שוברת שתיקה – פרק ט”ז

השעון מתקתק והחג מתקרב, אבל נגמר לי הכח וכבר לא אכפת לי. מעבר לדלת אני שומעת שמיכאל מזעיק את אביגיל ואת נועה ומשתלט על העניינים. כנראה שהוא מרגיש שהגיעו מים עד נפש ושהוא עבר את הגבול, אבל אני לא יודעת אם אני אצליח להתאושש מזה.

חצי שעה לפני החג הוא נכנס להתקלח, ומוצא אותי יושבת על המיטה בפנים נפוחות מדמעות. 

“סליחה, אתי,” הוא אומר. “לא התכוונתי לפגוע בך. הכל מאורגן. נועה גיהצה, אביגיל ארגנה את הקטנים וסיימתי עכשו שטיפה. תתארגני ותבואי להדליק נרות?”

אני מכריחה את עצמי להתעשת ולקום. הדלקת הנרות הראשונה של השנה מאפשרת לי עוד קצת זמן להתפרק בבכי מרוסק מול הנרות. אין לי מילים של תפילה ולא של נחמה, אבל כשאני מסירה את כפות ידי מהעיניים ומסתובבת אל המשפחה הקטנה שלי, אני רואה את המבטים המודאגים של כולם ומתאפסת. אני נושמת עמוק ומאחלת למיכאל שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה בפנים מפויסות. 

אנחנו יוצאים יחד לבית הכנסת, עם שקיות חטיפים עמוסות כדי להשקיט את הקטנים בזמן התפילה. סיכמתי עם נועה ועם אביגיל על תורנות שמירה על יעלי הקטנטונת ועל יוני מחוץ לבית הכנסת, ובכל זאת אני מרגישה ששתיהן הולכות מסביבי על ביצים. הן שמחות מאד על התרוץ שמאפשר להן לוותר על הישיבה הארוכה לצדי בעזרת הנשים, אז אני משאירה להן את תפקיד הבייביסיטר ולא מתעקשת שהן יישארו להתפלל.

אנחנו יוצאים יחד לבית הכנסת, עם שקיות חטיפים עמוסות כדי להשקיט את הקטנים בזמן התפילה. סיכמתי עם נועה ועם אביגיל על תורנות שמירה על יעלי הקטנטונת ועל יוני מחוץ לבית הכנסת, ובכל זאת אני מרגישה ששתיהן הולכות מסביבי על ביצים. הן שמחות מאד על התרוץ שמאפשר להן לוותר על הישיבה הארוכה לצדי בעזרת הנשים, אז אני משאירה להן את תפקיד הבייביסיטר ולא מתעקשת שהן יישארו להתפלל.

בשבילי זו הזדמנות טובה להתרכז בתפילה ולבכות כאוות נפשי. התפילה אמנם שונה מאד מהתפילה שמיכאל והילדים שלי התרגלו אליה כל חייהם, אבל גם ככה התפילה הישיבתית היא לא משהו שגדלתי עליו. בילדותי התפללתי בבית כנסת ולא בישיבה, והתפילה היתה קצרה וקלילה יותר. נחמד גם לא להיות נתונה למבטיהן הבוחנים של בנות המשפחה והשכנות כשאני זולגת דמעות ואיפור על המחזור המהודר שלי. עזרת הנשים בבית הכנסת הקטן מסודרת יותר מעזרת הנשים בישיבה ופחות אטומה ממנה לקולות ולמראות, וזה עוזר לי להרגיש חלק מהתפילה. הקול המתאמץ של רובי שנשבר בדיוק במקומות הנכונים ממש לא חסר לי, ואני מצליחה לבכות ולהתפלל על שנה טובה ומתוקה יותר מזו שהסתיימה גם בלי הסלסולים שלו.

*

אחרי שראש השנה עובר אנחנו מתכוננים ליום כיפור. שרה’לה סרבה להזמנה להתארח אצלנו בראש השנה, ואני מנסה לשכנע אותה להצטרף אלינו לפחות לצום.

שרה’לה אצלנו בשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום כיפור. התכנית שלה היתה למצוא כרטיס טיסה של הרגע האחרון ולברוח לתקופת החגים לאירופה. בסוף לא הסתדר לה כנראה, ואולי הלחץ שלי עשה את שלו.

בצהרי השבת שתינו יוצאות לגינה הציבורית השקטה עם יעלי ויוני, מנצלות את התרוץ כדי לברוח קצת מהבית ומאפשרות למיכאל המותש לנוח. 

הרחוב ממש ריק, ולוקח לנו זמן להגיע לגינה, כי יעלי מתלהבת מכל חתולה וציפור שנקרות על דרכנו. אני לעומתה רואה ברחוב בעיקר את כמויות האשפה הזרוקות בכל פינה. לא משנה כמה הפחים משוכללים וסגורים, תמיד יהיו אנשים שיחשבו שזה לגיטימי לזרוק עטיפות של חטיפים ברחוב, או לפצח גרעינים ולפזר את הקליפות על המדרכה. 

“אני שונאת את התקופה הזו,” מציינת שרה’לה את מה שאני כבר יודעת. “הימים הנוראים בשבילי הם באמת נוראים, ואני לא יודעת איך אני אתמודד עם הצום.”

“מה הבעיה עם הצום?” אני שואלת. מוזר בעיני שדוקא עם זה יהיה לה קושי. “את גם ככה לא אכלנית גדולה… אפילו מלחיצה אותי לפעמים בחוסר התאבון שלך. מה קשה בצום?”

“תפסיקי, אתי. פשוט הבישולים שלך לא משהו, לכן אני לא אוכלת,” שרה’לה סונטת בי. 

האמת היא שאני בשלנית סבירה בהחלט ולא חסר לי ביטחון עצמי בנושא הזה. אני מבינה ששרה’לה מנסה להקליל את האווירה. יש לה דרך חיננית להתחמק מנושאים קשים, אבל הפעם נראה לי שעדיף שנדבר ברצינות.

“בכל זאת?” אני שואלת. “אני לא רואה אותך גם מתנפלת על חטיפים ועל פיצוחים בשביל השלמת תזונה…”

אני שולפת טישו ומפנה בגועל את קליפות הגרעינים השחורים הפזורות על הספסל, עושה לנו מקום לשבת.

“אוכל הוא סיפור, כי אני מנהלת אתו יחסי אהבה־שנאה, ובעיקר מאד מאד צריכה להיות מסוגלת לשלוט בו ובמה שאני מכניסה לגוף שלי,” אומרת שרה’לה.

הטישו שהיה לי ביד התעופף לו, ושרה’לה ממהרת לרדוף אחריו במקומי, מבינה שאני לא עומדת עכשו להתעלם מהמפגע הסביבתי אחרי כל הפרצופים שעשיתי בדרך. 

כשהיא חוזרת אחרי ניצחון מרשים בתחרות עם הרוח, היא מתיישבת לידי. הפנים שלה מהורהרות.

“כל התקופה הזו בשנה ממש קשה לי. אני מרגישה אשמה בכל כך הרבה דברים ולא מסוגלת לחזור בתשובה כמו שצריך. הלוואי שהייתי יכולה להיעלם ודי.”

אוי ואבוי. הספיקה לי הפעם הקודמת ששרה’לה ניסתה להיעלם, ועל אף שלא דיברנו על זה ישירות, זה תלוי ועומד בינינו. אני מנסה להרגיע אותה, אם כי מול עיניה החלולות אני יודעת שאין לי סיכוי. 

“את הבחורה הכי צדיקה שפגשתי, שרה’לה. האחרונה שאשמה או שצריכה לפחד מהיום הזה. מה שלא עשית, השם יודע מה עברת ולמה הגעת לאן שהגעת, והרי בחיים שלך לא פגעת באף אחד.”

מתחשק לי לטלטל אותה ולחבק אותה בו זמנית. איך היא אשמה? מאיפה מגיע הבלבול הנוראי הזה? לא מספיק הסבל הגדול של הפגיעה, שצריך להוסיף לו את כל האשמה הזו?

שרה’לה נאנחת. “לא בטוח שלא פגעתי, אתי. אמא ואבא שלי למשל מצטערים ממני מאד. וברור שאני אשמה. אשמה שנגררתי לקשרים לא טובים. אשמה בזה שאני לא מסוגלת לסלוח. אשמה בכל הלשון הרע שאני מדברת. זה לא משנה כמה תגידי לי או שאני אגיד לעצמי שזו לא אשמתי. בדיוק כמו שאת מאשימה את עצמך במה שקרה לבנות שלך, ולא משנה כמה אני אגיד לך שעשית מה שיכולת ושאת אמא מהממת.”

היא קולעת למטרה והעיניים שלי מתמלאות דמעות. ברור שאני מרגישה אשמה, והמראה שהיא מציבה לי מול הפנים מערערת. איפה נגמר הרצון שלנו להאמין שהיה בכוחנו למנוע את הפגיעה, ואיפה מתחילה הנפילה המייסרת למחוזות ההלקאה העצמית? אבל האזכור של הביטוי ‘לשון הרע’ מקפיץ אותי.

“שרה’לה, לשתף אנשים במה שקרה לך זה לא לשון הרע. זה דבר הכרחי. ברור שכשעוברים טראומה בלי שאף אחד מוכן להקשיב ולהאמין לך, קשה מאד להרגיש קרבת אלוקים.” 

לא דיברנו עוד הרבה על מה שהיא עברה, אבל היא כן כבר אמרה לי שגם היא, כמו נועה ואביגיל, עברה משהו נורא, כך שאני יכולה להתייחס לזה בעדינות. 

“אם כולם מסביב מתייחסים לזוועה שעברת כאילו היא לא קרתה, ואם מי שפגע בך לא נושא בשום אחריות, את בטח מרגישה חלולה וחסרת ערך. הכאב שלך חשוב, את חשובה, והאמת צריכה לצאת לאור.” 

אני כל כך רוצה להחזיר לה את מה שהיא איבדה. היחס של ההורים שלה אליה שבר אצלה משהו כל כך עמוק. 

אבל המילים שלי לא מצליחות לחלחל והיא ממשיכה בקול שבור, “אני מרגישה חוטאת ומלוכלכת. ובכל אופן, יום כיפור משאיר אותי בתחושה של אשמה נוראית וחוסר רצון או טעם להמשיך. המילים האלו בסוף הוידוי…” היא מצטמררת, ואני מנסה להבין על מה היא מדברת. 

“המילים?” אני שואלת.

שרה’לה מצטטת בשקט מהזיכרון, עיניה בריכות עמוקות של סבל: “עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.”

שתינו שותקות. אף פעם לא חשבתי על זה ככה עד עכשו, ואני מהרהרת במילים ומנסה להבין מה הן אומרות לה. 

“אם אפילו לאלוקים לא אכפת ממני ואני עפר בחיי ובמותי, אז בשביל מה להמשיך? באמת עדיף שלא נוצרתי,” היא מסבירה לבסוף בפנים קפואות, יגון העולם כולו על כתפיה. 

אין בפי מילים שיוכלו להקליל את האווירה, ואני גם לא מוצאת לה תשובה מספיק חכמה. אני רואה אותה מולי, כל כך טובה וצדיקה. אין בה גרם של אשמה, ולא מגיע לה לסבול כך, אבל איך אפשר לשכנע אותה בזה? קבורה תחת כיסויי השתיקה והבושה, היא בטוחה שהיא חסרת ערך, שהכאב שלה לא מעניין אף אחד, ושאפילו הכעס שלה אסור ורע. חוסר הצדק במצב הזה זועק לשמים והכאב שלה שובר לי את הלב. תגידי משהו, תעני לה מכה אותי קולי הפנימי, אבל אין לו הצעות נחמה טובות דיין. 

יעלי מתחילה לייבב בעגלה, ומספקת לי תרוץ מושלם להתכופף אליה ולהתיר אותה מהרצועות. לשמחתי, שרה’לה מצטרפת אלי ליד המתקנים ומנדנדת את יעלי בנדנדה, מתמסרת לתנועות הפשוטות ולצחוק המתגלגל של יעלי.

אולי יותר טוב ששתקתי ולא התאמצתי לכסות על הכאב שלה במילים ריקות. עובדה שבמוצאי שבת שרה’לה אומרת שתישאר אצלנו ליום כיפור. היום הקדוש יוצא ביום שני השנה, כך שהיא עושה כבר גשר ונשארת גם לערב הצום.

*

בבוקר יום ראשון היא מצטרפת אלי במטבח ומפשילה שרוולים. אין הרבה עבודת בישול ליום כיפור עצמו, אבל בערב הצום סועדים בשעות הצהריים המוקדמות, וגם כמובן אוכלים סעודה מפסקת – לפני הצום. 

אני מנסה לגרש אותה משם, כי אני באמת מסתדרת ולא נעים לי שתטרח, אבל שרה’לה לא נכנעת בקלות. היא מתחילה להדיח כלים, כך שהיא ממש לידי כשאמא שלה מתקשרת אלי. 

זה ערב יום כיפור, זמן לפיוס ולהשלמה, אז אני לא מתכוננת למריבה. היא בטח רוצה להתנהג כמו אמא נורמלית ולאחל לנו צום קל ושיתקבלו התפילות. היא מתחילה בנימה מפויסת שמחממת לי את הלב, ואני מציעה לה לדבר גם אביגיל ועם נועה, הן מתגעגעות אליה מאד, ולברך אותן. 

“יום כיפור הוא זמן של סליחה,” היא אומרת. 

יופי, סוף סוף. היא כנראה מתכוונת להתנצל. הלב שלי מתרחב ואני מקרבת את הטלפון לאוזן. אחרי ראש השנה הבודד שעבר עלינו, אולי היא הבינה כמה זה לא הגיוני להתייחס אלינו בכזו צורה. 

“אתי, אני חושבת שהגיע הזמן שתגידו בפה שאתם סולחים. בפרט אביגיל ונועה. זה ערב יום כיפור. צריך לא להיות אכזריים ולסלוח, כדי שהשם יסלח לכם.” 

אני לא בטוחה ששמעתי אותה כמו שצריך. אני מסמנת לשרה’לה בתנועות ידיים נמרצות לסגור את הברז, כדי להשתיק את הקול של המים הזורמים, שאוכל לשמוע טוב יותר את מה שהיא אומרת.

“מה זאת אומרת להגיד בפה שאנחנו סולחים?” אני שואלת. “למי אנחנו צריכים לסלוח?” 

מזווית העין אני רואה את היד של שרה’לה מלבינה כשהיא אוחזת בכח בכוס שטופה. אני חוששת שעוד רגע הכוס תתנפץ.

“אתם צריכים לסלוח לרובי,” אומרת חמותי בקול מאומץ. “זה קורע לגמרי את המשפחה, מה שעשיתם. צריך להשלים.”

“רגע,” אני אומרת. “רובי רוצה לבקש סליחה? הוא שלח אותך?”

“לא, אף אחד לא שלח אותי,” חמותי אומרת. “רובי לא מדבר על זה בכלל. הוא בתענית דיבור מראש השנה. אני אומרת לך מעצמי שאתם צריכים לומר שאתם סולחים. יצחק מאיר גם חושב שצריך לשים לסיפור הזה סוף. הוא רוצה לבוא לדבר אתכם, אבל זה בטח יהיה כבר אחרי יום כיפור.”

“אני לא מבינה מה את רוצה,” אני לופתת את הטלפון ביד רועדת ובוהה בשרה’לה. היא עומדת ליד הכיור בפנים מזועזעות, ואני מנסה שוב להכניס היגיון בסיטואציה. “אני לא יכולה להגיד שאני סולחת בשם נועה ואביגיל. את מבינה את זה, נכון? ולמה בכלל שהן יסלחו לו? הוא אפילו לא הודה במה שהוא עשה, ובטח לא ניסה לפייס אותן בשום דרך.”

“אתי, אני מכבדת אותך ואני לא אגיד את זה לנועה ולאביגיל בעצמי, אפילו שאני חושבת שזו טעות. את האמא של נועה ושל אביגיל. זה התפקיד שלך לחנך אותן והן צריכות לשמוע בקולך. תגידי להן לסלוח. זה הרבה יותר טוב בשבילן, ואבא אומר שכך צריך לנהוג לפני יום כיפור. אם אנחנו רוצים שהשם יסלח לנו אנחנו צריכים לסלוח לאחרים.” היא מתנשפת בכבדות. “את חושבת שלי לא קשה לסלוח? אתם כולכם הילדים שלי.” 

“אתי, אני מכבדת אותך ואני לא אגיד את זה לנועה ולאביגיל בעצמי, אפילו שאני חושבת שזו טעות. את האמא של נועה ושל אביגיל. זה התפקיד שלך לחנך אותן והן צריכות לשמוע בקולך. תגידי להן לסלוח. זה הרבה יותר טוב בשבילן, ואבא אומר שכך צריך לנהוג לפני יום כיפור. אם אנחנו רוצים שהשם יסלח לנו אנחנו צריכים לסלוח לאחרים.” היא מתנשפת בכבדות. “את חושבת שלי לא קשה לסלוח? אתם כולכם הילדים שלי.” 

מזל באמת שחמותי התקשרה אלי, ולא אל מיכאל או אל נועה ואביגיל עצמן. איזו מין אמא מכריחה את הילדים שלה לומר שהם סולחים למישהו שפגע בהם כל כך? אין בה אפילו טיפת הבנה או רחמים? והאם היא מתכוונת שהיא מכריחה את עצמה לסלוח לרובי על מה שעשה לבנות? באיזה זכות היא משווה בכלל את הכאב שלה לכאב של הבנות?

“אני מצטערת,” אני עונה לה. לא מצטערת בכלל, אבל מתאפקת בגלל קדושת היום. “אני לא סולחת לרובי על מה שהוא עשה לבנות שלי, ואני ממש לא מתכוונת להכריח את הבנות שלי לומר שהן סולחות לבן הרשע מרושע שלך, שאפילו לקחת אחריות על מה שהוא עשה הוא לא טורח.” 

מרוב הלם חמותי לא טורחת אפילו לומר מילות פרידה הולמות. היא מגמגמת בקול נשבר שאני עושה טעות ושאני שוברת לה את הלב, ומנתקת את השיחה.

שרה’לה בוהה בי מהצד השני של המטבח בפה פעור.

“וואו, אתי. איך לא התבלבלת?” היא שואלת. 

“אמא שלך התבלבלה. היא הגזימה לחלוטין,” אני עונה לה. אני שומעת את הקול הפנימי שלי מתכונן להתוודות היטב ב”על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים”, אבל הלביאה הפנימית שבי דוקא ממש מרוצה מעצמה.

לתגובות, שאלות או התיעצויות: https://lotishtok.com/help

hineni4us@gmail.com

להדפסה