שוברת שתיקה – פרק י”ז

כשהחגים עוברים אנחנו נכנסים לשגרה שקטה. אין חדש מצד הפרקליטות, ושרון, עורכת הדין שמלווה אותנו, מסבירה לנו שגלגלי הצדק טוחנים לאט, הפרקליטות ובתי המשפט עמוסים מאד, ויעבור זמן עד שייקבע לנו מועד לתחילת המשפט. 

אנחנו מתקשרים עם המשפחה של מיכאל רק דרך יצחק מאיר, הגבאי של ר’ לייזר. הוא מגיע פעם בכמה שבועות לכאורה כדי להתעניין בשלומנו, אבל בעיקר כדי לפרוט על המצפון של מיכאל ולספר לו כמה ההורים שלו מצטערים וכואבים את כל המצב. מיכאל שונא את הפגישות האלו, ואני ממליצה לו לזרוק את העסקן בעל העיניים הקטנות והזקן השחור המדובלל מהבית שלנו ולנעול את הדלת, אבל מיכאל אומר שחשוב לשמור על איזשהו אפיק פתוח עם המשפחה שלו, גם אם זה דרך אדם זר ואינטרסנטי. 

יצחק מאיר מצדו מנצל כל הזדמנות בשביל מה שאני מכנה ‘לוחמה פסיכולוגית’. הוא שב ואומר למיכאל ולי כמה הוא דואג לשלומן הנפשי והרוחני של הבנות שלנו. איך בטח קשה להן המתח הזה ממה שיקרה בבית המשפט והריחוק מהסבא והסבתא. “צריך לראות שהן יהיו מטופלות אצל מישהי משלנו. אולי הרבנית מילר. היא מומחית למקרים כאלו.”

הדאגה המזויפת שלו לא כל כך נוגעת ללבי. הרבנית מילר, אישה מוכרת בקהילה, לא למדה מעולם טיפול במקום מסודר, ואין לי מושג מה הופך אותה למומחית, מלבד היותה אשה מבוגרת עם ניסיון בחינוך בנות לצניעות וליראת שמים. יכול להיות שהיא באמת אשה טובה, אבל אין סיכוי שאני אשלח את הבנות למישהי לא מקצועית המשתפת פעולה באופן מלא עם עסקנים דוגמת יצחק מאיר. 

נועה שלנו אכן במצב לא טוב. היא מתלוננת על כאבי בטן תכופים, ומחסירה מבית הספר המון. היא לא ישנה הרבה בלילות, וכנראה צריכה להשלים שעות שינה. היא מבלה ימים שלמים במיטה, ומיכאל משתגע מדאגה.

נועה שלנו אכן במצב לא טוב. היא מתלוננת על כאבי בטן תכופים, ומחסירה מבית הספר המון. היא לא ישנה הרבה בלילות, וכנראה צריכה להשלים שעות שינה. היא מבלה ימים שלמים במיטה, ומיכאל משתגע מדאגה. אני קצת מבינה אותה. ללכת כל יום ללימודים, להמשיך לתפקד לגמרי כרגיל כשענן שחור וכבד תלוי מעליך, זה קשה מאד. כשמישהו נפטר במשפחה יש שבעה לפחות. אנשים באים לנחם. גם כשמתגלה מחלה קשה, יש ביקור חולים, יש הכרה בזה שמשהו קשה עובר עליך. אתה לא אמור לשים כל יום מסכה על הפרצוף כאילו הכל בסדר ולהמשיך להעמיד פנים שהעבודה והלימודים הם בראש מעייניך. אבל ברור שגם אני מודאגת מאד מהמצב של נועה. היא שוקעת ואנחנו חסרי אונים. זה מזכיר לי את השנה החשוכה של אבא שלי, ואני רוצה לטלטל אותה ולהגיד לה לצאת מזה כבר, אבל לפחות אף אחד לא תלוי בה. היא פוגעת בעיקר בעצמה.

אני מתחילה להתקשר פעמיים בשבוע למרכז מיטל, כדי להתחנן שימצאו להן כבר פסיכולוגיות ושנתחיל סוף סוף טיפול. זה מסובך, כי הבנות לומדות בשעות הבוקר, ואין לנו איך להסביר חיסורים קבועים שלהן, כך שמוכרחים למצוא לנו שתי מטפלות שיוכלו לקבל אותן בשעות אחר הצהריים.

רק אחרי חודשיים של נדנודים אני מקבלת סוף סוף את האישור שנמצאו שתי המטפלות המתאימות, ומיכאל ואני מוזמנים לפגישה כדי להכיר אותן לפני תחילת התהליך.

מיכאל אוסף אותי ברכב מהמשרד, ואנחנו נוסעים למרכז מיטל בקצה השני של העיר. זה קשה לעזוב שוב את המשרד באמצע היום. אנחנו לקראת שחרור גרסה ויש ים של עבודה. אביבה המנהלת מרימה גבות, אבל אני אומרת לה שיש לי תור דחוף ואני חייבת לצאת. אני אצטרך להשלים את החסר בעבודה עד שעה מאוחרת הערב, ומיכאל ייאלץ לגבות אותי בבית.

המעבר מהעבודה האינטנסיבית והלחוצה למרכז מיטל השקט והרגוע חד מאד, וקשה לי להשתחרר. אני יושבת על קוצים בחלל ההמתנה הקטן המחולק במחיצות צבועות בצבעי פסטל עליזים שנועדו לאפשר דיסקרטיות למשפחות הממתינות לטיפול, עד שקוראים לנו להכנס לחדר מעוצב בצבעים בהירים ורגועים. יש ערמה של ספרי ילדים על המדף, כורסאות פזורות ומשחקי הרכבה על שולחן צדדי. וכמובן, יש גם חבילת ממחטות נייר בהיכון. בהמשך נגלה שכל החדרים במרכז נראים פחות או יותר אותו דבר. אפילו הספרים שעל המדפים זהים, וזה לגמרי מכוון, בשביל תחושת ההכרות והקביעות.

אנחנו מתיישבים מול המטפלות שרית ורחל ועורכים הכרות. שוב אנחנו מספרים את הסיפור, הפעם לנשים שהמקצוע שלהן הוא להקשיב. הן מסבירות לנו על התהליך. 

“אז גם אנחנו נקבל פה טיפול?” שואל מיכאל. שרית מתפתלת קצת. “זה לא בדיוק טיפול בשבילכם. אבל חשוב שכולנו נשתף לגבי מה קורה בבית ומה התהליכים העוברים על הבנות. אתם הורים תומכים ובוודאי רוצים במה שהכי טוב להן, ואנחנו מאמינים שחשוב מאד שאתם תהיו חלק מהתהליך.”

שרית שואלת את שנינו למה אנחנו מצפים מהטיפול, ועכשו תורנו להתפתל. אני נועצת את מבטי בקיר הבהיר ומנסה למצוא תשובה.

“קשה לי עם טיפולים פסיכולוגיים,” אני עונה את האמת. “זה מאד לא מדיד. אני לא יודעת למה לצפות ומה נחשב הצלחה. ברור לי שאני חייבת לעשות משהו בשביל הבנות שלי, ושטיפול הוא הדרך המומלצת, אבל הלוואי שהיה אפשר באמת להציב יעד מוגדר ולדעת לאן אנחנו מתקדמים וכמה.”

אני שונאת להיות בסיטואציה הזו, שאני צריכה לפתוח מול אנשים זרים את הקושי המשפחתי שלנו, אבל את זה אני לא אומרת. זו היתה החלטה שלי לפנות לטיפול, ועכשו אני צריכה להתמודד עם מה שכרוך בזה.

מיכאל מסתבך פחות. הוא אומר לרחל ולשרית שהוא שמח מאד על התהליך הזה, ושהוא מצפה שזה יעזור גם לנועה ולאביגיל וגם לנו. 

“אנחנו לבד בסיפור,” הוא אומר. “ואנחנו מבולבלים ולא יודעים איך לעזור לבנות. זה קשה. אני לא יודע אפילו איך אני אמור להמשיך לחנך או להציב גבולות, ואם מותר לי לחבק את הילדות שלי.”

אני בהלם מהפתיחות שלו ומהדיוק של הצורך. זה לא משהו שדיברנו עליו עד עכשו, “אני כבר לא סומך על עצמי,” מיכאל מוסיף בשקט. “חושב כל הזמן אם גם אני כמוהו. אם יש בי משהו מהאח שלי. וזה קשה ומבלבל מול הבנות.”

שרית מביעה אמפתיה, אבל מנסה להנמיך ציפיות. “כל הנושאים האלו חשובים מאד וכדאי לפתוח אותם בטיפול פרטני,” היא אומרת. “אני ממש ממליצה גם לך ללכת לטיפול. עברת חוויה נוראה ואתה עדיין עובר משהו קשה ומטלטל.” היא מדגישה שהפגישות שלה אתנו יכולות לעזור, אבל הן לא נועדו להנחות אותנו ההורים, אלא רק לדבר על הדברים כחלק מהתהליך הטיפולי בבנות. “הגיבוי שלכם והיותכם שותפים בתהליך משמעותיים מאד לבנות.”

השכל שלי נהיה קצת צמר גפן, כמו תמיד כשמדברים על טיפול פסיכולוגי. אנחנו מסכמים את הפגישה ומסמנים ביומן שלוש פגישות שבועיות. פגישה של נועה עם שרית, פגישה של אביגיל עם רחל ופגישה שלנו עם שרית ולפעמים גם עם רחל.

בנסיעה חזור למשרד שלי, להמשך יום העבודה במשרד, מיכאל ואני משוחחים על מה שהיה ומחליטים לקבל את ההמלצה של שרית ולנסות טיפול פסיכולוגי בעצמנו. אני מנסה לפתוח עם מיכאל את הנושאים שהוא העלה במרכז. 

“אתה חושב הרבה על רובי?” אני מנסה לשאול. מרגישה שאני דורכת על ביצים.

“מה יש לחשוב עליו?” מיכאל עונה. 

“לא יודעת, אמרת שאתה חושש שיש בך משהו ממנו.”

מיכאל מישיר מבט אל הכביש. הוא נוהג, כך שאני רואה אותו רק מהצד, אבל גם מהצדודית המופנית אלי אני רואה את סערת הרגשות שהוא מתקשה לכבוש. הוא מגביר קצת מהירות, ואני מרגישה שהתנועות שלו נעשות חדות יותר.

“אז מה את אומרת, שיש לי ממה לחשוש? שאני דומה לו?”

“מה פתאום? וואי, מיכאל, זה ממש לא מה שאמרתי. אתה הכי רחוק ממנו שאפשר. אני רק דואגת לך ועצוב לי שככה אתה מרגיש.”

“את לא יודעת שאני לא כמוהו, אין לך שום מושג,” מיכאל אומר בנימה מרוגזת, תוך כדי מעבר מהיר ברמזור מהבהב כתום, רגע לפני שהוא הופך לאדום. “גם על רובי אף אחד לא חשב שהוא כזה.”

זה היה רעיון ממש ממש גרוע לנסות לדבר על זה, ואני מנסה לבצע נסיגה מהירה ולהשאר במחוזות האמפתיה וההכלה: “תראה, אני ממש מבינה את החשש שלך…” 

“אז את כן חושבת שיש לי מה לחשוש באמת?” מיכאל שואל. “אני לא מבין מה את רוצה. היה לי מספיק עם שרית ואני לא צריך טיפול פסיכולוגי גם ממך. אם יש לך משהו ברור לומר לי אני אשמח, כי השיחה הזו לא עוזרת.”

יופי אתי. את בברור לא טובה בזה. מזל שלא הלכתי למקצוע הזה, ומזל גם שהנסיעה המתוחה הזו הסתיימה והגענו בשעה טובה ומוצלחת לבניין המשרדים שבו אני עובדת.

*

אני לוקחת על עצמי את משימת הבירורים, פונה לפסיכולוגית הראשונה שדיברנו איתה ומבקשת המלצות לפסיכולוגים למבוגרים – בשביל מיכאל ובשבילי. קשה לדעת מי יתאים לכל אחד מאתנו. 

האמת שזה דומה קצת לשידוך, ואולי היה כדאי לברר טוב אצל מטופלים ולערוך ‘דייטים’ עד למציאת התאמה טובה, אבל זה לא כל כך מציאותי. אני מקבלת מספרי טלפון של מטפלים מומלצים וקובעת למיכאל לפי הזמינות, כך שהוא מתחיל טיפול פרטני במקביל לשיחות השבועיות במרכז מיטל עם שרית. זה לא זול בכלל, וסדר היום שלנו מטורף ועמוס גם ככה, במיוחד שהוא כולל עכשו גם הסעות של אביגיל ושל נועה למרכז מיטל. אבל אנחנו רוצים לעשות מה שצריך, ואני ממש מקווה שזה יעזור למיכאל. לעצמי אני ממשיכה לחפש, אבל אחרי כמה טלפונים למטפלות לא זמינות זה קצת מתמסמס. הפסיכולוגית שטיפלה בי בבחרותי ושאני מנסה עכשו לחזור אליה לא זמינה, ואני די נרתעת מלנסות מישהי חדשה.

כעבור חודש, אחרי שני מפגשים בלבד אצל הפסיכולוג המומחה, מיכאל מרים ידיים. 

“זה לא בשבילי,” הוא אומר. “זה משגע אותי לשלם כסף למישהו שיקשיב לי ויהנהן לאורך כל השיחה, ואז כשאני כבר מתחיל סוף סוף להכנס לזה ולפרוק את הלב והנשמה, הוא מסתכל על השעון ואומר לי שעבר הזמן. אני לא מצליח להבין את הקונספט.”

אני משדלת אותו להמשיך לנסות. זה לוקח זמן, ואי אפשר להחליט כל כך מהר, אבל הוא מחליט להסתפק במפגשים השבועיים שלנו במרכז מיטל. אין לו סבלנות וזו בבירור לא היתה התאמה טובה.

למרבה ההקלה, נועה ואביגיל הולכות בקביעות. גם הן אומרות שהן מתקשות להבין מה בדיוק עושים בחדר הטיפולים, אבל הן לא סובלות, ואני מקווה שעם הזמן משהו באמת יתחולל שם. לפחות אנחנו עושים בשבילן מה שצריך. זה מוריד קצת מהלחץ ומתחושת האשמה.

בשיחות המשפחתיות שלנו כולם מחליפים חוויות מספת הפסיכולוג, וחולקים ביטויים אופייניים. זה משעשע להיות משפחה ‘מטופלת’. כל אחד מאתנו חווה את התהליך הטיפולי בצורה קצת שונה. “ואיך את מרגישה עם זה?” נעשה למטבע לשון שגור ולמילת קוד משעשעת לחפירה מוגזמת. 

“אני משתפת אותה במה שקורה בבית ספר,” אביגיל אומרת. “לא יודעת מה זה קשור בכלל לפגיעה, אבל לא אכפת לי. היא נחמדה וזה כיף. אני מספרת לה על החברות ועל המורות.” 

אביגיל אכן עוברת תקופה סוערת מבחינה חברתית בבית הספר, וקשה לדעת מה קשור למה. היא גם אוהבת לשתף ולספר על עצמה. 

“רחל בקושי אומרת משהו כל הפגישה,” היא מוסיפה, אבל לא נראה שזה מאד מפריע לה. היא היתה רוצה להכיר את המטפלת שלה בצורה אישית יותר, כחברה. “זה קצת מוזר שהיא לא משתפת גם. לא נעים לי ממנה. בטח ממש משעמם לה לשמוע את כל הסיפורים שלי.”

אני מרגיעה את אביגיל. אותי הסיפורים שלה מאד מעניינים, ואני מניחה שרחל לא סובלת. בפרט שזה התפקיד שלה.

נועה פחות מתלהבת. ההתחלה טובה, כי נועה מרשימה מאד ומסתדרת מצוין עם אנשים מבוגרים ממנה, ושרית מתפעלת ממנה מאד, אבל ההמשך דורש כנראה יותר התעמקות ומאמץ, וקשה לה. אין כימיה גדולה בינה לבין שרית, ולדבריה היא לא מביאה את הקשיים שלה לחדר הטיפולים, אבל היא מתמידה בכל אופן. אנחנו לא רואים שיפור ניכר לעין, אבל נותנים לזה זמן.

“טיפול פסיכולוגי זה חשוב,” שרה’לה משתפת אותנו מנסיונה, “אבל הוא תובעני ומחייב עבודה קשה. במיוחד למי שאיבד אמון בקשרים אישיים. צריך לבוא בנכונות לשתף ולהעזר.” יש משהו חשוף מאד באמירה שלה. עד עכשו היא רק פיזרה רמזים. עכשו נשמע שהפגיעה שהיא עברה קרתה כשהיא חיפשה תחליף לקשר שחסר לה בבית הוריה. “אני חושבת שבלי הטיפול הפסיכולוגי שעברתי בארצות הברית לא הייתי מסוגלת להענות להזמנה שלכם ולחדש את הקשר.” היא מוסיפה ברגע של פתיחות כנה. השיתוף שלה משפיע לטובה על נועה ואני מעריכה את זה מאד.

למפגשים השבועיים מיכאל מקפיד להגיע אתי, אף שזה תובעני ומורכב. הפגישות הן בשעות הבוקר, כי שעות אחר הצהריים והערב במרכז מיטל מוקדשות לילדים ולנוער. לא קל לי בפגישות האלו בכלל. אני בן אדם של עשיה, לא של דיבורים, והישיבה המהורהרת הזו בחדר השקט בלי יעד מוגדר, כששרית מצפה שאנחנו נעלה נושאים, לא מסתדרת לי טוב. אבל אנחנו מחזיקים מעמד, וככה יש לי ולמיכאל חלון של פעם בשבוע שאנחנו נפגשים לשיחה על אביגיל ועל נועה ומקדישים זמן לחשוב על המצב שלהן. 

אנחנו מתרגלים לזמזום באינטרקום של הדלת הכבדה בכניסה למרכז מיטל, לקפה בכוסות קלקר בחדר ההמתנה, לספסלים המוסתרים מעין כל, מטעמי דיסקרטיות, להליכה בעקבות שרית לחדר הקבוע, ולישיבה על הכורסאות מולה, בניסיון למצוא נושאים רלוונטיים לשיחה. החלון בחדר הקטן והבהיר פונה לחצר שעוברת תהליך שיפוץ ארוך, כך שאנחנו מתרגלים גם לרעשי הרקע הבלתי נגמרים של הדחפורים ושל הקידוח. זה איכשהו מתאים לתהליך החפירה ההדדי שלנו, כששרית מנסה להוציא מאתנו כמה שיותר מידע לגבי המצב של נועה ושל אביגיל בבית ובבית הספר, ואנחנו מנסים להוציא ממנה אינפורמציה לגבי ההתקדמות בטיפול. לא סופר מוצלח לשני הצדדים, ולא ברור שאנחנו מתקדמים לקראת שיפוץ יעיל של חיינו המשפחתיים, אבל בשבועות קשים מתנקזים לחדר הקטן הזה הרבה מהתסכולים ומהכאבים שלנו. 

לחזור אחרי הפגישות האלו לעבודה לא קל בכלל, ודורש ממני מאמצי הסוואה של העיניים האדומות והנפוחות וגם של הלב השבור ושל הדעת המוסחת, אבל אני לומדת הרבה עלי ועל מיכאל בפגישות האלו. מיכאל מספר על החשש שלו שהמצב הרוחני של הבנות מידרדר ושהוא איבד את הסמכות ההורית שלו, ואני עצמי מדברת על הקושי שלי מול נועה ועל חוסר ההצלחה שלי לתקשר איתה בלי ביקורת וכעס. 

זה עוזר לנו להבין זה את זה ולשוחח קצת יותר בינינו. 

“אתה משאיר לי את התפקיד של הרעה מולה,” אני אומרת למיכאל. זו לא האשמה, ושנינו מבינים עכשו יותר מנין זה נובע. אנחנו לא מצליחים למצוא פתרון, אבל ההבנה מרככת קצת את הכעס ומחזקת את השותפות בינינו.

“אתה משאיר לי את התפקיד של הרעה מולה,” אני אומרת למיכאל. זו לא האשמה, ושנינו מבינים עכשו יותר מנין זה נובע. אנחנו לא מצליחים למצוא פתרון, אבל ההבנה מרככת קצת את הכעס ומחזקת את השותפות בינינו.

היחסים בינינו לבין שרית עולים על שרטון בערב שהספינה המשפחתית שלנו שוב מיטלטלת, כשמיכאל ואני מרגישים צורך ביעוץ דחוף ובמישהו שיעזור לנו להתמודד עם משבר חדש, הפעם בגזרה של נועה. למרבה הצער הדרמה שלנו לא מסונכרנת עם שעות העבודה של שרית והיא לא זמינה לנו להכוונה ברגעים שאנחנו ממש זקוקים לה.

אחרי מספר ימים שנועה שוב מסתגרת בחדרה ולא הולכת לסמינר, אני נכנסת לחדר שלה כדי לשוחח איתה על המצב ולנסות להבין מה קורה, ואם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור. אני דופקת באסרטיביות על הדלת הסגורה ופותחת בלי לחכות לאישור. החדר דורש אוורור דחוף, והבלגן חוגג כמו שרק בלגן בחדר של בנות עם כמות נכבדת של בגדים ושל זוגות נעליים יכול לחגוג. אביגיל היצירתית הוסיפה כרזות מעשה ידיה לקירות, והן מוסיפות לססגוניות של החדר ולאווירת הכאוס. אני לא מתערבת, אם כי אין לי מושג איך הן חיות באנדרלמוסיה כזו. מעדיפה לשמור את הוויכוחים לדברים חשובים יותר.

נועה כמו תמיד שוכבת במיטה עם אוזניות. היא קופצת לישיבה כשאני נכנסת, מנסה להסתיר ממני את הפנים שלה. אבל זה קצת מאוחר מדי.

השפה התחתונה שלה נפוחה מאד, וברגע הראשון אני חושבת שזו אפטה או אלרגיה, אבל כשאני מתקרבת ובוחנת אותה לעומק, עיני חשכות. 

לא ברור לי מה בדיוק הבת המתוקה שלי חשבה שהיא עושה, ואיך היא חשבה בדיוק להסתיר מאתנו ומהסמינר את העגיל הקטן והעגול התקוע לה במרכז הפנים, בשפה התחתונה. 

להדפסה