לך. אפילו החברה שלה שמעה עליך. אני בטוח שזה עוזר לה.” 

זה נכון, אבל זה לא הספיק לה כדי לרצות להשאר בחיים. 

אני הולכת לחדר של נועה ושל אביגיל ויושבת איתן קצת, רק כדי לראות שהן חיות, כמו שהייתי עושה כשהן היו תינוקות קטנטנות, בודקת אלף פעמים שהן נושמות. הן שולחות בי מבטי פליאה. לפיתת החרדה לא עוזבת אותי זמן רב, ואני מוצאת את עצמי מתאמצת לעצור את הדמעות על דברים קטנים ומתסכלים של יום יום. כאילו הכל כוסה בבוץ שחור של אימה ושל יאוש.

רק כעבור שבועיים שרה’לה יוצרת קשר. היא מתנצלת ומסבירה את חוסר הזמינות בווירוס חריף שתקף אותה. “הייתי מדי חלשה אפילו בשביל לענות לטלפון,” היא אומרת. “וגם לא זכרתי שאתם כבר בארץ.”

“היית צריכה בכל אופן לדאוג שנדע,” אני אומרת לה. מנסה לא לחשוף את מה שאני יודעת, ועדיין להבהיר לה את הנקודה. מתאמצת להשתלט על החרדה והכעס, ולא להגזים בתגובה מולה. “דאגנו מאד, והייתי באה ודואגת לך לאוכל חם ופינוקים. את לא צריכה לעבור דברים כאלו לבד.”

אני מזמינה אותה לשבת והיא מגיעה, עייפה קצת ושקטה יותר מתמיד. היא מתאמצת לשמוח בדברים שהבאנו לה מחו”ל, מודה לכל מי שטרח ואסף לה את מה שביקשה, ועל המתנות הקטנות שכולם בחרו בשבילה. במיוחד היא משתדלת להתלהב מסוכריות הענק הצבעוניות האמריקאיות כל כך שדוידי ויוני בחרו בשבילה באופן אישי, אבל זה מאולץ והלב שלי יוצא אליה. אנחנו שולפים תמונות ומקיפים אותה באהבה ובסיפורים לאורך כל השבת. 

בסופו של דבר מיכאל צדק. בשבועות ובחודשים הבאים שרה’לה תמשיך להגיע, הקשר בינינו יתהדק, והיא תשתף טיפין טיפין בפגיעה הקשה שחוותה, בניתוקים שהיא חווה ובדכאונות. אבל לא עכשו. בשבת הזו אנחנו מתאמצים מאד להתנהג כאילו הכל נורמלי, למרות תחושת הזיוף הקשה. הילדים לא יודעים, וההתנהגות הטבעית שלהם עוזרת מאד. אני משתפת פעולה עם סיפור המחלה, ומאיצה בה לנוח הרבה ולהתפנק כדי להתאושש, אבל קשה לי להשאיר אותה לרגע לבד. אני עושה הכל כדי לשדר לה כמה היא אהובה ורצויה, ואני רק מקווה שזה מספיק להניס את החשכה ולהשאיר אותה בחיים.

לתגובות, שאלות או התיעצויות: https://lotishtok.com/help

hineni4us@gmail.com

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 Responses

  1. תקשיבי, התיאור שלך עם הבחרה מדהים.
    אני לצערי עברתי את זה מקרוב כשעצרתי מישהי קרובה אלי מלהתאבד (ואני לא אפרט איך ומה) אבל בנס, וגם היא השביעה אותי לא לגלות, אבל כמובן גיליתי, לשמור עליה בחיים.
    התיאור מציף לי את הרגעים האלה הבלתי נתפסים, הכאב העצום כמו לחיות בסרט.
    תודה על סיפורת כנה ואמיצה.

  2. וואו כמה מורכבות. ועצב.
    בא לי לחבק את שרהל’ה.
    וגם את נועה ואביגיל.
    ואת אמא שלהן.

    תודה לך שרית. אני מחכה לפרק כל השבוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן