לקראת סוף השנה האזרחית מגיע זמנן של הערכות העובדים במשרד שלי. בדרך כלל אני שמחה לקראת התקופה הזו. אני עובדת טובה ומסורה, ונעים לשמוע פידבק חיובי ולקבל העלאה במשכורת. המנהלת שלי אמנם מאד עצורה וביקורתית ולא יודעת להשתפך במחמאות, אבל בשיחה השנתית היא עושה מאמץ, וגם השורה התחתונה מדברת בעד עצמה. אפילו ההערות והדגשים לשיפור הם בדרך כלל מועילים ובאוירה חיובית. אבל השנה אני מגיעה לסיכומי השנה מותשת, בחרדה הולכת ומתעצמת.
בחודשים האחרונים לא הייתי במיטבי. אמנם נלחמתי בשיניים להתרכז כמו שצריך בעבודה ולתפקד, אבל קשה לי להאמין שרעידת האדמה שחוויתי לא מורגשת. שיחות הטלפון הרבות מהמשרד, היציאות התכופות, הביטולים של ימי שלישי הארוכים ושל השלמת השעות נותנים את אותותיהם. השתמשתי הרבה בתרוץ של מחלה, אבל אני חוששת שהמנהלת שלי כבר לא קונה את זה. כשאני רואה ביומן את הזימון לשיחת ההערכה השנתית, הפאניקה עולה בי.
אני מנסה לשתף את מיכאל, אבל הוא עסוק מדי בחרם המשפחתי המתגבר ובחשש ממימוש האיומים המרומזים שיצחק מאיר ממשיך לשגר. ראש הכולל מזעיף אליו פנים לאחרונה, והוא בטוח שאבא שלו מעורב גם בזה.
“את עובדת מעולה, אתי,” הוא מבטל את חששותי בהנף יד. “קורה שקצת חולים. אחרי שנים של עבודה מסורה הם אמורים להתחשב.”
זה לא עוזר בכלל. הוא לא מבין איך זה עובד וכמה חשוב לי להצטיין בעבודה. זה לא רק הביטחון הכלכלי, למרות שבלי המשכורת שלי לא נוכל לשרוד. ההצלחה בעבודה חשובה מאד לתחושת הערך העצמי שלי.
זה לא עוזר בכלל. הוא לא מבין איך זה עובד וכמה חשוב לי להצטיין בעבודה. זה לא רק הביטחון הכלכלי, למרות שבלי המשכורת שלי לא נוכל לשרוד. ההצלחה בעבודה חשובה מאד לתחושת הערך העצמי שלי.
תחושת האשמה הישנה של מיכאל על העבודה הקשה שלי צפה גם היא. “אולי באמת עדיף שתורידי קצת שעות,” הוא אומר כשהוא רואה כמה אני מוטרדת. “הבנות צריכות אותך בבית. אנחנו נסתדר כבר עם הכסף.”
“איך נסתדר?” אני שואלת בכעס. הוא חושב שהוא מתחשב ומרגיע אותי, אבל האמת היא שאני נפגעת עמוקות. הוא לא מעריך את המאמץ האדיר שאני עושה כדי להמשיך לתפקד בעבודה ולא מבין שבמקצוע שלי יש מחיר להורדת שעות ולמעבר למשרה חלקית.
“אני נמצאת עם הבנות כמה שאני יכולה,” אני מסננת.
מיכאל מבין שהוא הגזים ומנסה לרכך. “ברור שאת צודקת, אתי. אני פשוט דואג לך. אי אפשר להלחם כל הזמן בכל החזיתות.”
בלילה שלפני הפגישה המתוכננת אני לא מצליחה להרדם. יעלי דוקא ישנה, אבל אני מתעוררת מחלומות מסויטים ולבסוף מתייאשת מהשינה ומתיישבת עם כוס תה רותח ליד החלון הגדול בסלון שאני פותחת לרווחה. בחוץ מזרזף גשם דקיק ורוחות עזות מנשבות, אבל בתוך הבית חנוק וחם מדי. אני מעבירה בראש את כל האיחורים, את כל היציאות באמצע היום, את המשימות שהתארכו קצת מעבר למצופה בגלל העייפות והטשטוש שלי. תחושת הכישלון כואבת ממש. חשבתי שאני מצליחה להשאיר את הצרות האישיות מחוץ לדלת המשרד ולמצוא מפלט בעבודה, אבל האמת היא שהביצועים שלי הפכו רובוטיים ושהלב שלי לא מושקע במוצר. החרם המשפחתי והחברתי והמצב המתוח עשו אותי חסרת מנוחה ועצבנית.
היית צריכה לחשוב על זה מראש. אם לא היית כל כך פזיזה ורצה ישר למשטרה, אולי לא היית מתפרקת ככה.
ההלקאה העצמית הזו מטופשת. הבחירה שלי היתה בשביל הבנות, ואולי רצתי מהר, אבל זה מה שהן היו צריכות. התנהגתי כמו אמא אחרי יותר מדי זמן שהייתי עיוורת ושקועה במרוץ החיים, ולא ראיתי מה עובר עליהן.
הבוקר עולה ואני מכריחה את עצמי לקום ולהתארגן לעבודה, למרות הפיתוי להשאר בבית ולהודיע שוב על יום מחלה כדי לדחות עוד קצת את השיחה המלחיצה. זה לא יעזור ועדיף כבר לגמור עם זה. הלילה הלבן נותן בי את אותותיו. אני משתרכת אל חדרה של אביבה המנהלת.
אביבה מתחילה בשאלה הקבועה. היא רוצה שאספר לה מה אני חושבת על השנה שהיתה ועל ההשגים שלי בעבודה, ואף שהתכוננתי לשאלה הזו אני לא מצליחה לאסוף את עצמי מספיק כדי לענות. השתיקה מתארכת ואני משותקת מחרדה וממבוכה.
“אתי, מה קורה?” אביבה שואלת בחביבות. אני יכולה לראות שהיא מודאגת. הידיים שלי רועדות ואני מרגישה את הדמעות מטפסות ובאות. אני שונאת את תחושת חוסר האונים שמשתלטת עלי ואת גילוי החולשה הזה.
“אני מצטערת,” אני לוחשת, מנסה להתעשת, ולא כל כך מצליחה.
“את רוצה שאני אתחיל?” אביבה שואלת, ואני מהנהנת בתודה.
“אתי, את עובדת מצוינת,” אביבה אומרת. “למעשה, שקלנו לתת לך קידום משמעותי ולהציע לך לקבל אחריות על פרויקט נוסף, אבל נראה שמשהו עובר עליך בתקופה האחרונה. אני מניחה שזה משהו אישי? הייתי רוצה לעזור, אם רק תשתפי אותי במה שקורה.”
“קרה משהו נורא,” אני אומרת בקול שבור. אני שונאת לתרץ תרוצים ולא אוהבת לבקש יחס מיוחד או התחשבות. תמיד הצלחתי לעשות הפרדה בין החיים האישיים שלי לתפקוד בעבודה, ולא נתתי לעצמי לשקוע בדכדוך. אבל עכשו המסכה שלי מתפרקת.
“הבנות שלי,” אני לוחשת. “שתיהן נפגעו. דוד שלהן פגע בהן.” אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. בקושי מצליחה לסדר את המילים בסדר הגיוני. “הרבה זמן והן לא סיפרו. כלומר בסוף כן. פתאום הן סיפרו לי. לפני כמה חודשים. אבל לא ידעתי כל הזמן שום דבר. לא דמיינתי בסיוטים שלי…”
אביבה בוהה בי בפה פעור. היא לא טיפוס שמחצין רגשות. היא מתעשתת וממהרת להגיב.
“איזה סיפור,” היא אומרת. “פשוט מחריד. שתי הבנות שלך? בנות כמה הן?”
“שלוש עשרה וחמש עשרה,” אני לוחשת. “אבל אני לא בטוחה מתי זה התחיל. אולי כשנועה היתה בת שתים עשרה? אולי קודם? כשהייתי בעבודה… לא יודעת למה הן לא באו אלי מיד. הן אמרו שהן הצליחו לעצור אותו בעצמן. אבל לא ידעתי. לא ראיתי כלום…”
מה אביבה תחשוב עלי עכשו? מה זה משנה בכלל? אני שוב בחדר הילדים, בוהה באביגיל ובנועה ומנסה להבין למה הן לא באו מיד.
“דוד שלהן זה אח שלך בעצם? בן כמה הוא?”
“לא לא, אח של מיכאל, בעלי. הוא אדם מבוגר. יש לו ילדים משלו. הגדולה שלו בת עשר…” עדינה כנראה כבר בת אחת עשרה. לא יודעת למה נזכרתי פתאום ביומולדת שלה ומה זה משנה עכשו. אפילו לא קנינו מתנה… ומה קורה עם רות? איך מתחילים להסביר למישהו מבחוץ את הבלגן המשפחתי הזה?
“אתם מוכרחים ללכת למשטרה. בטח הוא פגע בעוד בנות. חייבים לעצור את זה.”
אני שואפת אוויר בקושי רב. העולמות שלנו כל כך רחוקים. בשבילה הצעד החריג שעשיתי הוא כל כך מובן מאליו.
“הלכנו למשטרה,” אני עונה בשקט. “ועכשו אנחנו מתמודדים עם ההשלכות.”
אני אוספת את עצמי בכח ומספרת לה על התגובה של המשפחה ושל החברה. זה צהוב, וזה מאיר את החברה שבתוכה אני חיה באור שלילי. אני שונאת את זה ממש, אבל אני כבר לא יכולה להכיל את הסוד הזה. הרחמים הגדולים שאני רואה בעיניה לא עוזרים, ואני מוצאת את עצמי שוב מוצפת דמעות.
אביבה ממהרת להציע לי כוס מים וטישו. “חבל שלא ידעתי, אתי,” היא אומרת. “קחי את כל הזמן שאת צריכה. אל תדאגי בכלל. אני אעדכן את משאבי אנוש, בסדר? את אחת העובדות המצטיינות שלנו וכל אחד יכול לעבור תקופה קשה. אני סומכת עליך שתתאוששי.”
אני חוזרת לעצמי קצת ואנחנו מסיימות את השיחה באווירה רגועה. ההעלאה במשכורת שלי לא גבוהה השנה, ולמרות ההבנה וההשתתפות הכנה שאביבה מביעה, ברור שאת האחריות על הפרויקט הנוסף לא אני אקבל, אלא אמיר, המתחרה הבולט שלי בצוות.
“את הכי מתאימה, אתי,” אביבה אומרת, “אבל את צריכה זמן לעצמך ולמשפחה כרגע. חשוב שתגידי לי איפה הגבולות שלך. אני צריכה לדעת שאת לא מעמיסה על עצמך יותר מדי, שלא תתפרקי לנו.”
אולי אם הייתי מתעקשת מאד הייתי מקבלת את הקידום בכל זאת, אבל כנראה עדיף כך. אין לי ראש ואין לי זמן להשקיע בו כמו שצריך כרגע, ועדיף להשקיע את המשאבים שלי בבנות ובבית.
סופרוומן קיימת רק בעולם האגדות, והמחיר של ההצגה הזו גבוה מדי. את עדיין עובדת מוערכת ומוצלחת.
זה לא עובד. תחושת הכישלון צורבת. אני מאבדת חלק משמעותי מתחושת החדוה בעבודה. אני שוטפת את הפנים ומנסה להסתיר את העיניים האדומות, אבל הזליגה של העולם האישי שלי לתוך המשרד ממסה את החומה שבניתי בעמל רב ומאלצת אותי להכיר במחיר של הבחירה שלי.
*
חודש אדר מתקרב. החורף הסוער מפנה אט אט את מקומו לשמש אביבית, אבל אנחנו עדיין מבוססים בבוץ ובערפל. מיכאל ואני חשים בלחץ המתגבר מכל הכיוונים, ומסתובבים סהרוריים ומבולבלים. המצב בינינו לא טוב. אם מיכאל היה יכול, הוא כנראה היה מחזיר את הגלגל אחורה ולא פותח במלחמה הזו עם המשפחה שלו.
נועה תקועה בבית. אנחנו מנסים לדרבן אותה להשלים חומר לימודי מהבית, אבל היא מבלה ימים שלמים במיטה בחוסר מעש, שוקעת יותר ויותר אל תוך עצמה. כשהיא יוצאת סוף סוף מהחדר, זה רק כדי לצאת למרכז העיר ולהסתובב עם חברות מפוקפקות.
מיכאל מתייסר. “חייבים למצוא לה מוסד לימודים אחר,” הוא אומר לי, מצפה ממני למצוא פתרון, אבל שנינו חסרי אונים. לא רוצים שהיא תלך למוסד לנערות נושרות ותתקלקל שם עוד יותר, ומעדיפים שהיא תשאר בבית ולא תצא לפנימיה.
“היא תתעשת בסוף,” אני עונה למיכאל, מדברת גם אל עצמי. “צריך לתת לה זמן ולהאמין בה. היא ילדה חכמה וחזקה וזה צריך לבוא ממנה.”
מיכאל לא משתכנע. “את מתחמקת, אתי. זה לא אחראי להשאיר אותה ככה. צריך למצוא לה פתרון ומהר.”
בפגישה השבועית עם שרית אני פורקת תסכול. “אני לא מבינה. חשבתי שהטיפול אמור לעזור, ושאם ההורים תומכים וקשובים, אמורים לראות שיפור ואפשר לצאת מזה. נועה שלי רק מידרדרת, וגם לאביגיל די קשה.”
שרית עונה לי בסבלנות, “את צודקת אתי, אבל טיפול אורך זמן ולפעמים אפילו יוצר בהתחלה רגרסיה. מעבר לזה, את צריכה לזכור שיש סקאלה של רמות מצוקה. בצד הקיצוני שלה – יש מי שלא נרפאות, נכנסות ויוצאות מאשפוזים כל החיים. בצד השני יש מי שמצליחות להירפא ולנהל חיים תקינים לגמרי. ככל שיש יותר תמיכה הורית ומשפחתית, יותר תיקוף למה שארע, וטיפול מוקדם ככל האפשר – כך הסיכוי לצאת מזה ולהיות בצד המשתקם עולה.”
“את לא חושבת שההליכה למשטרה רק החמירה את המצב שלהן?” אני שואלת. “בשביל מה זה היה טוב?”
“כמו שאמרתי, התמיכה ההורית והפעולה הברורה והמתקפת חשובים מאד. מנסיוני, כשנפגעת חשה שלא מאמינים לה ושהפוגע לא מעומת עם מה שהוא עשה, ההשלכות חמורות הרבה יותר. היא מאבדת אמון בעולם, נמצאת בסיכון משמעותי לפגיעה חוזרת, ולא תמיד מצליחה להתאושש…”
היא מעודדת אותי להתאזר בסבלנות, אבל אני מתקרבת לנקודת שבירה.
לילך הפרקליטה מתקשרת אלי ומגששת בניסיון להבין אם משהו אצלנו השתנה. “עורך הדין של הצד השני לוחץ חזק לעסקת טיעון מקלה מאד, ואפילו לביטול של התביעה. הוא משוכנע שאתם נסוגים ושהבנות שלכם לא יעידו.”
אני מקשיבה, ומבקשת זמן כדי לעכל ולענות לה.
“השם של אביגיל עלה ספציפית,” לילך ממשיכה לגשש. “נשמע שהם חושבים שאביגיל כבר לא בעניין. משהו השתנה שאני לא יודעת עליו? אביגיל רוצה לחזור בה מהתלונה?”
“השם של אביגיל עלה ספציפית,” לילך ממשיכה לגשש. “נשמע שהם חושבים שאביגיל כבר לא בעניין. משהו השתנה שאני לא יודעת עליו? אביגיל רוצה לחזור בה מהתלונה?”
נראה שיצחק מאיר התרשם שהוא היה משכנע מאד, ושהחשש שלנו מההשלכות בעקבות הצעד של נועה עושה את שלו, אבל אני לא אומרת את זה ללילך.
“לא השתנה,” אני עונה לה. “אביגיל סיפרה את האמת והיא לא חוזרת בה.”
אבל אני לא מרגישה ולא נשמעת החלטית, ואנחנו מסיימות את השיחה בהרבה סימני שאלה ובהבטחה שאחזור אליה עם תשובה ברורה.
בבית הכנסת ובכולל נשמות טובות מגיעות שוב ושוב אל מיכאל לשאול על ‘המצב הבריאותי’ של אחיו, איך הוא מרגיש ובאיזה בית חולים הוא מאושפז. אברכים צדקניים מנסים לדוג ממנו פרטי רכילות ומתלחששים מאחורי גבו, ואחרים פשוט מפנים לו גב כשהוא מתקרב. מיכאל מספר לי במרירות שהוא מרגיש מצורע ושנמאס לו לגמרי מכל ההתעניינות המזויפת.
“מעניין אותי מה יקרה אם אני פשוט אפתח את הפה ואתחיל לומר את האמת. בכמה התקפי לב יאשימו אותי אם בפעם הבאה שישאלו אותי איפה רובי מטופל, אני אגיד להם שאת הטיפול הכי טוב הוא יקבל בגיהנום?”
אני שמחה שהוא מוצא קצת הומור בסיטואציה. הנתק בינינו לבין שאר המשפחה מורגש, ואין לי ספק שהשמועה מתפשטת. אנשים יודעים לפחות חלק מהסיפור ומגנים אותנו על הבחירה שעשינו. אני עצמי הפסקתי לצאת עם הקטנים לגינה הציבורית. עדיף לא לראות את מבטי השכנות ולא לחשוש מהמלמולים מאחורי גבי.
מיכאל מאשים גם אותי, זה ברור, אף שהוא לא אומר את זה במפורש. אני מרגישה בודדה ומרוקנת.
אני לא לגמרי מתפלאה כשהוא מודיע לי שהוא נוסע לצפת לכמה ימים.
“אני רוצה לנסוע להתפלל על קברי צדיקים ואני צריך קצת זמן לחשוב. אולי להתייעץ עם רב. יכול להיות שזה יעזור אם אבוא אל אבא שלי עם דעת תורה ברורה. אולי היינו צריכים לעשות את זה מלכתחילה.”
אני שותקת ואורזת לו מזוודה. לא חושבת שזה עניין לשאלת רב. הוא לא מבין ולא יודע מה קורה אצלי בבית ומה הבנות שלי צריכות, וגם אם רב היה אומר לנו במפורש ללכת למשטרה, זה לא היה עוזר מול חמי.
הלוואי שהרב יהיה חכם מספיק ושהוא יחזק את מיכאל, אבל מה אעשה אם לא? אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל. המחירים של ההחלטה שלי גבוהים מאד, אבל אביגיל ונועה הכי חשובות בסיפור הזה. בזה אני בטוחה. היינו חייבים להאמין להן ולטפל בכל הרצינות. מה אעשה אם הוא יגיד שהיה אסור לנו לפנות למשטרה ושאנחנו מוכרחים לעצור את הכל?…
8 Responses
נראה שהסיפור לא מתקדם לשום מקום,
הגדולה לא מטופלת
וההורים עושים כל טעות אפשרית
(זה לא סותר את זה שהסבא והסבתא והקהילה והמשפחה פשוט לא אנושיים)
נראה שהסיפור לא מתקדם לשום מקום,
הגדולה לא מטופלת
וההורים עושים כל טעות אפשרית
(זה לא סותר את זה שהסבא והסבתא והקהילה והמשפחה פשוט לא אנושיים)
למה לספר לבוסית חילונית מה בדיוק קרה??
גם בלי פירוט היא היתה מכילה את המצב.חבל ממש.
סיפור נוגע ללב כל כך.
מרגישים כל כך את האותנטיות שלו, וכן, כמו בחיים עצמם ההתקדמויות הן איטיות
זה בדיוק מה שמוסיף לאמינות של הסיפור.
איך אפשר לא לעשות טעויות במצב כזה מורכב?
ובעיני הם הורים רגישים ואחראיים ומסורים מאד מאד.
הסיפור כתוב בצורה מאוד יפה, עשירה ובעיקר מציאותית
הוא נהיה כבד וקשה לקריאה מפרק לפרק אבל לצערנו כנראה משקף את ההתמודדות כפשוטה.
קשה לי עם זה שהכותבת לא השאירה שום עוגן לאתי, אין לה אמא, כל המשפחה נגדה, בעלה גם מתמודד וקשה לו.. היה אפשר לדעתי להוסיף כמות משמעותית תומכת כמו אמא או גיסה שעומדת בצד שלה
התאור מדויק כל כך ומנסה להכיל חלק מהזירות הרבות של ההתמודדות בצורה אוטנטית.
הוא אופטימי הרבה יותר מהמציאות לפעמים בשטח.
‘יפה’ מצד הקהילה שלא חבלה במקום העבודה.זה לא מובן מאליו.
יפה שאם כל המורכבות יש הסכמה בסיסית בין ההורים גם זה לא כך תמיד.
והבדידות של האם-זו בדיוק ליבת הקושי במציאות החיים יש הרבה אנרגיה קהילתית לבודד ולא לאפשר אף אדם תומך.
הנכור הסביבתי הזה הוא לא מקרי.
ושוב יפה שמצאה את הגיסה לא מובן מאליו.
קשה לקרוא להתמודדות של האם טעות.מעבר להיותה בת אנוש המתמודדת עם טראומה הזויה היא עשתה כל מה שהגיוני לעשות.במיוחד למי שלא מכיר ויכול לצפות את ההתנהלות הצבורית ההזויה.
למה כל כך ברור שאין שום שום רב שיבין ויעזור?
המורכבות היא אינסופית וטוב שבמקרה המסופר הילדות מתפרקות כשהן בבית, ויש להן בית תומך שמאפשר להן להתבטא ולהתפרק. המצב של נועה לא בהכרח גרוע משל אביגיל. זה מצוין שהיא מבטאת כעס וחוסר אמון בסביבה ובחברה החרדית.
אם הכעס לא יוצא החוצה הוא עלול להיות מופנה כלפי עצמה בתחושת אשמה.