ראש השנה מתקרב. חגים הם תקופה שקשה מאד להתעלם מתסבוכות משפחתיות ומנידוי קהילתי, ואני מרגישה את מיכאל שוקע. כל שנה היינו מוצאים מקום לשהות ליד הישיבה של ר’ לייזר, כדי להתפלל שם את תפילות הימים הנוראים ולסעוד יחד בארוחות המשפחתיות. לא היטלטלות קלה בשביל משפחה עם חמישה ילדים, ביניהם קטנטנים, אבל מה לא עושים בשביל אווירת החג והתפילות בישיבה. רובי בעל הקול החם והחזק הוא כמובן בעל התפילה, ותפילותיו המרגשות מושכות לישיבה אנשים מכל האזור.
בימים כתקנם ההכנות לארוחות החג מתחלקות בין רות, שירה וביני, ויש תחרות סמויה מי מלבישה את הקטנים יפה וחגיגי יותר. כולנו כמובן מכחישות זאת בתוקף, כי ממש לא מתאים לראש השנה, ובכלל.
הסבא ר’ לייזר עושה טקס שלם ממציאת כרטיסי הברכה שמטמינים הילדים מתחת החלות ומחלוקת החלה הטבולה בדבש, אם כי בשאר הסעודה הוא ממהר ומקמץ במילים, כראוי ליום הקדוש.
חמותי טורחת סביב רובי ורוקחת מיני משקאות ותרופות סבתא כדי להקל על הגרון שתמיד נשבר קצת לקראת היום השני, אבל האמת שהצרידות הזו היא חלק מהקסם, כי זה מוסיף נופך שבור ומרגש לתפילות היום.
לי הרבה יותר קל שהטיפול בקטנים בזמן התפילות הארוכות מתחלק בין כל הגיסות ובנות הדודות, ונחמד לי לעבור את החג הארוך והעמוס הזה בחברת רות גיסתי. נועה שלי אוהבת במיוחד לשבת ליד סבתא שלה בבית הכנסת. מלכה יודעת איך לכוון אותה במחזור בעדינות ולתת לה הרגשה שהיא מעריכה אותה, והיא גם מאד מתפעלת מבגדי החג של כולם ומחמיאה לאביגיל ולנועה על הטעם הייחודי שלהן.
השנה כמובן כל זה לא בא בחשבון, ואני מחשבת את צעדינו מחדש. אני לא יודעת מה התכניות השנה בישיבה, אבל די ברור לפי ההתעניינות של חמותי לגבי התכניות שלנו לחג, שאנחנו ממש לא מוזמנים.
השנה כמובן כל זה לא בא בחשבון, ואני מחשבת את צעדינו מחדש. אני לא יודעת מה התכניות השנה בישיבה, אבל די ברור לפי ההתעניינות של חמותי לגבי התכניות שלנו לחג, שאנחנו ממש לא מוזמנים.
“התפילה לא תהיה אותו דבר בלי רובי ובלעדיכם,” היא אומרת בעצב. “תגידי לבנות שיצלמו לי תמונות של כולם עם בגדי החג, ותנשקי את יוני ואת יעלי בשמי לשנה טובה ומתוקה.”
הבחירה ההגיונית היא להשאר בבית ולקנות מקומות בבית כנסת האברכים השכונתי, אבל מיכאל מרגיש מאד לא בנוח שם. “אנשים מעקמים לי את האף ומתלחששים מאחורי גבי,” הוא אומר. אולי זו סתם פרנויה, אבל יתכן שהוא יודע על מה הוא מדבר. אנחנו לא יודעים מה אנשים יודעים ומה לא. גם בשכונה, רובי הוא דמות אהודה מאד, ואבא של מיכאל הוא ראש ישיבה נערץ. אין שום ספק שגם אם יש שמועות על הסתבכות עם המשטרה וסכסוך משפחתי, אנשים יבחרו בצד שלהם ויגנו אותנו. איש לא יאמין שרובי הצדיק והכריזמטי הוא חוטא ורשע ושאנחנו הצד הנפגע בעניין.
“אולי אני אשאר השנה בבית ודי,” מיכאל אומר, פניו עייפות ומובסות, והלב שלי נחמץ בקרבי.
*
בשעת צהריים באחד מימות השבוע יוצרת אתי קשר סוף סוף שרון, עורכת הדין הממונה ללוות אותנו, או יותר נכון את אביגיל ואת נועה, מטעם הסנגוריה הציבורית. שרון מזמינה את עצמה אלינו הביתה לפגישה ביתית שהיא רוצה לערוך בהקדם. היא מגיעה, ומפתיעה אותי במראה שלה. האמת שלא ככה דמיינתי עורכת דין. אם הייתי פוגשת אותה ברחוב, לא הייתי מעלה בדעתי שזה המקצוע שלה. היא מבוגרת, לבושה בסגנון קצת סבתאי, בשמלת משבצות מיושנת ונעליים כבדות. תיק ורוד גדול ועתיק משלים את ההופעה, נראה שעוד רגע היא שולפת משם סוכריות ותמונות של חתולים.
“היא נראית כמו פרופסור אמברידג’,” דוידי לוחש לנו. הוא הצטרף לאחרונה לחבורה הנלהבת של קוראי הארי פוטר בבית. אביגיל ונועה מתאפקות שלא לצחקק.
על אף המראה, שרון נמרצת מאד ועניינית, ומשתלטת במהירות על הסלון הביתי שלנו. אחרי שהיא עושה את קולות ההתפעלות הנדרשים מול יעלי התינוקת המלבבת שלי, היא מתארגנת בנוחות על הספה ומתרכזת בתחקיר משפחתי. היא מראיינת אותנו ואת הבנות לפי הסדר, רושמת לעצמה את כל הפרטים החשובים בעט על טאבלט משוכלל שהיא שולפת מהתיק הגדול והמיושן שלה, טכנולוגיה חדישה שמרתקת את דוידי עד מאד.
שרון פותחת בהבהרה. היא אמנם מונתה מטעם המדינה ללוות אותנו, אבל מי שתייצג את התיק בבית המשפט ולמעשה מנהלת את התביעה היא לילך, הפרקליטה. התפקיד שלה הוא להסביר לנו מה קורה ומה הזכויות שלנו, וללוות אותנו בבית משפט ולאורך הדרך, “כך שיהיה שם מישהו מהצד שלכן.”
היא מסבירה לנו בקול קצת דידקטי עד כמה הנושא הזה קרוב ללבה, וכמה חשוב לה לעזור לנפגעות ולסייע להן לזכות בצדק. “בייחוד כשמדובר בסיפור כמו שלכם. גם פגיעה בתוך המשפחה, גם קטינות, וגם אנשים חרדים.”
“אני בעצמי מבית מסורתי,” היא אומרת. “זה לא שאני לא מכירה או מנותקת. סבא שלי היה רב ואני מאד מכבדת.”
נועה ואביגיל מחליפות מבטים ספקניים. לי עצמי הסגנון הזה קצת מגרד, אבל מילא. מבינה שהיא מרגישה שהיא הגיעה לשבט ילידים ושזו הדרך להתקבל אצלנו. בסדר.
היא שואלת שאלות חקרניות בנימה מתעניינת, רוצה לדעת איך הגיבו במשפחה, מי מממן את עורך הדין של רובי, מה הבנות סיפרו בבית הספר ואיך המורות מגיבות. “אני מקווה שאתן זוכות לתמיכה?” היא שואלת בקול מתעניין. “בטח היועצת של בית הספר מעורבת?”
אם זה לא היה כל כך מגוחך, זה היה עצוב. מובן שנועה ואביגיל לא סיפרו שום דבר בבית הספר ובסמינר. רק זה היה חסר לנו, שיסתכלו עליהן כסוג ב’ או שיגנו אותן על זה שהעזו לספר ועל שההורים שלהן הם ‘מוסרים’ שהלכו למשטרה.
לנועה כל הסודות והשקרים האלו ממש קשים. העמדת הפנים ההכרחית למול החברה, כאילו הכל בסדר, כאילו רובי הוא הדוד החשוב והתלמיד חכם, וההשתייכות המשפחתית שלה ראויה לקנאה, מוציאה אותה מדעתה.
שרון מצקצקת כשהיא שומעת מנועה שאף אחד לא יודע בסמינר, לפחות לא מאתנו, ושאם הגיעו לאוזני המנהלת והמורות שמועות הן לעולם לא יחשפו את זה בפניה או ידברו איתה פתוח. לא על זה ולא על שום קושי אחר. יועצת היא אמנם משהו שקיים בסמינר, אבל רק בשביל בנות חלשות שלא מצליחות להתמודד. לא יתפסו בנות ממשפחות ‘נחשבות’ בחדר היועצת.
אביגיל משתפת פעולה עם ההסתרה הזו יותר בקלות. היא מעדיפה את זה ככה ולא רוצה שיתייגו אותה בסמינר החדש כנפגעת.
“זה עדיף לי,” היא מסבירה לשרון. “שיראו אותי בזכות מה שאני ולא דרך המשקפיים האלו של המסכנה והדפוקה.”
“אבל מה פתאום שיסתכלו עליך ככה?” שרון שואלת, פוערת עיניים גדולות מאחורי המשקפיים העגולים שלה. “את לא עשית שום דבר רע.”
“ככה זה,” אביגיל עונה. אין לה כח לפרט, ואולי היא גם לא יודעת להסביר בעצמה. היא מנהלת קרב מבטים זועם עם נועה. החשש הכי גדול של אביגיל הוא שנועה תספר לאנשים יותר מדי, ושזה ישליך עליה. היא עומדת ללמוד בסמינר של נועה בשנה הבאה, כך שהחשש שלה מוצדק.
“מקסים,” נועה מסננת לאביגיל. “עדיף בהרבה שיראו אותך דרך המשקפיים של הפרוטקציה ושל המשפחה המיוחסת והחשובה. זה הרבה יותר את.”
נועה נועצת גם בי מבט זועם. לדעתה התדמית של המשפחה שלנו חשובה לי מדי. אני ממהרת להסיט את המבט ולא להתערב. לא רוצה ולא יכולה לנהל את הוויכוח הכואב הזה מול שרון.
לקראת סוף השיחה, שרון מגיעה לנקודה מעבר לצורך בפגישת ההיכרות, שכנראה נדרשת כדי שהיא תוכל לייצג אותנו. מתברר שעורך הדין של רובי הגיש שוב בקשה דחופה לחלופת מעצר לקראת החגים.
“ברור להם שהביתה הוא לא הולך כרגע,” אומרת שרון. “הוצא נגדו צו הרחקה והוא לא יכול להיות במקום קרוב לנועה ולאביגיל.”
“מה זאת אומרת?” אני שואלת. “חושבים לשחרר אותו פשוט?”
נועה ואביגיל קופאות במקום, וכולנו נועצים בשרון עיניים לא מאמינות.
“לא לא. הם מבקשים מעצר בית במקום בבית המעצר. קוראים לזה חלופת מעצר, וכל זמן שהוא לא הורשע ויש לו מה שנקרא בחוק ‘חזקת חפות’, זה נורמלי מאד שהשופט מאשר את זה. במקרה שלכם, מכיוון שהמשטרה והפרקליטות טוענות שהוא מסוכן למתלוננות ועלול לשבש הליכי חקירה, הוא לא יכול להשתחרר למעצר בית בבית שלו, שבו הוא פגע בבנות ושנמצא בשכונה שלכם, לכן חיפשו בשבילו מקום מתאים.”
יש לי תחושה עזה שאני יודעת מה המקום המתאים שנמצא בשבילו, וזה מעלה בי תחושת צרבת קשה. אני מסתכלת על מיכאל. הוא ישב בשקט לאורך כל הפגישה הזו. מהמבט המובס שלו אני רואה שגם הוא מבין את מה שאני מבינה.
“אנחנו דרשנו שלא רק שתהיה חלופת מעצר שרחוקה מהבית שבו הוא פגע בנועה ובאביגיל ומהשכונה שלכם, אלא גם שיהיו בבית שבו הוא ישהה מפקחים שיהיו ערבים לכך שלא יפר את תנאי המעצר,” ממשיכה שרון. “עורך הדין שלו הציע את הבית של ההורים שלו, ושאבא ואמא שלו יהיו המפקחים והערבים, והשופט אישר. ישלחו אותו למעצר בית לפני ראש השנה כנראה.”
כמובן. כמה מפתיע. הפתרון המושלם. זה צפוי שההורים של רובי יהיו אחראים עליו, ואפילו מובן שאבא ואמא רוצים לעזור לבן שלהם גם אם הוא חוטא, אבל ההתנערות הברורה שלהם מהנכדות, וממיכאל, הבן שלהם שיושב לידי בדממה מלחיצה, מכאיבה עד מאד.
מה הייתי עושה אם זה היה הבן שלי? המחשבה כל כך נוראית שעולה בי בחילה. מה אם הייתי צריכה לבחור בין ילדים? בכל זאת, גם הם נמצאים במצב קשה, ואמא של מיכאל בטח נקרעת לגזרים.
אני משתיקה בכעס את הקול הזה שעולה בי. די אתי, זה ממש לא היה קורה. ואם כן, היית מטפלת גם בזה. ברור שבמשפחות שסולחים כך על פגיעות יצמחו פוגעים שרק ימשיכו לפגוע. מה אם רובי היה רוצח את מיכאל? גם אז הם היו מחבקים אותו ומצפים מכולנו לוותר? ומה אם הוא רק היה משנה משהו מהדרך של אבא שלו? לא נראה לי שהם היו כל כך סלחנים…
ההורים של רובי היו צריכים לשים את נועה ואת אביגיל לפני הכל. רובי הוא פושע והוא פגע בהן חמורות, והעובדה שהסבא והסבתא שלהן לא מכירים בפגיעה שלהן בצורה ברורה ולא נותנים להן גיבוי מלא היא הרסנית. זה שהוא יתפלל איתם בימים נוראים ולא אנחנו זה כל כך צפוי וכל כך פוגע. מזל שביום כיפור מתירים להתפלל עם העבריינים…
*
ערב החג העמוס והמתיש, המלא בבישולים, כביסות, טיפול בקטנים, נקיונות וכלים, עושה את שנינו מתוסכלים ועצבניים, והדכדוך והמתח הכללי של מיכאל לקראת החג לא עוזר. נועה נשארה במיטה עד מאוחר ולא הופיעה לעזור עד הצהריים, ואביגיל ברחה מהמטבח ברגע שזיהתה הזדמנות להתרחק מעין הסערה. הצלחתי לשרוף שתי עוגות דבש שתמיד מועדות לפורענות, והתרגזתי על מיכאל על שבמקום להצטער בצערי ולהבין את גודל האסון הציע ללכת לקנות עוגות מוכנות ואמר שאני מבזבזת זמן וכח על דברים לא חשובים. יופי מיכאל. מאד חכם שלך.
מקומות לתפילה מיכאל קנה עבור כולנו בבית כנסת קטן ומרוחק, לא ממש בסגנון הישיבתי שהתרגלנו אליו, אחרי שהתעקשתי שנלך להתפלל כולנו יחד באותו בית כנסת. לאורך כל ערב החג הוא המשיך לרמוז שיישאר בבית ולא ילך למניין. זה כמובן לא בא בחשבון כשאתה אבא לשני בנים שזקוקים לך בבית הכנסת, שלא לדבר על תקיעות שופר.
לקראת השעה שלוש אני מאבדת סבלנות לגמרי. מיכאל מתרגז על כל דבר קטן. הוא גוער בדוידי שמתיז מיץ על השיש במטבח, כועס על יוני שהמכוניות שלו מפוזרות בכל מקום, וכמעט מאבד את העשתונות כשהוא מגלה ששכחנו לקנות נר נשמה. יעלי צורחת ואף אחד לא ניגש אליה, ויש עוד ים של דברים לעשות. אני מוציאה את החולצות הלבנות מערמת הכביסה הנקיה והולכת לגהץ אותן. מיכאל ממלמל בזעף שאין צורך וחבל על העבודה ויותר חשוב לטפל ביעלי.
“מה אתה רוצה, מיכאל?” אני שואלת. “גם לי יהיה יותר קל להשאר בבית ודי. שנסגור את הדלתות ואת התריסים ונישאר כולנו במיטה בראש השנה? אולי תתחיל לעזור קצת במקום להסתובב ולהעיר לי הערות עצבניות?”
“מה אתה רוצה, מיכאל?” אני שואלת. “גם לי יהיה יותר קל להשאר בבית ודי. שנסגור את הדלתות ואת התריסים ונישאר כולנו במיטה בראש השנה? אולי תתחיל לעזור קצת במקום להסתובב ולהעיר לי הערות עצבניות?”
מיכאל מתפרץ עלי. “מה את רוצה, אתי, את יודעת? המשפחה שלנו הרוסה לגמרי. ההורים שלי והאחים שלי בקושי מדברים אתנו. והבנות בקושי יוצאות מהחדר שלהן גם ככה. לא עדיף שתשקיעי את הזמן בלהיות אמא קצת יותר טובה? למה מה שחשוב לך עכשו זה חולצות מגוהצות ועוגות דבש? נראה לך שזה מה שיעזור לנו לזכות בשנה טובה?”
אני מתאבנת. מיכאל הצליח לפגוע בי בנקודות רגישות. לאורך כל היום התאמצתי מעל ומעבר כדי שהבית שלנו ייכנס לאווירה חגיגית ושהכל יהיה מושלם לקראת החג, אבל זו כמובן הצגה אחת גדולה. שום דבר לא מושלם ואני בעצמי אשמה בזה. לא הייתי אמא מספיק טובה ונוכחת, לא הצלחתי להגן על הילדות שלי מהמפלצת, וגם לא לפתור את הבעיות לבד, בתוך הבית. הניסיון שלי לתקן ולהלחם עכשו בשבילן רק פוגע בנו יותר וחושף את התא המשפחתי הקטן שלנו מול כולם.
אני מניחה את המגהץ הלוהט בשקט, עוזבת הכל ויורדת לחדר שלי בפנים קפואות.
תגובה אחת
כואב לי פיזית בלב