שוברת שתיקה – פרק כ’

אני לוקחת שוב כמה שעות הפסקה מהמשרד כדי לצאת ולפגוש את שרית במרכז מיטל, אבל גם קצת כדי לנקות את הראש. השיחה עם המחנכת של נועה היתה קשה, והאיומים של יצחק מאיר השאירו אותי חסרת נשימה. אני שוב מתקשה לישון בלילה ולהתרכז בעבודה.

מיכאל שותק מאז השיחה עם יצחק מאיר. הלוואי שהוא היה מסכים לבוא אתי לפגישה עם שרית… הוא לא מבין למה לא באתי מיד לספר לו על השיחה עם המחנכת של נועה, והוא לא משתף אותי כמעט במחשבות שלו. אפשר לראות את התסכול וחוסר האונים שלו. הוא תמיד היה בעד מסגרות לימודים קצת יותר קטנות ואישיות, אבל אני התעקשתי על הסמינר הנחשב. רציתי בשביל הילדות שלי את הטוב ביותר והאמנתי שזה הכי מתאים לנו. מי היה יכול לדמיין שנעמוד פתאום מול כזה שבר? אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לנו, וגם לא העליתי בדעתי שכך יתייחסו אלינו. הייתי תמימה והאמנתי בחיבוק הקהילתי. 

הדאגה העמוקה שלי לנועה מעורבת גם בכעס. למה היא לא יכלה להתאפק? היא באמת לא הבינה איך הסמינר יגיב? או שלא היה אכפת לה בכלל, גם לא מההרס שזה יביא על כולנו? אולי היה נכון להקשיח מולה עמדות ולהכריח אותה להסיר את העגיל ולהתיישר, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. נועה סובלת ופגועה. חייבים להתייחס לאיתותי המצוקה שלה, ולא להכנס איתה לעימות חזיתי. הלוואי ששרית תייעץ לי איך פותרים את הפלונטר, ותעזור לנועה ולכולנו.

אני נכנסת לפגישה בתקוה גדולה, אבל לשרית אין הרבה דברים מרגיעים לומר על נועה, והיא לוחצת בעדינות רבה שנשקול בשבילה מסגרת אחרת, שתתאים לה יותר.

אני נכנסת לפגישה בתקוה גדולה, אבל לשרית אין הרבה דברים מרגיעים לומר על נועה, והיא לוחצת בעדינות רבה שנשקול בשבילה מסגרת אחרת, שתתאים לה יותר.

“נועה היא נערה מיוחדת עם כוחות גדולים. המסגרת שבה היא נמצאת גם ככה לא נותנת לה להתפתח ולהביע את עצמה,” היא אומרת.

“אז זה הבעה עצמית, מה שהיא עשתה?” אני שואלת. “ואנחנו אשמים כי אנחנו מכריחים אותה להיות במסגרת לוחצת?”

“חלילה. אין כאן אשמה,” שרית ממהרת לסגת. “שלחתם אותה למסגרת שלדעתכם הכי תתאים לה, אבל אולי היא צריכה משהו יותר משוחרר עכשו.”

“אולי.” אני אומרת בעייפות. “ואולי היא פשוט לא מסוגלת להסתדר עם מסגרת בכלל וגם לא להתחשב באף אחד.” המילים יוצאות ממני בזרזיפים עוקצניים עכורים. 

שרית רואה שאני גמורה. “את מביעה הרבה כעס, אתי,” היא משקפת לי בעדינות. מחיאות כפיים סוערות… לא צריך תעודת מטפלת כדי להבין שאני כועסת. אני כועסת על הסמינר ועל ההורים של מיכאל. אני כועסת על שרית ואני כועסת על נועה. אני כועסת על מיכאל שלא נמצא כאן אתי, וכמובן אני כועסת על עצמי. אני לא מצליחה לנווט את המשפחה הקטנה שלי למים רגועים של שפיות ושל איזון, ואיבדתי שליטה. שרית מגישה לי את חבילת הטישיו כשהכעס מתפוגג לדמעות.

אני יוצאת מטושטשת קצת מהפגישה עם שרית אל העולם שבחוץ ואל השמש החורפית המזויפת. אני מתלבטת אם ללכת לכותל. לא יכולה לחזור ככה למשרד, וכבר לא מסוגלת לבכות. בהחלטה של רגע אני שמה את פעמי למרכז העיר. מזמן לא הייתי כאן, בפרט לא בשעות הבוקר. אני משוטטת בין החנויות ומוצאת את עצמי נכנסת לבר קטן וחשוך שמשום מה פתוח בשעה הזו. בארצות הברית רגילים לשתות יותר מבארץ, אבל אני לא בן אדם של אלכוהול. יין אדום זה המקסימום בשבילי. עכשו אני מוצאת את עצמי מזמינה מהתפריט קוקטייל חזק ומתוק עד כדי בחילה.

לקוקטייל יש שם אקזוטי, ויש בו פסיפלורה ולימון וג’ינג’ר ורום. האמת שהטעם שלו לא כל כך משנה. אני יושבת ליד שולחן קטן בחוץ, על הרחוב, שותה אותו בקשית בלגימות קטנות, ומנסה לא לחשוב על כלום. אני חייבת לחזור לעבודה. יש אלף דברים שמחכים לי, אבל אני מתעלמת מהכל. מתרכזת בעוברים והשבים ברחוב. זה מוזר, אבל לא אכפת לי מי יראה אותי ומה אנשים יחשבו. הראש שלי מסוחרר ונקי ממחשבות.

הבר הקטן נמצא באזור די מוכר. האמת שהוא ממש קרוב אל הבנין הישן שבו שוכן הסטודיו של חמותי מלכה. 

ההערה של המחנכת על הדמיון של נועה לסבתא צפה פתאום בדעתי, ואיתה הכעס וחוסר ההבנה. מלכה אמורה להבין אותנו יותר. היא עצמה מתעקשת כבר שנים להמשיך בעיסוק החריג שלה, על אף הביקורת הרבה. עיסוק באמנות אמור גם לבוא עם פתיחות רגשית כלשהי. אמנם רובי הוא הבן שלה, אבל היא אוהבת את הנכדות שלה והיא אמא גם של מיכאל.

אני קמה מתנודדת מעט ומשלמת על הקוקטייל. מתאפקת מלצחקק מול המבט התמה של האיש הגבוה העומד מאחורי הבר. מעניין אם זו הפעם הראשונה שהוא רואה אשה חרדית כמוני מתיישבת לשתות לבד כך, באמצע היום… מתודלקת באלכוהול אני שמה את פעמי אל הסטודיו של חמותי.

אני מוצאת את הבניין בקושי רב. אף פעם לא הייתי בתוך הסטודיו שלה, ומזל שאני זוכרת איך הבניין נראה. עברנו לידו כמה פעמים, אבל מעולם לא הוזמנתי להכנס. זה העולם הנסתר והלא מדובר של חמותי, והוא מסקרן אותי כבר שנים. איך היא הגיעה לתחום הזה? מה היא עושה שם, נחבאת מעין כל? אני יודעת שיש לה חברות מהתחום, והיא כנראה לא לגמרי לבד, אבל המשפחה שלה ממודרת.

אני מטפסת במדרגות תלולות ומגיעה לדלת מתכת פשוטה עם שלט קטן “הסטודיו של מלכה”. אני נוקשת על הדלת ביד רועדת, מגייסת כל שריד אומץ אלכוהולי שנותר בי ומתכוננת לעימות.

קולה הצרוד של מלכה חמותי נשמע מעבר לדלת. “מי שם?” היא שואלת. “פתוח.”

אני דוחפת את הדלת. היא משמיעה חריקה צורמנית. אני נכנסת אל החלל המאובק. 

שולחן גדול מדיקט פשוט על שתי רגליים עומד על רצפת בטון מוכתמת במרכז החלל הגדול. מסביב על הקירות הגבוהים תלויים מדפים, מאוכלסים בפסלים במצבי עיבוד שונים. בצד יש שרפרף מוכן ליד גלגל פיסול גדול. חמותי מסתובבת לקראתי כשאני נכנסת, פוערת עיניים בהפתעה. “אתי, מה את עושה כאן?” היא שואלת, נעמדת בגבה לשולחן.

יש חלון קטן בקיר שמאחוריה, והוא מוצף שמש, כך שאני רואה אותה קצת מואפלת ואני מתקשה להישיר אליה מבט. “באתי לראות אותך,” אני עונה בשקט. הראש שלי עדיין מסוחרר ואני מנערת אותו, מנסה להתמקד.

אני מסתכלת סביבי, בוחנת את המרחב השונה הזה. משביעה קצת את הסקרנות לגבי חמותי. הפסלים שעל המדפים אמנם מופשטים מאד, אבל יש בהם משהו חשוף, והם גורמים לי לנוע באי־נוחות. לא פלא שאנחנו לא מוזמנים לשם. מעניין אם הם טובים מבחינה אמנותית. אני לא מומחית וקשה לי להעריך, אבל הם די מכוערים בעיני. 

הלכלוך הרב שעל הרצפה ועל הכתלים, חוסר הסדר של הכלים ושקי החומר המוכתמים, כל אלו עומדים בניגוד חריף לביתה המצוחצח של חמותי. הכל כל כך זר ושונה, וחמותי בעצמה נראית שם אחרת. נינוחה קצת יותר, אבל גם שברירית. מוכרת ולא מוכרת בו־זמנית.

“ככה באמצע היום?” היא שואלת, מנגבת ידיים בסינר המוכתם. “איזו הפתעה נעימה. בואי, תיכנסי. תראי קצת את העבודות שלי. לא ידעתי שאת מתעניינת באמנות. נועה’לה נמשכת לזה, אבל לא ידעתי שגם את.”

אני נושמת את האוויר הדחוס. ההערה על נועה מנערת אותי באחת מהאווירה דמוית החלום. “נועה היתה כאן?” אני שואלת בחשדנות. 

“לא לא,” מלכה ממהרת להכחיש. “אני יודעת שזה לא מתאים לחינוך שלכם. היא ביקשה מספר פעמים, אבל אמרתי לה שהיא צריכה קודם לקבל רשות מכם.” 

היא נראית כל כך חסרת ביטחון, שאני קצת מרחמת עליה. בטח קשה לה להרגיש שמתביישים בה. אני באמת מעדיפה שנועה תשמור מרחק מהאמנות הזרה שלה, אבל אולי עכשו זה כבר לא משנה.

“טוב לראות אותך פה,” היא אומרת בחביבות. “אני כל כך שקועה ביצירה, ששכחתי לאכול. אולי נצא לאכול משהו קטן? נדבר?” היא כנראה רואה שאני מרגישה שלא בנוח בין כל הפסלים שלה, ומנסה למצוא לי דרך מילוט.

אני מתנערת. לא עשיתי את כל הדרך הזו בשביל שיחת חולין, ואני מנסה למקד את השיחה. 

“אנחנו עוברים תקופה כל כך קשה.” אני אומרת. “הילדים מתגעגעים אליך, נעלמת להם.”

מלכה נעה בחוסר נוחות על מקומה, ומנמיכה קצת את הקול.

“אתי, זה לא פשוט. את חושבת שאני לא מתגעגעת? ניסיתי לדבר עם אבא עליכם כמה פעמים, לבקש שיקשיב לכם ויעזור, אבל הוא לא מוכן לשמוע. את יודעת כמה זה כואב לו?” 

אני מופתעת לשמוע את זה. לא ידעתי שהיא ניסתה לעזור. 

“נועה ואביגיל במצב לא טוב,” אני ממשיכה. “וגם למיכאל קשה. הוא חושב שאת כועסת. שלא אכפת לך ממנו.”

אני מופתעת לשמוע את המילים האלו מתגלגלות כך בקלות מהפה שלי. כן, מיכאל צריך אמא ואני צריכה שמישהו יחזק אותו ואותי. אני לא יכולה כבר לעשות את זה לבד.

חמותי מתכווצת. “אכפת לי, אתי,” היא עונה בקול מתחנן. “באמת אכפת לי. אני הרי אמא, שלא יהיה לי אכפת? אבל אתם מוכרחים להבין באיזה מצב אני נמצאת. אבא גם ככה חושב שאני לא בסדר. הוא מתנגד כבר שנים למה שאני עושה כאן. זה כל כך לא מתאים למעמד שלו. את יודעת כמה התעקשתי כל החיים כדי שתהיה לי הפינה הזו? תשאלי את מיכאל כמה ויכוחים הוא שמע.” 

היא שואפת אוויר וממשיכה, כאילו חיכתה כל הזמן לדבר.

“את חושבת שאני לא יודעת מה זה להיות הבושה של המשפחה? ועכשו אבא גם קצת מאשים אותי במה שאתם מספרים. אי אפשר לדבר אתו עליכם. הוא אומר שהכל זה שגעונות שאני הכנסתי למשפחה, עם ההתעקשות שלי להתעלם ממה שמקובל, ושעדיף שלא אתערב. תגידי לי את, מה אני יכולה לעשות?”

היא משתנקת. כל כך שברירית וחסרת אונים, וכל כך מתחננת להבנה. מיכאל מעולם לא דיבר על זה, ולא הבנתי עד עכשו כמה הקונפליקט הזה השפיע על המשפחה שלהם. כל כך עצוב לחיות עם הביקורת ועם הבושה הזו, ועוד בתוך קהילה שלא מוכנה לסבול שום חריגה. האמת שגם לי היה קשה תמיד עם ההתעלמות שלה ממה שכולם אומרים, ולא הבנתי כמה אומץ דורשת ממנה ההתעקשות שלה על מה שחשוב לה.

הקול שלה נשבר והיא כמעט בוכה. “את לא רואה כמה זה קשה לי? כמה אני מתגעגעת? הלב שלי ממש שבור לחתיכות. אני חולה מזה.” 

מעולם לא שמעתי אותה מחצינה כך רגשות. אני נועצת בה עיניים בשתיקה ולא מוצאת מילים. היא באמת מסכנה. חיה בשני העולמות הנפרדים האלו, שהיא נאבקה כל השנים לייצב, ונלחמת ששניהם לא יתפוררו לה בידיים. עצוב לי עליה. מי ידע שחמותי מסוגלת לכאוב כך? מאחורי הארשת המוקפדת והמוחזקת שלה יש הרבה סבל ובושה שלא הכרתי. התעוזה שלי מתחילה להתפוגג, יחד עם הכעס.

“חבל,” אני אומרת בשקט. “נועה ואביגיל צריכות אותך מאד. אם רק היית שולחת להן משהו, או מרימה טלפון… זה כל כך חשוב למיכאל, ולכולנו.” 

אם היא מסוגלת להתעלם מהדעות של כולם בשביל האמנות שלה, אז למה בעצם לא בשבילנו?

מלכה מושיטה יד מתגוננת, כאילו כדי להדוף את הביקורת שלי. 

“אתי, בבקשה. את צודקת, אבל אני לא מסוגלת לריב על זה. אין לי כוחות כבר. אבל הנה, טוב מאד שבאת לפה לדבר. אולי תמסרי להם בשמי שאני אוהבת ומתגעגעת, ושהייתי רוצה שהדברים ייראו אחרת.” 

הקול שלה שבור וחלש, ואני נסוגה בלאות. 

נראה שזה כל מה שאצליח להוציא ממנה, וגם זה משהו. לפחות היא לא מכחישה הכל ולא מטיחה בי האשמות. אולי יש סיכוי שבסוף היא תתעשת. מעניין שהיה לה מספיק אומץ להלחם על האמנות שלה, אבל כנראה שם האומץ שלה נגמר. הסטודיו שלה נראה לי מערה חשוכה ומסוגרת, חנוקה מבושה ומרחמים עצמיים, ואני מרגישה שחסר לי אוויר.

“בואי אתי,” היא אומרת, כשהשתיקה בינינו שוב מתארכת. “אני אביא לך כוס מים. יש לי כאן כמה סוכריות בשביל הילדים. קחי להם. נשקי אותם בשמי.” היא זזה ממקומה בפעלתנות, ממהרת לכיוון הברז, ומאפשרת לי לראות את היצירה הלא גמורה שעמדה כל הזמן על השולחן מאחוריה.

העננים זזו וכיסו את השמש, כך שהחדר מוצל, ועכשו אני יכולה לראות את הפסל שהיא עובדת עליו. לוקח לי קצת זמן להבין מה אני רואה. זה פסל מופשט בגודל בינוני שמדמה גבר צעיר גבוה. הצבעים הכהים והזריקות של האדום, הצורה הזוויתית והקוצנית, הפרצוף המחוק אבל יחד עם זה המכווץ… הוא נראה מבולבל ומיוסר, וכל כולו מביע כאב עמוק. אף שזה לא פסל ריאליסטי, בסבל שהוא מביע יש משהו מטריד ממש, אז אני מתקרבת לשולחן כדי לבחון אותו מקרוב. הוא קצת מעוות, וזה נראה שמשהו מכאיב לו מאד, כאילו הוא נמצא תחת עינויים. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מבינה פתאום שהדמות מוכרת לי. בפרופורציה של הגוף, בזקן, בצבע השיער, הוא נראה טיפ־טיפה כמו רובי גיסי.

“מה זה הפסל הזה?” אני שואלת בקול חד. “מה זה אמור להביע? את הסבל של רובי?”

מלכה ממהרת אלי במבט אשם, מנסה להושיט לי את כוס המים שהיא מחזיקה. “זו אמנות, אתי,” היא פולטת. “זה ביטוי מופשט של כאב. גם רובי סובל מאד… כולנו כואבים…”

מלכה ממהרת אלי במבט אשם, מנסה להושיט לי את כוס המים שהיא מחזיקה. “זו אמנות, אתי,” היא פולטת. “זה ביטוי מופשט של כאב. גם רובי סובל מאד… כולנו כואבים…”

אני לא מסוגלת יותר לשמוע. על איזה כאב היא מדברת? אני עוד רגע מקיאה. אז על זה היא עובדת, בפינה הקטנה שלה, שהיא כל כך נלחמת לשמר. זה הרגש העז שהיא מביעה, באמנות וביצירה שלה. מודל מעוות של רגש ושל רחמים שהיא מטפחת במעמקי החדר החשוך שלה. 

“את מבינה בכלל מה רובי עשה?” אני מטיחה בה בזעם. “איך את יכולה לרחם עליו בכלל? ואיפה הרחמים שלך על נועה ועל אביגיל?”

היד המושטת של מלכה רועדת. “גם אני אמא.” היא אומרת בקול חנוק. “רובי… הוא גבר… קשה לו… ויש לי מקום בלב לכולכם.”

החדר מסתחרר סביבי. היא באמת דיברה עכשו על הקושי של רובי? באיזה לב יש יותר מקום לפוגע מלקרבנות שלו? 

הדם עולה לי לראש. אני כבר לא שולטת בעצמי. אני תופסת את הפסל המעוות בשתי ידיים, מניפה אותו ומטיחה אותו בכל הכוח ברצפת הבטון. הצליל של ההתרסקות מהדהד בסטודיו הקר, כשהוא מתפזר בחתיכות גדולות ומכוערות לרגליה של חמותי.

רגע לפני שהאלכוהול יתפוגג ואתו השאריות האחרונות של האומץ שלי, אני מסתובבת והולכת, משאירה אותה שם, בפנים מזועזעות ועם כוס המים המושטת. אני בורחת מהסטודיו החנוק אל הרחוב, ללגימות גדולות של האוויר הקר. 

לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/

להדפסה