שוברת שתיקה – פרק י”ט

“מה זאת אומרת תלמידה קשה?” אני שואלת. החושים האמהיים שלי נכנסים למגננה. נועה מבריקה וחכמה ויש הרבה מה להנות ממנה. היא קוראת הרבה, אוהבת ללמוד ומשתתפת ערה בשיעורים. מעולם לא התלוננו שהיא תלמידה קשה. אולי משתתפת מעט מדי, אבל ברור שכרגע זו לא הסיטואציה. היא הרבה פחות נוכחת בשיעורים מתחילת השנה.

גברת חיימוביץ’ מכחכחת בגרונה. “תראי, אני יודעת שהבית שלכם הוא בית טוב, משפחה של בני תורה, אבל נועה קצת לא הולכת בתלם. קיבלנו תלונות שהיא לא מתאימה.” 

“קיבלתם תלונות ממי?” אני שואלת. בחוץ יורד גשם זלעפות של תחילת שבט, אבל אני פותחת את החלון לרווחה. חנוק לי בתוך הבית ואני מחפשת אוויר שיאפשר לי לעבור את השיחה הזו בשלום. בעיקר בשביל אביגיל. 

“יש הורים שלחוצים מההשפעה שלה על הבנות. שואלים אותנו אם ככה נראות בנות בסמינר שלנו. זה לא מריח טוב, וועד ההורים שלנו לא אוהב את הכיוון של הדברים. היא גם קצת אמנותית כמו הסבתא, לא? אולי היא מושפעת ממנה.” 

אני נושמת עמוק את האוויר הגשום שנכנס מבעד לחלון, אבל לא מצליחה למלא את הריאות. העיסוק החריג של חמותי מעולם לא עלה. מעמדו החשוב של חמי הספיק כדי להשתיק את החריגה הזו, עד עכשו.

“גברת חיימוביץ’,” אני אומרת, נזהרת מאד בלשוני. “ברור לכם שנועה עוברת תקופה קשה מאד ושהיא סובלת ממש. היא לא עשתה שום מעשה שנוגד את התקנון או את כללי הסמינר, נכון? בפרוש לא עברה שום עברה ולא פעלה בניגוד להלכה. היא ילדה טובה וחכמה שמשדרת מצוקה גדולה, ואולי צריכה קצת יותר תמיכה וחיבוק. אנחנו מודאגים מאד מהמצב שלה והיינו רוצים לחשוב אתכם ביחד איך לעזור לה ולתמוך בה בתקופה הקשה שהיא עוברת.” הקול שלי רועד וקצת נחנק מהבכי שמחלחל אליו. הלילות האחרונים היו חסרי שינה ומוצפי סיוט, ואני מותשת.

גברת חיימוביץ’ לא מתרגשת מהבכי שלי. “יש דברים שלא צריך לכתוב בתקנון,” היא אומרת. “ברור לכולם מה לא מקובל, וכדאי שתחשבו על מקום מתאים יותר בשבילה.”

גברת חיימוביץ’ לא מתרגשת מהבכי שלי. “יש דברים שלא צריך לכתוב בתקנון,” היא אומרת. “ברור לכולם מה לא מקובל, וכדאי שתחשבו על מקום מתאים יותר בשבילה.”

בחוץ הגשם נחלש לטיפות קטנות, ואני בוהה בענפי העץ הכבדים, הרטובים, הנעים ברוח. כעס עולה בי. לא מקובל לשדר סימני מצוקה? לא מקובל לחרוג מהקו? נועה הכריזה בקול גדול שהיא לוקחת בחזרה שליטה על הגוף שלה. אני לא יודעת אם היא לקחה בחשבון את תגובת הסמינר, אבל היא הקפידה לעשות מעשה שלא נוגד את התקנון הכתוב. קצת אכפתיות ועדינות מצד המערכת, היו מרככות אותה ומשאירות אותה במסגרת. אבל גברת חיימוביץ’ נשמעת כמי שכבר קיבלה החלטה. 

אולי היא מבינה כמה אכזרית היא נשמעת, כי היא מוסיפה, “אני מעצמי לא הייתי מתקשרת, אבל הרב סילבר המנהל ביקש ממני לדבר אתכם. אני חושבת שזו גם טובתה של נועה. אולי מקום אחר יהיה טוב בשבילה. יעזרו לה עם הקשיים שלה.”

גברת חיימוביץ’ מוסיפה שיש לה הרבה ניסיון עם נערות במצב של נועה, ומנסה להשמע רחומה כשהיא אומרת, “זה ניסיון לא קל לכם ההורים. כזו התמודדות. אבל הכי טוב למצוא לה מסגרת מתאימה. שידעו להחזיק אותה ושלא תשפיע על אחרות. את יודעת איך זה, תפוח אחד רקוב מרקיב את כל הסל.”

אני מסיימת את השיחה בקול חנוק וסוגרת את החלון בטריקה. קר לי והאוויר הצח לא עוזר לי לחשוב בבהירות ולא משחרר את הגוש הלוחץ שמתמקם לי בלב. נועה שלי היא לא תפוח רקוב, והמורה הזו לא ראויה לשם מחנכת. אם יש לה ניסיון עם נערות בגיל הזה, היא אמורה להבין קצת מה עובר על נועה ועלינו ולנסות לעזור הרבה יותר.

הבית נראה כמו סדום ועמורה, עם כל המעילים הזרוקים בכל מקום, ועקבות הגשם המרוחות על המרצפות הגדולות, המבריקות, שבחרתי לסלון ביוהרה של צעירים לפני שנים. אני מנסה להשליט סדר בבלגן, מעבירה את המעילים הלחים  אל האמבטיה, למרות שתכף מקלחות של הגדולים וגם שם הם יפריעו.

אני מעבירה את הסלון למצב שטיפה, מנסה לאושש את הבית ואת עצמי לפני שאני פורקת מול מיכאל את כל הסיפור. כשנכנסנו הביתה אחרי השיפוץ חגגתי את הקלות שהרצפה הזו נשטפת, והבטחתי לעצמי שתמיד אשמור עליה מבריקה. מזמן התייאשתי, אבל עכשו אני מלאה באנרגיה כועסת, שאני משקיעה במרוק המרצפות. 

איפה המודעות של הסמינר? איפה היועצת החינוכית וההבנה ללב התלמידות? יש להם ניסיון רב והם לא אדישים לכאב. מערך שלם של סיוע התייצב לצד אחת מבנות הכיתה של נועה שהתייתמה מאביה. היינו בלוויה ובשבעה, וראיתי בעיני את החיבוק שהמשפחה קיבלה. גם עם החברות דיברו ולא התעלמו מהמצוקה שלהן מול הסבל של החברה. במחנה השבת גילו רגישות גדולה, ויתרו על ההרקדה המסורתית במוצאי שבת והתרכזו בתכנים של “נושא בעול עם חברו”. שמחתי אז והרגשתי גאה בסמינר שבחרנו לבנות. 

אבל נועה שלנו… מה? היא כתם שצריך למרק? חריגה מהסדר הטוב? יש לי תחושה שהם רואים במצוקה שלה מין מחלה מדבקת. אני מאמינה לגב’ חיימוביץ’ שוועד ההורים לוחץ על הסמינר. הם חוששים מהשפעה על שאר בנות הכיתה ולא רוצים שהנושא ייפתח. לא חסר להם שבנות ישמעו מנועה על מה שקרה ויתחילו לדבר על נושאים בעייתיים. למה להם לפגוע בתמימות של הבנות בסמינר? מעניין כמה עוד בנות מסתובבות עם טראומה מושתקת כזו מתחת לעטיפות הנוצצות, וכמה מהן מורחקות בשקט למען טובת הכלל.

אני מעבירה ניגוב אחר ניגוב, מנסה להחזיר לרצפה את הברק, למרות שברור לי שתוך רגע היא תתלכלך מחדש. הילדה שלי יחידה ומיוחדת, ולא אכפת לי עכשו מכל השאר. אין בה שום רוע והיא שווה שיילחמו עליה. ומה אני עושה עם אביגיל? איך היא תתמודד עם כל השמועות והדיבורים על אחותה?

יצחק מאיר העסקן מגיע אלינו הביתה כעבור זמן קצר, מנגב את רגליו הרטובות מהגשם השוטף בסמרטוט שהנחתי על מפתן הדלת, ועדיין משאיר שוב שובל של עקבות רטובות על רצפת הסלון השטופה.

אני בקושי מספיקה לעדכן את מיכאל במטבח על השיחה הטעונה עם גברת חיימוביץ’ בזמן שאני מכינה כוסות תה רותחות כמו מארחת טובה. אין לי ספק שיצחק מאיר מעודכן ושהוא בא למשוך בחוטים ואולי לנצל את המצב כדי ללחוץ עלינו עוד קצת. אני מגישה את התה לשולחן ומתיישבת מולו עם מיכאל.

יצחק מאיר מסיר את משקפיו בזהירות ומנגב אותם מהאדים בשולי חולצתו. הוא לוגם מהתה הרותח לגימה עמוקה, כך שהאדים שוב מכסים את זגוגיות משקפיו.

“אז אני שומע שיש קצת בעיות עם הבת הגדולה,” הוא אומר. “הסבתא דואגת מאד. היא לא ישנה בלילה מרוב דאגה. אולי צריך עזרה? כדאי באמת לשקול טיפול אצל הרבנית מילר. נראה לי שהמנהל של הסמינר יתייחס יותר בחיוב אם הוא ידע שהיא מטופלת כמו שצריך.”

מיכאל ואני שותקים. מה יש לומר בעצם? נועה כנראה לא מעוניינת להמשיך בסמינר הזה. נראה שהיא איבדה עניין במסגרת ולא מוכנה להתאמץ בשבילה, ואין שום סיכוי שהם יתנו לה להמשיך שם עם התכשיט שהיא מתעקשת לא להסיר. אם היו פונים אליה בצורה חמה ואכפתית יותר זה היה עוזר, אבל עם או בלי הרבנית מילר, לא המנהל ולא הגברת חיימוביץ’ יתייחסו בחיוב לילדה האהובה שלי.

השתיקה מתארכת, ויצחק מאיר מנסה לתקוף מהצד.

“מה עם הבת השניה? היא כבר התקבלה לסמינר, אבל עלולות להיות בעיות. כל המצב הזה מבלבל מאד. להסתובב בבתי משפט ואצל מטפלים לא משלנו, זה משפיע. נעבעך, היא לא צריכה לסבול מהבעיות של אחותה.”

“חבל באמת שרובי החליט לערב גם אותה,” אני אומרת בעוקצנות. “אולי אם היה מתאפק ולא פוגע בה היא היתה סובלת פחות.”

יצחק מאיר בוהה בי מבעד לזגוגיות האטומות. אני מחזירה מבט אל הזגוגית החלבית, אבל קשה לעשות תחרות הורדת מבטים כשהעיניים שלו מוסתרות מאחורי אדים. בסוף הוא אומר בקול מאופק, “אני רק רוצה לעזור. הסבא ר’ לייזר גם דואג. הוא יכול להתקשר אולי למנהל של הסמינר. לבקש התחשבות. אבל אנחנו צריכים לדעת שלא יהיו בעיות.”

הכל סחור סחור ומלא מילים נוטפות דבש ונופת צופים. מיכאל נע בכסאו בכעס, אז אני שותקת, נותנת לו לענות. גם ככה אם אני אמשיך לדבר אני אתפרק.

מיכאל מצליח לשמור על איפוק, ושואל בקול תמים, “על אילו בעיות בדיוק אתם מדברים? מה אתם צריכים לדעת?”

יצחק מאיר לוגם שוב בזהירות מהתה המהביל, מניח את הכוס על השולחן ואומר, “בעיות, ר’ מיכאל. בעיות. לא צריך שהסמינר ישמע כל מיני סיפורים גם מהצד של הבת השניה שלך. אפשר לסגור דברים בשקט, בתוך המשפחה, ועדיין לא מאוחר מדי. יש פה גם עניין של כיבוד הורים ושל חילול השם שהוא מאד חשוב לרב סילבר.”

יצחק מאיר לוגם שוב בזהירות מהתה המהביל, מניח את הכוס על השולחן ואומר, “בעיות, ר’ מיכאל. בעיות. לא צריך שהסמינר ישמע כל מיני סיפורים גם מהצד של הבת השניה שלך. אפשר לסגור דברים בשקט, בתוך המשפחה, ועדיין לא מאוחר מדי. יש פה גם עניין של כיבוד הורים ושל חילול השם שהוא מאד חשוב לרב סילבר.”

“לא מאוחר מדי?” מיכאל שואל. אני יכולה לראות שהוא רותח מכעס לפי הצורה שהוא מסנן את המילים, ולפי הכח הרב שבו הוא לופת את ספל התה שלו. “לבנות שלי זה מאוחר מאד. על מה אתה מדבר? אתה רוצה לערב את הסמינר בסיפור הזה גם?”

יצחק מאיר נעמד, לובש חזרה את המעיל הרטוב ומתכונן ליציאה. הוא מבין כנראה שהשיחה הזו לא מקדמת אותו, אבל הוא מרגיש צורך לומר את המילה האחרונה.

“ר’ מיכאל, אתם עושים טעות. הבת הגדולה שלכם מושפעת מהדעות האלו שלכם, ואולי היא גם משפיעה על כל הבית. תחשבו על השם שלכם. בנות של בית יעקב לא הולכות למשטרה ולא הולכות להעיד בבית משפט ולדבר על כאלו דברים. הבן תכף צריך להתקבל לישיבה קטנה, וגם הראש כולל שלכם אומר שאתם לא שומרים כל כך על הסדרים בזמן האחרון. הוא מתחיל לחשוב שאולי זה לא מתאים. אתם צריכים לחשוב על כל המשפחה. הלכתם למשטרה? בסיידר. ר’ לייזר נהיה ממש חולה מזה. פשוטו כמשמעו. זה דיני נפשות. עכשו צריך לעצור ולהגיד שהן לא יעידו בבית משפט ודי. תגידו מה אתם רוצים. אפשר עוד לסדר הכל והרב סילבר יקשיב לנו.”

אין כבר דבש ולא נופת צופים במילותיו והאיום ברור מאד. אז זה מה שהם רוצים מאתנו וזה המחיר. שאנחנו נוריד את הפרקליטות מהתיק ונאמר שהבנות לא יעידו, תמורת זה שאביגיל תוכל ללמוד בסמינר החשוב שהיא כבר התקבלה אליו, ושבאופן כללי לא יעשו לנו בעיות במוסדות הלימוד של הילדים ובכולל של מיכאל. 

הוא פותח את הדלת החוצה ומכניס שוב הביתה קור ורסיסי טיפות, ואז הוא נבלע אל הסערה שבחוץ ומשאיר את שנינו בוהים זה בזה משני צדי השולחן.

לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/

להדפסה