לקראת החזרה לבית הספר אני מארגנת בייביסיטר ויוצאת בערב עם נועה ועם אביגיל לקצת שופינג. בעיקר קניות של ציוד לבית הספר – מחברות, מכשירי כתיבה ועטיפות. זו הקלה של ממש לחזור לשגרה, והבנות שמחות כמוני להתרכז בהכנות. הענן השחור שליווה אותנו מפנה מקום להתרגשות הרגילה של התחלת השנה, כשסוף סוף החופש הארוך הזה מסתיים. יעשה להן טוב לחזור למסגרת, והן מצפות מאד לפגוש כבר את החברות.
החנויות צפופות ועמוסות, והמחירים כצפוי גורמים לי להחוויר, אבל אין ברירה ואנחנו מסתערות בהתלהבות על הסחורה כמו כולם. לכאורה זה לא אמור לקחת הרבה זמן, אבל כמו שאני מכירה את אביגיל ונועה, מצפה לי ערב ארוך, ואולי הוא רק הראשון מבין כמה. אביגיל ונועה בוחרות בקלות רבה יחסית ובהסכמה מלאה סט ציוד לדוידי וליוני, מוחקות מהרשימה שהרכבנו בבית מה שהן מוצאות, וממלאות את העגלה הראשונה. ואז אנחנו עוברות לאתגר האמיתי – בחירת סט הצבעים המושלם בשבילן, כי כמובן צריך עטיפות לספרים שמתאימות למחברות שמתאימות לקלסרים שמתאימים לקלמרים וכולי.
אנחנו מתחילות מנבירה ארוכה בגלילי העטיפות, אבל שום דבר לא הולם את החוש העיצובי הסנובי של נועה ושל אביגיל, וגם כשנמצאת עטיפה ‘חצי נורמלית’ כהגדרתן, אין בנמצא יומנים וקלמרים בצבע מתאים.
אביגיל עולה לכיתה ח’, נועה כבר בשנה השניה בסמינר, והן מחפשות משהו לא ילדותי ולא שגרתי. שחלילה לא יהיה כזה לכולן, ושלא יביך. כל מה שאני מציעה נופל בהגדרת המביך, אז אני משחררת. אני עייפה ומותשת אחרי יום עבודה, ומציעה להן שיישארו שם עד שיחליטו ושאני אנטוש ואשאיר להן כרטיס אשראי, אבל אין סיכוי שאביגיל תסכים לזה. היא נלחצת מהצורך לקבל החלטה לבד בנושא כה גורלי, ואני רואה את הפאניקה עולה בעיניה, אז אני נשארת, וממשיכה להביע את דעתי הלא מעניינת בעליל, להביע התלהבות מההתאמות המוצעות לי בתקוה שהן הנבחרות, ולהתאכזב כל פעם מחדש שההתלבטות לא מסתיימת.
היא נלחצת מהצורך לקבל החלטה לבד בנושא כה גורלי, ואני רואה את הפאניקה עולה בעיניה, אז אני נשארת, וממשיכה להביע את דעתי הלא מעניינת בעליל, להביע התלהבות מההתאמות המוצעות לי בתקוה שהן הנבחרות, ולהתאכזב כל פעם מחדש שההתלבטות לא מסתיימת.
אחרי יותר משעה של סיבובים בין הסטנד של העטיפות למדפי הקלסרים בניסיון להחליט על ההתאמה המושלמת, נועה מתעייפת ומרימה ידיים.
“אין לי כח,” היא מודיעה. “אני אעטוף בעטיפות ניילון שקופות ודי. בלי בלגן ובלי כאב ראש של צבעים.”
הכל מטופש פתאום בעיניה והיא רוצה לסיים וללכת. אביגיל מתרגזת, ולפני שאני מספיקה להשחיל הצעת פשרה, מתלקחת מריבה ביניהן.
“את כזו שיפוטית, אביגיל,” נועה מטיחה. “הכל לא טוב לך. את לא יודעת להחליט ואת מצפה שכולם יכרכרו סביבך.”
“מה את אומרת?” אביגיל עוקצת חזרה בעיניים בורקות. “את פשוט אדישה להכל ולא אכפת לך מכלום. לא מוכנה להתאמץ יותר מחמש דקות.”
כשאני מנסה להתערב, שתיהן מתרגזות עלי כמובן ומסננות אלי הערות ארסיות.
“את לא מבינה בזה כלום, אמא, וברור שאת רק רוצה לגמור וללכת,” אביגיל נושפת אלי.
“אף פעם אין לך זמן, מה חדש?” נועה מוסיפה, כאילו היא לא החליטה להתייאש בעצמה לפני רגע. “ואת תמיד בצד של אביגיל…”
הן מאשימות אותי שאני לא מקדישה להן מספיק זמן, והאמת שהקול הפנימי המפורסם שלי מסכים אתן לגמרי, אבל אחרי שכל כך השתדלתי להתאפק ולשמור על אוירה חיובית, הסבלנות שלי פוקעת ואני עומדת לומר למתבגרות שלי דברים חריפים שאני אתחרט עליהם ושלא יעזרו להרגיע את המצב.
אני מותשת ואין לי איך לעזור להן. הציפיות שלהן ממני לא ברורות… חוות הדעת שלי על הבחירה שלהן לא מעניינת אותן באמת, והמחמאות שלי לחוש האמנותי שלהן לא רלוונטיות. להכנס ביניהן זה בכלל מסוכן, ונשבר לי. כן, אני רוצה ללכת הביתה, ולנוח קצת בשקט. אין לי כח לכעס המתפרץ ולהאשמות שלהן, ואני נבוכה מהמריבה הקולנית שלהן באמצע החנות.
לקוחה אחרת רואה אותי בצרתי וקורצת לי מעל העגלה העמוסה שלה. “מתבגרות,” היא משחררת אנחה משתתפת בצער, מצליחה במילה אחת להביע אמפתיה של אחות לצרה ולתת לי פרספקטיבה.
אני מסתערת על שרפרף שבדיוק התפנה ונותנת מנוחה לרגלי הדואבות, וגם לוקחת מרחק משתי הבנות שלי, בתקוה גדולה שלא יקשרו בינינו. כמו תמיד, זו האסטרטגיה הכי טובה, לפחות בשבילי. נועה כמעט נוטשת את החנות בזעם, אבל איכשהו הדינמיקה ביניהן נרגעת ונראה שהפיצוץ הוביל להברקה ולהחלטה. הן מגיעות אלי עם גלילי נייר חלקים בצבעי שחור ואדום ועם רעיון עיצובי מהמם לשלב ביניהם עם קצת עבודת גזירה. קלסרים אדומים ושחורים מצטרפים לחגיגה וכל השאר מסתדר מאליו. בשלב הזה אני כבר לא חושבת על המחיר ורק רוצה לסיים עם הכל, כך שאני מאשרת קלמרים חדשים ויקרים בלי להביע מחאה ומגהצת את כרטיס האשראי.
אנחנו חוזרות הביתה עם השקיות הכבדות. בימים הבאים הבית כולו מלא באווירת ההכנות, בחיפושים נואשים אחרי מספריים ודבק סלוטייפ, בגזרי נייר מתעופפים ואז בערמות ספרים מאורגנות ומעוצבות. אני שמחה על אווירת ההתרגשות הזו לקראת שנת הלימודים החדשה האופפת את הבית. חששתי שהסיפור של הפגיעה יאפיל על הכל, אבל הן חלק מחגיגת ההכנות כמו בכל שנה. אולי הגיע הזמן להתקדם הלאה.
כרגיל, גם בגישה שלהן לחזרה לשנת הלימודים הן שונות מאד. נועה אוהבת מאד את ההכנות ואת תחושת החידוש והרעננות. הספרים העטופים וכל האביזרים החדשים והיפים עושים לה טוב, אבל היא לא מתלהבת לחזור לסמינר. יש לה אמנם קבוצת חברות טובות שמחכה לה, והיכולות הלימודיות שלה גבוהות, אבל מצדה להשאר בבית ימים שלמים ורק לקבוע מפעם לפעם מפגש עם החברות. לא היה לה כל כך טוב בסוף השנה שעברה, ואני מקווה שהיא תסתדר טוב יותר השנה. אולי זה שאיווררנו את הסוד הגדול יעשה לה טוב.
אביגיל לעומת זאת אוהבת שהיום שלה מלא בלימודים, במטלות ובחברות. היא שונאת להיות משועממת בבית ומפחדת ממש מיומן ריק. היא רוצה שהשנה כבר תתחיל, אף שזו שנת פרידה מהרבה מהחברות מהכיתה, שלא ימשיכו איתה גם לסמינר. טוב לראות אותה ככה, שקועה בהכנות הרגילות ומלאת התרגשות של התחלה.
השנה התאריכים מסתנכרנים. שנת הלימודים נפתחת עבור הבנים ושבוע אחר כך עבור הבנות. מיכאל נשא את רוב הנטל של ימי החופשה על כתפיו בזמן שאני הייתי בעבודה, והוא נושם לרווחה. מזל שהספקנו להפגש עם הפרקליטה בחופש של הבנות ולא נאלצנו להוציא אותן מהלימודים לשם כך, ושאני היחידה שנאלצה שוב לקחת שעות חופשה מהמשרד. סוף סוף שגרה מבורכת, ויש איזו תקווה לנורמליות באוויר. הלוואי שההתרגשות של תחילת השנה תחזיק עד החגים לפחות.
אחרי שבועיים של חסד, דוקא אצל אביגיל מתחילות חריקות. היא חוזרת מבית הספר עצבנית ומספרת על מריבה עם החברה הטובה שהתפשטה למריבה כיתתית. אנחנו יוצאות להליכה בערב, ואני מנסה להבין מי נגד מי, ולהקשיב לים הפרטים הקטנים שאביגיל שופכת, תוך כדי התנשפויות בעליות התלולות של השכונה שלנו.
“לא יודעת, אמא,” אביגיל אומרת בתסכול. “רק התחילה השנה ואני כבר מתגעגעת לחופש. חשבתי שזה טוב שדיני ממשיכה אתי שנה הבאה לסמינר, עכשו אני כבר לא בטוחה.”
“מה קרה?” אני שואלת. “הייתן חברות ממש טובות עד לפני רגע, והיא היתה מעניינת ומצחיקה וכיפית, לא?”
דיני היא אחת מהבנות החזקות בכיתה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית, והיא ואביגיל היו זוג מושלם ומוביל בכיתה. אבל כרגע נראה שהברק אבד:
“כן, דיני באמת חמודה, אבל היא מדברת כל כך הרבה על עצמה ועל שטויות כל הזמן. על מה המורה לובשת ועל אחותה הגדולה שהתחתנה, ועל האחיינים. הכל כזה מטופש.”
אני מנסה להבין מה השתנה. זו כיתה ח’ בסך הכל. הנושאים נראים לי נורמליים לגמרי. נושאים שעניינו גם את אביגיל לפני דקה וחצי.
“לא יודעת, אמא. אני מרגישה לא קשורה אליה בכלל. כאילו יש לי בראש דברים אחרים לגמרי והיא כל כך ילדותית. כל הקבוצה הזו של החברות משעממת אותי. הרבה יותר מעניין לי עם יעל ולאה.”
יעל ולאה? מה הקשר בין אביגיל לבינן? איך הבנות האלה יותר מעניינות מדיני? אני ממש מעדיפה שאביגיל לא תתחבר אתן. למה היא מתיידדת פתאום עם בנות מהשוליים? הן הולכות בשנה הבאה לסמינר אחר, קטן ופחות נחשב, והמשפחות שלהן שונות מאד משלנו באופיין. אני לא מצליחה להבין מה עובר על הילדה הטובה שלי.
“ההורים של יעל התגרשו ואני מרגישה שהיא צריכה אותי. לא יודעת איך התגלגלנו לדבר על זה, אבל אחרי שרבתי עם דיני הברזתי משיעור היסטוריה ונשארתי איתה בחוץ. דיברנו המון והיא חכמה ומעניינת.”
“הברזת מהשיעור?” אני נחרדת. “בשבועיים הראשונים של הלימודים? מה קורה לך?”
“עזבי אמא,” אביגיל אומרת. “אל תדאגי. זו כיתה ח’ וזה כבר לא כזה חשוב, ואת החומר אני משלימה בקלות. את לא סומכת עלי?”
“אני לא יודעת מה לומר, זה לא מתאים לך בכלל. איך אני יכולה לסמוך עליך ככה?”
אני מתחרטת על המילים החריפות מיד כשהן יוצאות לי מהפה. למה אני מדברת אליה כך? אני הרי רוצה שהיא תשתף אותי. אם יש מישהי שאפשר לסמוך עליה בעניינים האלו זוהי אביגיל, והיא צודקת בגדול, אבל כל הסיטואציה מכווצת לי את הבטן, וגם קצת מרגיזה. עד שסוף סוף חזרנו לשפיות. למה היא צריכה לקלקל לעצמה את פתיחת השנה?
אני רואה שהיא נפגעה, אז אני מנסה לרכך, אבל אני בפאניקה וקשה לי להבין.
“אני יודעת שהכל זה בגלל הלב הטוב שלך. את כל כך רגישה ודואגת לאחרות, אבל למה את צריכה להוסיף לעצמך בעיות?” כאילו לא מספיק לנו התיק שלנו.
“מה לעשות אמא, הן רודפות אחרי. זה כמו הסוסים המכונפים בהארי פוטר, שרק מי שראה מישהו מת יכול לראות. פתאום אני שומעת על המון צרות, והחברות הרגילות שלי לא מבינות.”
חכמה הילדה שלי, אבל זה בוקס בבטן. לא מספיק הצרה הצרורה שלנו, עכשו היא גם מגנט לצרות של אחרים?
“את חייבת לשמור על עצמך, את רק ילדה, ואת לא אמורה לקחת על עצמך את כל הבעיות של העולם. את צריכה להתרכז בלימודים ובחיים שלך.”
“יופי שאני צריכה, אבל זה המצב. דיני משעממת, ועם יעל אני יכולה לדבר. אני לא אגיד לא לחברה שצריכה אותי והיא חלק מהחיים שלי עכשו. ואמא, באמת, אני כבר לא ילדה.”
היא צודקת, וזה בדיוק מה שכל כך כואב וכל כך מרגיז. זה נורא שהתמימות שלה נהרסה ככה. הלב שלי כואב ואני מתנשפת, מתקשה להמשיך בהליכה המהירה. לא ייאמן כמה נזק נגרם. איזו תמימה מטופשת הייתי שחשבתי שפשוט נחזור לנורמליות כאילו כלום לא קרה. הבעיה היא שהפגיעה שלהן היא לא פיזית, וזה לא משהו שאפשר לראות אותו מדמם ולשים עליו תחבושת. זה כל כך מבלבל, וממש קל לי לשכנע את עצמי שהכל בסדר ושסתם עשינו עסק. אני גם עיוורת וגם חסרת אונים. אני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, ואני לא יודעת איך לרפא את זה.
אבל אביגיל לא אשמה, ולא עליה אני כועסת. זה הגיוני שהיא צריכה עכשו חברות אחרות, שחולקות איתה שפה משותפת ותובנות. אני רואה שפגעתי בה, וזו טעות מרה.
“את צודקת, מתוקה. סליחה שהגבתי ככה. קשה לי להתרגל לעובדה שהתבגרת ושנהית לי כזו חכמה פתאום…” אני אומרת לה בנימה מפייסת, מנסה להחזיר את האווירה הטובה. חבל שאני מגיבה מהבטן ולא עוצרת לחשוב. חשוב לי שהיא תדבר אתי וסתם הוצאתי עליה כעס.
אביגיל קצת מתרצה, ואנחנו מנסות להמשיך הלאה, אבל שתינו מותשות. אנחנו חותכות את הסיבוב המתוכנן וחוזרות הביתה.
מאוחר יותר, כשאני עם עצמי בבית השקט, מחכה למיכאל שיחזור הביתה, אני מנסה להחליט עד כמה ואיך לשתף את מיכאל בשינוי שעובר על אביגיל ובשיחה הלא טובה שלנו. רק לפני שבוע הוא אמר שטוב שאנחנו פחות מדברים על הפגיעה.
“נועה ואביגיל צריכות להיות מרוכזות בלימודים. זה לא עושה להן טוב כל ההתעסקות הזו, וגם הקטנים עלולים לקלוט משהו. זו סחרחורת לא טובה לכולם.”
לא יודעת אם הוא צודק. לדעתי זה לא עוזר להתעלם מדברים, ואם יש בעיות צריך לדבר עליהן בפתיחות. מספיק זמן נשמרה אצלנו השתיקה. אני ממש יכולה לדמיין מה הוא יאמר אם אספר לו איך הגבתי לאביגיל, ואחלוק אתו את החרטה שלי: “את מגיבה מדי בפזיזות, בדיוק כמו תמיד…” לדעתו האימפולסיביות שלי כבר עלתה לנו בקשרים המשפחתיים. אולי יש בזה משהו, אבל אני אוכלת את עצמי מספיק לבד. אני צריכה מישהו שיחזק אותי ולא שיאשים אותי בהכל.
גם לי לא היתה מזיקה חברה טובה, אני חושבת. אני לבד, ואין אף אחת בסביבה שאני יכולה לדבר איתה. החודשיים האחרונים היו נוראים… אני מדברת קצת עם מיכאל כשאנחנו מוצאים זמן לעצמנו, אבל קשה לו להקשיב לי באמת ולתת לי כח. הוא עבר תקופה קשה בעצמו, איבד קשר עם אח קרוב וגם עם הורים, והאמת שהוא צריך מישהו שיקשיב לו, ולא להפך. אני אצטרך להרגיע אותו ולהבטיח לו שאפשר לסמוך על אביגיל, אף שאני עצמי דואגת מאד. אני מחליטה לא לשתף אותו בעניין הזה ודי. אין טעם להלחיץ אותו, ואין לי כח להתמודד עם הביקורת שלו.
אני מתגעגעת כל כך לרות, החברה הטובה שלי והאוזן הקשבת לכל הקיטורים והלבטים. הלוואי שיכולתי לדבר איתה עכשו… אבל היא כמובן מחוץ לתחום. שכנות או חברות אחרות אני גם לא יכולה לשתף. זה לא משהו שאני יכולה באמת לחלוק, ולפטפט אתן סתם ולחלוק תלונות על הילדים, העבודה והמתבגרות – זה פשוט לא מתאים. כאילו תהום פעורה ביני לבינן. ככה כנראה גם אביגיל מרגישה עם חברותיה לכיתה…
אני מתגעגעת כל כך לרות, החברה הטובה שלי והאוזן הקשבת לכל הקיטורים והלבטים. הלוואי שיכולתי לדבר איתה עכשו… אבל היא כמובן מחוץ לתחום. שכנות או חברות אחרות אני גם לא יכולה לשתף. זה לא משהו שאני יכולה באמת לחלוק, ולפטפט אתן סתם ולחלוק תלונות על הילדים, העבודה והמתבגרות – זה פשוט לא מתאים. כאילו תהום פעורה ביני לבינן. ככה כנראה גם אביגיל מרגישה עם חברותיה לכיתה…
אני מפשפשת ברשימת אנשי הקשר, ומוצאת את המספר של טויבי, חברה אמריקאית משנים עברו. היא למדה אתי בסמינר בארץ וחזרה להתגורר בארה”ב אחרי הנישואים. היה לנו קשר טוב. תמכנו זו בזו בזמנים ששתינו היינו מאד בודדות, אבל הקשר דעך עם השנים. נשארה לנו פינה חמה בלב זו בשביל זו, ואנחנו מדברות לפעמים, בעיקר לפני החגים. המרחק הגיאוגרפי והעומס של החיים עשו את שלהם. אבל עכשו המרחק הזה טוב לי.
אני מחשבת שעות ומתקשרת. טויבי כל כך שמחה לשמוע אותי, אני מרגישה את החום ואת ההתלהבות שלה כל הדרך מפלורידה לישראל. היא אמריקאית לבבית, ואחרי כל הקור והאיפוק שהתרגלתי אליהם בארץ, החום שלה ממס לי את כל המחיצות. לא אכפת לי מה היא תחשוב עלי ועל המשפחה שלי. אני מוותרת על הצגת המוצלחות, ומשתחררת מהסיפור הדרמטי שלי, פולטת את הכל לאוזניה ההמומות.
“אני לא מאמינה,” טויבי אומרת. “זה נורא ואיום. ואף אחד לא אתכם? שום משפחה? איזה דבר נורא קרה לך, אתי. איזה אסון נורא ואיום. ואיזו גיבורה את. איזו אמא לביאה.”
אני לא באמת אמא לביאה, אבל זה לא משנה. המילים של טויבי מנחמות והאכפתיות שלה ממש עוזרת. לספר לה זה אחרת מלספר לכל בעלי המקצוע. היא לא פסיכולוגית, ולא מבינה בזה כלום, אבל היא מתנהגת כמו חברה אמיתית. היא פשוט שם בשבילי ונותנת לי להבין שמה שאני מרגישה הוא נורמלי, ושהסיפור הוא לא רק הסיפור של הבנות שלי, אלא גם שלי. גם אני כואבת, גם לי החיים התפרקו וגם אני צריכה מישהו שיתן לי כח. הדמעות שעולות בעיני הן דמעות טובות, הן מנקזות קצת את כל הכאב הזה החוצה.
אני משתפת את טויבי בבושה הכי עמוקה שלי, שאני לא מדברת עליה עם אף אחד, אפילו לא עם מיכאל.
“לא ידעתי כלום, טויבי. הן לא באו אלי. לא ראיתי שזה קורה.” אני בקושי מצליחה להוציא את המילים. הדמעות חונקות את גרוני. “דיברתי אתן על מוגנות וזה לא עזר כלום.”
זה כל כך כואב. חשבתי שאני אמא טובה ומעורבת, ושהן סומכות עלי. הייתי בטוחה שאם דבר כזה יקרה אני הראשונה שאשים לב. איזו מין אמא אני, אם דבר כזה קרה לי מתחת האף ולא עצרתי את זה בזמן?
“בסוף הן סיפרו, אתי,” טויבי אומרת. “יכלו לא לספר אף פעם וזה היה הרבה יותר גרוע. הן סיפרו בסוף בזכות זה שדיברת אתן, ולפחות עכשו את מאמינה להן ומטפלת.”
“ברור שאני מאמינה, אבל אולי היה עדיף לסגור את זה בשקט? הכל מתפרק לנו, טויבי. אני כבר לא יודעת מה לעשות.”
“את יודעת מצוין. את אמא, את הכי יודעת מה הן צריכות. את שמה אותן מקום ראשון ואפילו קצת שוכחת את עצמך. את אמא טובה, אתי. את אמא טובה באמת.”
אני מסיימת את השיחה איתה מפורקת. בכיתי המון, אבל אני מרגישה טוב יותר ממה שהרגשתי כבר שבועות. הפשטות שלה וההתייצבות לצדי בלי שום שיפוטיות הן בדיוק מה שהייתי צריכה.
למחרת אחרי הצהרים מגיעה אלינו הביתה עוגת גבינה אמריקאית שטויבי שלחה מקונדיטוריה בארץ, בתוספת מילים חמות: “לאתי האהובה ולכל המשפחה, מי יתן וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.”
אנחנו חוגגים על העוגה, ואני שומרת לעצמי חתיכה קטנה בצד לעוד כמה רגעים של חמימות.למרות התודות שאני מרעיפה עליה, טויבי חברתי המהממת כנראה לא מבינה מה היא עשתה בשבילי וכמה כח היא נתנה לי באכפתיות טובת הלב שלה. בעלטת הבדידות העמוקה שאני חשה, היא עצמה כמו קרן של שמש צדקה ומרפא שעוזרת לי להרים את הראש ולהמשיך.
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
3 Responses
כמה התמיכה הנפשית חשובה במקרים של פגיעה.
הלוואי ותמיד יהיה לצידה ולצד כל מי שמרגיש בודד למי להרים טלפון להתרפק ולקבל עוגה מפנקת.
חיכיתי לפרק הזה, שתתנו מקום גם לרגשות הסובבים ולא רק רגשת אשמה.
יכולה לומר. שמה שעוזר הכי זה התמיכה הרגשית.
לא המשטרה ולא העוסיות. שעושות עבודת קודש. לא הם אלו שמנחמים ומלטפים תכאב..
עמישראל הקדוש. כל אחד ואחת יכולה להיות המזור והמרפא!!!
שרה