“את לא צריכה להסתדר לבד.” אני אומרת עכשו לנועה. “אם יש משהו, בבקשה תספרו לי. גם אם את חושבת שעשית טעות או שאכעס. אני לא אכעס עליך אהובה, וגם אם אכעס, אמשיך לאהוב תמיד.”
נועה מסתכלת עלי במבט ספקני. אני נוטה להגיב לה בביקורתיות לאחרונה. התגובות הכועסות שלה והמרדנות העוקצנית המלוות את תהליך ההתבגרות שלה מתישות אותי, ואני מאבדת סבלנות. זה לא עוזר לה לסמוך עלי.
“אולי התגובות שלי לפעמים כועסות וביקורתיות, ואפילו אידיוטיות, אבל אני פה בשבילך. מבטיחה להיות בצד שלך תמיד, יהיה אשר יהיה.”
טוב, היתה שיחה, לפחות מהצד שלי. עם כל האי־נעימות זו היתה בסך הכל שיחה טובה. אני מקווה שבכל אופן נתתי להן עוד כלים להבין את העולם ולהגן על עצמן, ואולי עודדתי אותן לסמוך עלי יותר.
שתיהן ירדו לקומה למטה, ואני מארגנת עוד קצת את הסלון ויורדת לחדר של הקטנים לקפל כביסה. בדרך אני עוברת על השיחה בראש ונותנת לעצמי נקודות.
יופי אתי, לא היית ביקורתית מדי. נראה שהן הקשיבו, אפילו שהן לא אמרו הרבה. חבל שאת לא מדברת אתן לעתים קרובות יותר. אולי אם לא היית עובדת כל היום ויותר נמצאת בבית… לפחות בערבים, במקום לקרוס אחרי ההשכבה, תקדישי להן קצת זמן.
אני די מומחית בהלקאה עצמית. זה הספורט החביב על המוח שלי, גם אם הוא לא מאד יעיל ולא גורם לי לשנות את דרכי.
אני נכנסת לחדר עם סל הכביסה בידיים, ולהפתעתי הן שם, שתיהן, מחכות לי. נראות נסערות למדי באמצע ויכוח מתלחשש ועצבני. אביגיל, בעיניים אדומות שמחסירות מלבי פעימה, מסתכלת עלי במבט נחוש כאילו הגיעה להחלטה, ואומרת: “אמא, יש משהו שאני חייבת לספר לך. אני כבר לא יכולה יותר.”
אביגיל, בעיניים אדומות שמחסירות מלבי פעימה, מסתכלת עלי במבט נחוש כאילו הגיעה להחלטה, ואומרת: “אמא, יש משהו שאני חייבת לספר לך. אני כבר לא יכולה יותר.”
אני מתיישבת על אחת המיטות. זה קשור כנראה לסיפור שעליו שוחחנו קודם, אבל מפתיע שזו אביגיל ולא נועה. היא צעירה, רגישה, ביישנית ותמיד בסדר.
“מה קורה מתוקה? דברי אתי.”
היא מסתכלת שוב אל נועה, כאילו מבקשת אישור לדבר, ואז נוחתת לה הפצצה. “רובי נגע בי.”
כנראה לא שמעתי טוב. אני בוהה בה. המוח עובד על מאתיים קמ”ש. אתי, את לא שמעת טוב. את דמיינת את זה עכשו. ובכלל, מה זה נגע? על מה מדובר? הוא דוד שלה. איש ירא שמים וטוב לב, מלמד בישיבה, בטח צבט לה את הלחי.
רק שהילדה שלי לא נראית כאילו בזה מדובר, אז אני מחזירה את המוח למסלול ושואלת בהיסוס: “מה זה אומר נגע?”
הילדה שלי מתחילה לטפטף. לטפטף מילים. לטפטף מהעיניים. לטפטף סיפור. נגע איפה שאסור. יותר מפעם אחת. כמה וכמה פעמים. כשהיינו שם. אחרי צהריים. בחדר לבד. לאורך שבועות. אולי חודשים?
נועה בכורתי אהובתי יושבת בפנים קפואות, לבנה כולה ושברירית כל כך, משפילה את מבטה אל הלק המרגיז ואומרת בשקט: “גם בי.”
מזל שאני יושבת. אני בוכה עכשו. המוח והלב שלי חוו תאונת רכבת ואני מנסה להתגבר על הפאניקה ולגמגם שאלות מנחות. “מתי זה קרה?” “ולמה לא סיפרתן עד עכשו?” “למה לא באתן אלי, ילדות שלי?” “אני פה, אני פה.” “איך הוא העז לגעת בילדות שלי? הילדות המתוקות והתמימות שלי!” “זה עדיין קורה?” “כמה זה חמור?”
נועה מסבירה שכבר לא. היא בקושי מסתכלת על אביגיל ועלי כשהיא אומרת שזה התחיל לפני הרבה זמן. הן לא זוכרות מתי בדיוק, קודם איתה כנראה. אחר כך גם עם אביגיל. ומתישהו הן גילו זו לזו והחליטו להתגונן יחד: “לא נתנו לו להיות אתנו לבד. קראנו אחת לשניה ונכנסנו לחדרים רק ביחד. ואז ניסינו לא ללכת לבית שלהם יותר ולא לנסוע אתו לבד באוטו.”
בתוך כל ההלם הזה אני מרגישה בושה עמוקה. איך לא ראיתי, איך לא ידעתי? ואני אפילו טיפה כועסת. אז אני פולטת שוב בלי לחשוב: “אבל למה לא סיפרתן לי מיד?”
אביגיל מסבירה שהן החליטו לא לספר כי הן הצליחו לעצור אותו. “זה הפסיק אז לא רצינו סתם לצער את אבא. הוא אוהב את רובי, זה האח הקטן שלו.”
“אני לא רציתי לספר גם עכשו,” נועה אומרת ומסתכלת על אביגיל. היא מחזירה לה מבט נבוך. “הסתדרנו לבד וידעתי שתכעסי שלא סיפרנו מיד, אבל אביגיל התעקשה לומר לך.”
“כמה שעבר יותר זמן כך היה יותר קשה לספר, וידענו שתכעסי מאד שהסתרנו, אמא,” אביגיל ממשיכה בקול מתנצל. היא כל כך מודאגת מהתגובה שלי שהלב שלי נצבט. גם ככה לא ברור איך הוא מצליח להמשיך לפעום. “רציתי לספר מזמן.”
הילדונת המסכנה שלי. עם מה היא היתה צריכה להתמודד וכמה זמן היא החזיקה לבד את הסוד האיום הזה ואת החשש מהתגובה שלי? לשאול אותן עכשו למה הן לא סיפרו קודם היה כנראה ממש רעיון לא טוב. אני מנסה להרגיע אותן ולהראות להן שאני לא כועסת ולא מתפרקת. זה כמעט בלתי אפשרי, כי מבפנים אני כן כועסת וכן מתפרקת לחתיכות.
“טוב שסיפרתן עכשו,” אני אומרת בקול מרוסק, מנסה לעצור את הדמעות, בלי הצלחה רבה.
באיזשהו שלב, אחרי שחיבקתי אותן ואמרתי שוב ושוב שאני לא כועסת, ושיהיה בסדר, ושנעמוד בזה, אני קולטת שמיכאל עוד מעט מגיע הביתה. אני צריכה איכשהו לעדכן אותו בדבר הנורא הזה שקרה. אין לי מושג איך להתחיל ומה אני אומרת ובכלל, מה אני רוצה לעשות עם זה. אני מנסה לשדר לבנות ביטחון, אבל אני לא יודעת מה הצעד הבא, ומה למען השם עושים עכשו.
*
כשמיכאל מגיע סוף סוף הביתה, אני ממהרת אליו בפנים מאובנות, ומבקשת ממנו לשוחח אתו בפרטיות. אני מתעלמת מזר הפרחים שהוא קנה לי בדרך, ואפילו לא טורחת לטפל בהם ולהכניס אותם למים.
אני רואה שהוא נלחץ מאד. הוא בטח חושב שאני כועסת שהוא התעכב ומכין את עצמו לתרץ תרוצים ולהתנצל. אני עצמי חסרת סבלנות, ואני לא מתעכבת כדי לנסח בעדינות או לרכך את הדברים. אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, לא מצליחה להמשיך לתפקד בבית, ואני רוצה לשתף את החבר הכי טוב שלי, האבא של ילדי, בדבר הנורא הזה. הבנות גם הן מחכות במתח רב לתגובה שלו.
אנחנו מסתגרים בחדר ואני יורקת את הסיפור כמעט בלי להשאיר לו זמן לעכל. הוא בהלם. עובר במהירות משלב הבלבול וההכחשה לשלב הכעס.
“אני פשוט לא מאמין. איך הוא העז לגעת בבנות שלי?” הוא אומר בקול חנוק מזעם. “חתיכת צבוע מנוול.”
לא ציפיתי לזה, לא באמת ידעתי למה לצפות, אבל מיכאל הוא לפני הכל אבא זועם שמישהו פגע בציפור נפשו. הוא לא חושף את הכאב הנורא שהסיפור שלי גרם לו. הוא ממוקד בבנות. “אני רוצה לשמוע את זה מאביגיל ומנועה. את חושבת שהן יסכימו לדבר אתי?” הוא שואל, ואני רואה עליו את הבלבול ואת המבוכה.
“אני בטוחה שהן ישמחו לדבר אתך. הן מחכות לתגובה שלך.”
אנחנו הולכים לחדר של הבנות, מדברים שנינו עם נועה ואביגיל ושומעים עוד קצת. זה אפילו יותר חמור ממה שהן סיפרו לי ביחידות. אולי כשהן מזהות שאנחנו אתן ולא נשברנו לרסיסים, הן מעזות לפתוח עוד.
מאוחר יותר אני אבין שככה זה, וזו רק ההתחלה, וככל שיעבור הזמן ונעבור שלבים נוספים, אני אגלה עוד פרטים קורעי לב ונשמה. ואולי לעולם לא נדע הכל, כי גם כשהן משתפות, הכל בזהירות. הן בודקות במה אנחנו מסוגלים לעמוד, והן גם לא זוכרות הכל באופן מושלם. זה בא בגלים.
אני יוצאת עם מיכאל מהחדר של הבנות ומנסה להתפנות לטפל ביעלי שהוזנחה בלול התינוקות, ושצורחת שם עכשו בפנים אדומות כמו ברומטר מושלם המשקף את התחושות שלי. אני ניגשת להרגיע אותה, אבל אני עצמי סחוטה ומותשת, כאילו עברה עלי רכבת משא בשעה האחרונה ומחצה אותי בין גלגליה. יעלי מייללת וזורקת את הבקבוק שאני מציעה לה לצד השני של החדר, ואני מזדהה איתה לגמרי. גם אני רוצה לצרוח עכשו את נשמתי ולזרוק חפצים לכל עבר. אני מוציאה אותה מהלול ומצמידה אותה אלי, מרגיעה אותה לאט ומחזירה לה את בקבוק הדייסה.
היא כבר מזמן לא יונקת. נאלצתי לגמול אותה כשחזרתי מחופשת הלידה הקצרה לעבודה, אבל אפילו הישיבה איתה מכורבלת בידיים וההאכלה בבקבוק מרגיעה קצת את שתינו ומייצרת לנו בועה שקטה משלנו. אני מכריחה את עצמי לשבת איתה עד שהיא נרגעת ומתנמנמת, כך שאני יכולה להחזיר אותה למיטה לשנת צהריים ולהתפנות להמשך ההתארגנות.
שבת מתקרבת, ומיכאל נסער כולו. הוא רוצה לספר לאבא שלו. הוא לא מסוגל להכנס כך לשבת. הוא כועס ומלא רגשות גועל, ולכן הוא מרים טלפון לאביו. אבא של מיכאל הוא ראש ישיבה נודע, ומיכאל מכבד אותו מאד. אני יושבת במתח על קצה הכסא ומנסה לעקוב אחרי השיחה ואחרי הבעות הפנים של מיכאל.
השיחה קצרה והתגובה של הסבא מעורפלת. הוא הבין מה מיכאל מספר? הוא מאמין? הוא אתנו? עם הבנות? מיכאל מסתובב בבית כמו ארי בסוגר. השיחה כנראה לא היתה מאד טובה, ונצטרך לחכות במתח עד אחרי שבת כדי לשמוע מהם יותר ולהבין איך חמי וחמותי מקבלים את הסיפור.
בשלב הזה המשמעות הרחבה של הכל נופלת עלי. בליל שבת אנחנו תמיד קופצים לרות גיסתי לפני הסעודה. מה בדיוק יקרה הערב? זה יהיה מאד מוזר אם לא נגיע. ואיך רות המסכנה תגיב? הקשר בינינו חם וטוב, והלב שלי מתרסק מהמחשבה עליה. לרובי יש גם בנות בבית. עדינה שלהם בת העשר קרובה בגיל לבנות שלי. החדר מסתובב סביבי כשאני מבינה מה עלול לקרות ומה ההשלכות.
אני יושבת בחדר לבד ומתקשה לתפקד. אפילו הבכי לא בא.
איך לא ראיתי? איך לא שמתי לב? איזו מין אמא אני? עוד רגע שבת, ולמה בכלל אני מרוכזת בעצמי עכשו ובמחשבות שלי כשאני צריכה להתרכז בבנות שלי? ומיכאל המסכן שהאח שלו האהוב נמחק לו מהלב ברגע אחד.
אתי, תתפקסי. לא הזמן להתפרק עכשו, אני צורחת על עצמי בראש מספיק חזק, כך שאני קמה וגומרת לארגן את כולנו לשבת. הקטנים זקוקים למקלחות, לבגדי שבת ולאמא פנויה, וצריך לשדר עסקים כרגיל. עכשו. מהר.
אני יוצאת מהחדר כמו רוח סערה וקולטת שמיכאל והבנות לא בעניין והבית בוקה ומבולקה. ביום אחר הייתי כנראה מתפוצצת על כולם וזה היה עילה רצינית למריבה ביני לבין מיכאל. היום אני מצליחה להתאפק בהתאם לנסיבות ואני מתקתקת עניינים ככל יכולתי, כך שאנחנו מגיעים לשבת עם בית במצב סביר ועם מקלחות והתלבשויות של כולם.
אני מתייעצת עם נועה ועם אביגיל לגבי הביקור הקבוע אצל רות. “זה יהיה ממש מוזר אם לא נבוא, אבל בטח יהיה לכן קשה להתנהג כאילו לא קרה כלום,” אני אומרת.
אבל הן מושכות בכתפיים. “לא כדאי לעשות בלגן,” אביגיל אומרת לי בשקט. “אנחנו רגילות לזה. רק עדיף שנצא מוקדם לפני שרובי יחזור מבית הכנסת.”
יציאה מוקדמת היא סוג של פתרון שאני מחליטה לאמץ. זה מאפשר היאחזות בנורמליות, ואני כל כך מבולבלת ולא מצליחה לחשוב עד הסוף. בינתיים הרי הם לא יודעים כלום על הסערה אצלנו, ואולי השקט השקרני הזה יוכל להחזיק מעמד עוד קצת.
יציאה מוקדמת היא סוג של פתרון שאני מחליטה לאמץ. זה מאפשר היאחזות בנורמליות, ואני כל כך מבולבלת ולא מצליחה לחשוב עד הסוף. בינתיים הרי הם לא יודעים כלום על הסערה אצלנו, ואולי השקט השקרני הזה יוכל להחזיק מעמד עוד קצת.
אבל התכנית המתוחכמת שלנו לא ממש עובדת. בדרך החוצה אני מודדת את נועה מלמעלה למטה ומעקמת את האף על הלוק הקצת חריג. נועה מפתחת נטיה לבחירות אופנתיות מעניינות. השיער הארוך והבהיר שלה מפוזר, ולא נעים לי מרות ומרובי הצדיקים שמקפידים לחנך את ילדיהם לפי הכללים. אני קולטת פתאום כמה המחשבה שלי הזויה לאור הסיטואציה ומתחלחלת, ואז בולעת אוויר בשאיפות גדולות כדי להתגבר על תחושת הבחילה ולאסוף את עצמי.
בסלון של רות כולנו מעורערות ומתקשות לפטפט כרגיל.
“כבר הודעת בעבודה שאת לוקחת חופש בבין הזמנים?” רות שואלת, “שלא תפספסי את החופשה המשפחתית שלנו. אפילו רובי כבר סופר את הימים.”
אני משתנקת. איך אפשר לחשוב על חופשה משפחתית עכשו? ולמה בדיוק רובי מצפה?
“זו תקופה לחוצה בעבודה,” אני מגמגמת בתשובה. “כשיסתיים הפרויקט…”
“אצלכם תמיד לחוץ,” רות מפטירה בחביבות. “את באמת נראית מותשת היום במיוחד.”
העייפות שלי היא תרוץ טוב לעזיבה המוקדמת שלנו, אבל יעלי הקטנה שלי מושפעת מהמתח. היא נסערת ומייבבת, ולוקח זמן לארגן אותה ליציאה, כך שאנחנו לא יוצאות מספיק מוקדם. ליד הדלת, בדרך החוצה, אני פוגשת בחטף ברובי ומתקשה להשיב לברכת השבת־שלום הלבבית שלו. אולי זה הרגע שאני קולטת סופית את המציאות החדשה. מה שהיה לא יהיה, ולעולם לא נוכל לחזור ולהתנהל כאילו הסיפור לא סופר.
***
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
4 Responses
קשה לנשום
מקווה שזה יהיה סיפור קצר
כי עד כמה שהוא חשוב, ועד כמה שהוא מסופר יפה
קשה מאוד להתמודד איתו
איזה סיפור קשה ומציף,
מקווה שסופו יהיה כלא לנאשם.
מרגיש שזה לא יהיה סיפור קל לאור העובדה שזה סיפו בתוך המשפחה ועוד משפחת אצולה.
וואי
סיפור קשה
עצוב שזה קורה, ולא רק בסיפורים…
מדוע היא לא התקשרה ליועצת כדי לקבל הכוונה?
ואיך הם מסוגלות להכנס לבית של רובי?? מוזר.