נועה מורידה את האוזניות סוף סוף ומסתכלת עלי במבט חצי נבוך חצי מתריס. היא לא ממש מסבירה מה היא חשבה לעצמה כשהלכה לנעוץ לה עגיל במרכז הפנים. אם המקום לא היה כל כך נפוח וכאוב, הייתי בטוחה שזו סתם מדבקה, אבל המראה המגורה של האזור לא משאיר מקום לספק.
הרגלים שלי רועדות תחתי, אז אני מורידה את ערמת הבגדים מהכסא אל הרצפה ומתיישבת עליו, בוהה בה בעיניים קמות.
“מה הסיפור, נועה?” אני שואלת, מנסה לשמור על סבר פנים רגוע, למרות שבפנים אני מתפלצת ממש. זה נראה נורא, כואב ובולט, ובעיקר מאד מאד לא מקובל. אם עד עכשו סבלו בסמינר את חוסר התפקוד של נועה ואת המרדנות שלה, זה לא יעבור בשתיקה בשום פנים ואופן, ואין שום דרך להסתיר.
“רציתי לעשות את זה כבר מזמן,” נועה אומרת. “אני חושבת שזה יפה. וזה גם מאד עדין. מה הבעיה?”
היא מדברת במעט מאד תנועות שפתיים, וניכר שכואב לה ממש.
אין ספק שהעגיל הקטנטן עדין מאד, והוא מדגיש את השבריריות של נועה ואת העדינות של הפנים שלה. אבל זה ממש לא הסיפור, ונועה יודעת זאת היטב. השאננות שהיא עוטה על עצמה מרגיזה אותי מאד.
אין ספק שהעגיל הקטנטן עדין מאד, והוא מדגיש את השבריריות של נועה ואת העדינות של הפנים שלה. אבל זה ממש לא הסיפור, ונועה יודעת זאת היטב. השאננות שהיא עוטה על עצמה מרגיזה אותי מאד.
“את יודעת מצוין מה הבעיה.” הטון שלי מתחיל לעלות, ואני מתקשה לשלוט בהיסטריה הגואה בי. “החלטת שאת רוצה שיעיפו אותך מהסמינר? שאת לא רוצה ללמוד יותר בסמינר חרדי?”
נועה מגיבה לכעס שלי מיד ונאטמת. “למה, כתוב בתקנון שאסור?” היא מתריסה. “איך זה שונה מעגילים באזניים?”
הדיון הזה יכול היה אולי להתקיים לפני שהיא עשתה את מה שהיא עשתה, והיא לא באמת לא מבינה את ההשלכות של המעשה שלה. כרגע יש עובדות בשטח וצריך להתמודד עם התוצאות.
“אבל למה, נועה?” אני שואלת ביאוש. “למה לעשות כזה דבר עכשו? מה היה לך כל כך דחוף?”
“זה הגוף שלי,” נועה אומרת, בקושי מזיזה את השפתיים כך שזה נשמע שהיא מסננת בהתרסה, אפילו יותר ממה שהיא מתכוונת. “זה הפנים שלי וככה אני רוצה אותן.”
אני רוצה להטיח בה כל כך הרבה עכשו. זה כל כך ילדותי ומטופש והרסני, מה שהיא עשתה. ואני כועסת. רותחת מכעס.
“אבל את לא מבינה שאת פוגעת בעצמך?” אני שואלת אותה. “לא חשבת אולי לעדכן אותי לפני, או לבקש עזרה כשזה התחיל לכאוב?”
“כאילו שזה מה שאכפת לך, שאני פוגעת בעצמי,” נועה מטיחה בי בחזרה. “ומתי בדיוק את כאן כדי שאוכל לעדכן אותך? את תמיד או בעבודה או עם הקטנים.”
זה כל כך פוגע, שאני מתקפלת מרוב כאב, ואני מגיבה ישר מהבטן. כל דבר שאני אומר עכשו רק יחמיר את המצב, אבל אני לא מצליחה לשלוט בעצמי.
“מיכאל!” אני קוראת לבעלי בטון צווחני מעט. “מיכאל בוא לכאן, בוא תראה מה הבת המטומטמת שלנו עשתה.”
אני רואה את העלבון בעיניים של נועה. התגובה שלי לא בוגרת בכלל, אבל אני נכנעת לכעס ולתחושת הפגיעה. אני יוצאת מהחדר בסערה, חולפת על פני מיכאל. הוא עומד עכשו מול נועה בהלם מוחלט.
אני נכנסת לחדר שלי, טורקת אחרי את הדלת, זורקת את עצמי על המיטה ומתפרקת. נועה צריכה אותי עכשו, חזקה ותומכת. היא ילדה קטנה שמשדרת מצוקה בכל דרך, והיא זקוקה לאהבה ולחיבוק. גם מיכאל צריך אותי. בשבילו לראות ככה את נועה אולי אפילו קשה יותר מלי. ההשפעה על אביגיל ועל שאר הילדים גם כן לא מבוטלת. אביגיל אמורה להתחיל ללמוד בסמינר של נועה שנה הבאה, ואם היא תתעקש להסתובב כך בשכונה שלנו, זה יהיה מביך ממש לכולם.
אני מנסה לומר לעצמי שזה לא הסיפור שלי ולא הבושות שלי, וכמו שנועה אמרה, זה הגוף שלה והבחירות שלה, אבל זה לא עוזר. נועה יודעת כמה זה פוגע בי, וזה לא מעניין אותה. אולי אפילו להפך. הצורה המתריסה שהיא מסתכלת עלי לאחרונה רומזת לי שהיא כועסת, ואולי היא צודקת. לא הייתי מספיק נוכחת בשבילה ולא הגנתי עליה, והיא מוציאה את זה עלי עכשו. כולם צריכים אותי רגועה וחזקה ועם תשובות, אבל אין לי כלום. אין לי כח. שום קול פנימי לא מצליח לשכנע אותי לקום. אני בוכה ובוכה ובוכה, עד שלא נשארות לי דמעות.
בסוף גם גל הבכי הזה חולף ומשאיר אותי מרוקנת ומלאת אשמה. אני קמה, שוטפת פנים ויוצאת אל מיכאל. הוא יושב ליד החלון בסלון ובוהה בגשם היורד בחוץ ומשתקף בפנסי הרחוב. כשהוא שומע אותי מתקרבת הוא מרים אלי את מבטו בפנים מובסות.
“מה עושים איתה?” מיכאל שואל בחוסר אונים. “זה נראה רע. אי אפשר לשכנע אותה לוותר על זה.”
“קודם כל היא צריכה לראות רופא ומהר,” אני אומרת במעשיות. “זה נראה מזוהם וכואב. אני אזמין תור בקופת חולים ונלך הכי מהר שאפשר, ובינתיים צריך לחפש משחה אנטיביוטית.”
“למה היא עשתה את זה, אתי?” מיכאל שואל. כעס וכאב מתערבבים במילותיו. “מה העניין שלה? למה להרוס לעצמה הכל? איפה השכל שלה?”
דוקא הכעס והיאוש של מיכאל מעוררים בתוכי את הצורך לגונן על נועה.
“זה ברור שחלק מזה זה הרצון לפגוע בעצמה, מיכאל. אני חוששת שזו עוד תוצאה של מה שהיא עברה, ואני חושבת שהיא צריכה עזרה דחוף.”
מיכאל מסכים אתי. ברור שהוא חשב על זה גם, ושזה מדאיג אותו ומוסיף לתחושת חוסר האונים.
בזמן שאני הופכת את ארון התרופות בחיפוש אחרי משחה אנטיביוטית שהתאריך שלה עדיין לא פג, הוא עצמו מסתובב הלוך וחזור בסלון, מנסה לחשוב על הצעד המעשי הבא.
זה קשה. לא ברור לנו מה הדבר הנכון בשביל נועה כרגע ומה אנחנו יכולים לעשות. מעבר לבעיה הקשה עם הסמינר ועם החברה, אנחנו לחוצים מהמצב הנפשי שלה ומהסיכון שבו היא נמצאת.
אחרי חיפוש ארוך אני שולפת בתחושת ניצחון משחה ממעמקי הארון והולכת לחדר של נועה, מרגיעה את עצמי בדרך ככל האפשר. נועה באותה תנוחה שהשארתי אותה, עדיין עם אוזניות. היא מביטה בי בחשש ובהתרסה, אבל אני מנופפת במשחה כדי להראות לה שפני לשלום. אני עוזרת לה להוציא את העגיל בזהירות, לשטוף אותו במים רותחים, לנקות את המקום ולמרוח משחה. היא מחזירה לבסוף את העגיל למקומו כדי שהחור לא ייסתם. תנועות הגוף שלה מביעות כאב ומבוכה, אבל היא בבירור שמחה על העזרה ועל הדאגה.
אני חוזרת אל מיכאל ומעדכנת אותו שלפחות מבחינת הזיהום עשינו מה שאפשר כרגע. מיכאל מתוח וזועף.
“מה עשינו, אתי?” הוא שואל בקול מרוסק. “אנחנו מבודדים לגמרי. בודדנו את עצמנו ואת הבנות מכל המשפחה. לנועה תמיד היה קשר טוב עם אמא שלי, והיא השפיעה עליה לטובה. עכשו גם זה אין לה. בשביל מה היינו צריכים את כל הדבר הזה? יעיפו אותה מהסמינר. היא כבר לא מקשיבה לנו בכלל ולא מתנהגת בהיגיון, והמצב הנפשי שלה לא משתפר בגלל איך שהגבנו. אפילו להפך.”
אני מנסה שוב להתגונן, כי מאחורי המילים שלו יש גם האשמה כלפי.
הוא מוסיף, “אני לא מבין מתי היא עשתה את זה בכלל ואיך לא שמת לב.”
“די מיכאל,” אני עונה בחדות. למרות העלבון הבוער אני מעדיפה לא להגיב למשפט האחרון שלו. זה לא הוגן בכלל ומתווסף להאשמה הקשה שנועה זרקה לעברי. אני מנסה להיות יותר בבית ולשים לב, אבל אני הרי לא יכולה להפסיק לעבוד ומיכאל יודע את זה. “אתה יודע שעשינו מה שיכולנו, ושנועה בטיפול. לא חושבת שהמצב שלה היה יותר טוב אם היינו מתעלמים ממה שהן סיפרו.”
“אז אולי באמת נדבר עם שרית המטפלת שלה,” הוא מטיח חזרה. “זה התפקיד שלה לייעץ לנו מה לעשות במצב כזה, לא? אולי מסוכן להשאיר אותה ככה, מבחינה נפשית. מי יודע מה עוד היא יכולה לעולל לעצמה.”
אין לנו אף אחד אחר לשאול אותו, וזה נשמע הגיוני. לשרית יש ניסיון ותעודות, ואנחנו במשבר רציני. השעה לא מדי מאוחרת, זה בסך הכל שמונה בערב, אבל האמת היא שמבחינתנו זה מצב חרום, וגם אם היה מאוחר יותר הייתי מתקשרת.
אני מחייגת אל שרית ומחכה עד שאני מגיעה לתא הקולי. אני משאירה הודעה נסערת, ומנסה שוב ושוב.
אבל זה מחוץ לשעות העבודה, ושרית בוחרת שלא לענות. היא חוזרת אלינו רק למחרת אחרי הצהריים, וכמו תמיד, אין לה תשובות. בעיקר שאלות על איך אנחנו מרגישים ומה אנחנו חושבים, בניסיון לגרום לנו למצוא בעצמנו תשובות ותובנות שאין לנו.
אנחנו נושמים עמוק ומוצאים לבד מה הלאה. לוקחים את נועה לרופא, ומשאירים אותה בבית בתקווה שהיא תתעשת ותסכים להוריד את העגיל כדי לחזור לסמינר.
מיכאל אומר לי שהוא עם הפגישות השבועיות עם שרית סיים.
“אם את מסוגלת להמשיך ללכת אז כל הכבוד לך. אני לא רואה שום טעם ששנינו נלך. זה לא עוזר.”
הוא מאוכזב וכועס, והאמת שאני מבינה אותו. אפשר להמשיך ולדבר שוב ושוב על הציפיות שלנו מהשיחות השבועיות האלו ועל מה אנחנו ‘מביאים’ אל חדר הטיפולים, אבל לא ברור במה זה מועיל לנו ולבנות. שרית מאד רוצה להשתמש במשבר כדי לדון בכל זה מחדש. היא פונה אלי ומבקשת שמיכאל בכל זאת יבוא לדבר, מצפה ממני לשכנע אותו להמשיך לבוא למפגשים, אבל אני חסרת כוחות וגם לא מעוניינת לשמש מתווכת או להיות אחראית על הבחירה שלו. אני בכל זאת ממשיכה ללכת ולהפגש עם שרית, כדי שיישאר עדיין מי שיתחזק את הקשר עם המטפלות של הבנות, כדי להחזיק את התקוה שיש בכל אופן דרך לטפל ולעזור להן, ובעיקר כי אני נבוכה מאד וממש לא נעים לי מעצמי וממנה.
אחת למספר פגישות רחל מצטרפת ומספרת לי כמה אביגיל מדהימה וכמה היא נהנית ממנה. יש לה אופי זורם ולבבי, ואני שמחה בשביל אביגיל. איכשהו החדר נעים יותר והשיחה קלילה יותר כשרחל נוכחת, והשיחה על אביגיל מקלה את התחושות הקשות שלי. זו באמת נראית התאמה טובה. הן בטח נהנות לפטפט בחדר הטיפולים. תמיד נחמד לי לשמוע דברים טובים על הבת המקסימה שלי, אבל אני ממשיכה לתהות ביני לבין עצמי על מטרת הטיפול.
נועה במצב לא טוב והלב שלי מתכווץ כל פעם שאני חושבת עליה. בלילה אני מתעוררת מחלומות זוועה שבהם אני רודפת אחריה וקוראת לה לחזור בתוך מרחבים אינסופיים של אימה, אבל היא לא שומעת. לפעמים כשאני מתקרבת אליה בחלום היא פתאום מסתובבת אלי ואני רואה שהיא שרה’לה, דם פורץ ממנה ועיניה חללים גדולים של אבדן, ואני מבינה שאיחרתי את המועד.
אני קמה רועדת ושטופת זעה, מנסה להרפות קצת מהדאגה הלופתת ומתחושת חוסר האונים והאשמה. אני לא רואה שיפור והיא נשמטת מאחיזתי. המתבגרת המחוספסת שלי היא ילדה קטנה, מבוהלת ופגועה, ואני לא מצליחה להגיע אליה. אני נכנסת לחדר של הבנות על קצות האצבעות, מסתכלת בנועה שלי הישנה מכורבלת, מחבקת דובי מרופט שקניתי לה לגיל שש. היא מתהפכת בשנתה ופותחת פתאום עיניים, מזהה אותי עומדת באלומת האור הקטנה מהמסדרון ומחייכת אלי ברכות, ואז שוקעת חזרה בשינה רגועה. היא נראית כל כך קטנה ומלאת אמון. אני עומדת שם ומחזירה לעצמי את הנשימה. נועה לא במצב של שרה’לה. אנחנו איתה, והיא מרגישה את זה.
בסיוטים שלי אביגיל לא מופיעה, אבל יש לי תחושה שזו אשליה. נוח למוח שלי לשים את אביגיל בצד ולהתרכז בנועה. היא כל כך ‘בסדר’… הלוואי שהפגישות עם רחל תורמות לה, אבל אני בספק. מה הטעם אם כל מה שהן עושות שם זה לפטפט על חיי החברה של אביגיל?
פריצת הדרך מתחוללת כשאנחנו שמים לב שאביגיל פיתחה פוביות כמעט לכל דבר, ובעיקר ממחלות. פתאום כל סממן גופני קטן מציף בה חרדה ממחלה ממאירה ופחד מוות ממש, והיא נעשית אובססיבית בנושאי היגיינה וזהירות מחיידקים.
שרה’לה, שבתור סטודנטית למדעים אביגיל מוצאת בה מקור אמין לשאלות אין סופיות על סימנים למחלות, מנסה לרמוז לי על זה בעדינות.
“את יודעת, אתי, טראומה גורמת לדברים לא צפויים בנפש. לא סיפרתי לך, אבל אני מתמודדת עם כל מיני דברים…”
עד שהיא סוף סוף משתפת, קשה לי להקשיב. שרה’לה מדברת על התמכרות לאלכוהול ועל ניתוקים. מחריד אותי לחשוב שמשהו מזה יקרה גם לבנות שלי. אני יודעת שהיא לא שותה מהקידוש בשבת אבל עד עכשו הנחתי שזה קשור להתרחקות הכללית שלה.
אני לא יודעת אם היא צודקת, ואם זה קשור לטראומה שאביגיל עברה, אבל אני שואלת אותה אם היא מדברת על הפחדים שלה עם רחל.
“לא ממש,” אביגיל עונה. “אמרתי לך, אמא. לרחל אני מספרת חוויות יומיומיות מבית הספר. אנחנו לא מדברות על דברים מדי מסובכים.”
אני משכנעת את אביגיל להעלות את הנושא בשיחה הבאה שלה עם רחל, ומבקשת משרית שרחל תצטרף לשיחה השבועית אתי.
המצוקה של אביגיל ברורה, וזה משהו מוחשי שקל לי להעלות בפגישה עם שרית ועם רחל ולבקש עבורו עזרה. לשמחתי, רחל מומחית גם בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי והיא שומעת אותנו ומבטיחה לנסות לעבוד על הפוביות עם אביגיל ולעזור לה למצוא דרכים להתמודד אתן, במקביל להמשך הטיפול בטראומה.
המצוקה של אביגיל ברורה, וזה משהו מוחשי שקל לי להעלות בפגישה עם שרית ועם רחל ולבקש עבורו עזרה. לשמחתי, רחל מומחית גם בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי והיא שומעת אותנו ומבטיחה לנסות לעבוד על הפוביות עם אביגיל ולעזור לה למצוא דרכים להתמודד אתן, במקביל להמשך הטיפול בטראומה.
“הטיפול מציף דברים,” היא מסבירה. “גם שיחות יומיומיות נותנות מרחב נשימה, ומקום לאביגיל להתרכז בעצמה. מצוין ששמת לב ונטפל.”
מהשיחה השבועית הזו אני יוצאת מעודדת קצת. מיכאל צוחק עלי כשאני מספרת לו בטלפון, בדרך חזור לעבודה. “היית רוצה שכל השיחות שלכם יהיו כאלו, לא? כמו בעבודה שלך. הגדרת יעדים ותכנית.”
הוא צודק, כמובן. זה הצד החזק שלי, לחתור לפתרון של בעיות קונקרטיות, ולפחות יש יעד ברור והבטחה לפעולה. בסופו של דבר, לפחות בעיני, יש סוף סוף התקדמות ושיפור, ואביגיל מתחילה להעזר בטיפול הפסיכולוגי. פתאום יש מרחב לראות גם אותה ואת הקשיים שלה, והיא לא חייבת להיות בסדר כל הזמן. השיחות בינה לבין רחל משמעותיות הרבה יותר, והיא מקבלת כלים להתמודד עם הפחדים שלה ולהרגיש בשליטה גם בלי פעולות אובססיביות של ניקיון. ההקלה הניכרת של אביגיל עוזרת לכולנו להעריך את הטיפול הרבה יותר ולהמשיך להיות מחויבים לתהליכים ולמפגשים
*
ההיעדרות הארוכה של נועה מהסמינר מורגשת כנראה. ברחבי השכונה מתפשטת הרכילות המסעירה שהיא מסתובבת עם תוספת חדשה ויוצאת דופן.
הסנונית הראשונה היא המורה המחנכת שלה. היא מרימה אלי טלפון ומבקשת לברר בעדינות מה קורה עם נועה, איך היא מרגישה, ואם היא מתכננת לחזור לסמינר. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת איזושהי פניה מהסמינר, למרות שנועה נעדרה ממש הרבה מתחילת השנה, ובפרוש ניתן היה להבחין שהיא לא מעורבת כל כך מבחינה חברתית ולימודית ומגלה סימני מצוקה. חברות ספורות התקשרו בהתחלה להתעניין בשלומה, אבל הצוות לא יצר קשר עד עכשו, וגם החברות כבר התרחקו. כנראה בכיתה של כמעט חמישים תלמידות קשה יותר לשים לב לכל אחת.
אני לא כל כך יודעת איך לענות לגברת חיימוביץ’ הנכבדת, בעיקר כי אני חוששת לאביגיל. היא אמורה להתחיל ללמוד באותו סמינר בשנת הלימודים הבאה, ואני לא רוצה לחשוף יותר מדי פרטים על המצב המשפחתי שלנו.
“נועה לא כל כך מרגישה טוב, וקשה לה בסמינר,” אני אומרת לגברת חיימוביץ’. אני מצפה לאיזושהי הבעה של אכפתיות, אבל גברת חיימוביץ’ לא נשמעת כנה כשהיא אומרת, “אני מצטערת לשמוע. היא באמת תלמידה קצת קשה.”
6 Responses
קשוח!
תהיי חזקה אתי.
קל זה לא יהיה
הסיפור מצוין ואותנטי
לצערי מניסיון הוא ממש משקף את המציאות
כל פעם אני מחכה ממש בקוצר רוח לפרק הבא
למה בעצם לא לחייב אותה להסיר את העגיל? היא קטינה והורסת לעצמה האם בגלל מה שעברה היא לא צריכה גבולות בכלל??
קראת מה היא אמרה? זה הגוף שלי ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה.
היא צריכה ריפוי למה שעשו לה והיא בוחרת לבדוק תגובות האם היא יכולה להיות אחראית לגוף שלה, או עדיין היא בשליטה של משהו אחר.
יפה, חכם איך שכתבת אתזה
איך לחייב? האם יש להם שליטה עליה? במה יאיימו?