הבנות מסתובבות מבועתות ומנסות לברר למה אבא שלהן נסע ומתי הוא חוזר, ואני רואה בעיניים הכועסות של נועה שהיא מאשימה אותי גם בנטישה של מיכאל. אני עצמי מבועתת ומרגישה אשמה. את אשה רעה. לא רק שנכשלת כאמא, עכשו את גם נכשלת כרעיה. את לא מתחשבת בצער של מיכאל, ואת מתעקשת לקבל החלטות פזיזות על דעת עצמך. ברור שבסוף את נשארת לבד.
אני לא יודעת אם היתה דרך אחרת. האם באמת הייתי צריכה לבחור בין מיכאל לבנות? מיכאל הוא אבא מסור לא פחות ממני. הוא היה אתי בכעס וברצון לטפל, וטובת הבנות חשובה גם לו יותר מהכל. אבל האם הייתי יכולה להמשיך בידיעה שוויתרתי, ושלא עשינו כל מה שצריך?
אני מסתחררת מהמחשבות ומנסה לעצור. מתפללת להשם שמיכאל יחזור. שזו באמת רק הפסקה קצרה ושהאוורור יועיל לו.
שרון עורכת הדין מבקשת לבוא ולהפגש אתנו. אני מסבירה לה שמיכאל נסע לכמה ימים והיא תצטרך להסתפק בפגישה אתי. היא שוב יושבת אצלנו בסלון, מיישרת בזהירות את חצאית הקפלים המשובצת שלה ומנסה להבין מה השתנה.
“אתם חוששים ממתן העדות של הבנות?” היא שואלת. “השתנה משהו במצב הנפשי שלהן?”
אני נאנחת בעייפות. לא בטוחה איך להסביר לה את צחצוח החרבות האלגנטי המתרחש מאחורי הקלעים, את המילים המרומזות. את האיומים העטופים בדבש, ואת השחיקה של מיכאל. אחרי שהיא שיבחה אותי כל כך הרבה על האומץ, לא נעים לי להגיד לה שאני לא אמיצה בכלל, ושאני קרובה מאד להכנע.
“מה בדיוק זה ידרוש מהן?” אני שואלת את שרון. הולכת למחוזות הבטוחים והברורים. אולי באמת הדבר הנכון הוא לוותר, פשוט בשביל לחסוך לבנות את ההופעה בבית המשפט. “זה באמת מלחיץ מאד. הן יצטרכו להתעמת עם רובי? יראו אותן מגיעות לשם? הן יצטרכו לעמוד מול כל המשפחה והתומכים שלו שבטח יבואו לצעוק עליהן ולבייש אותן?”
שרון מנסה לעשות סדר. “עדות של קטינות בבית המשפט ובכלל של נפגעות היא אף פעם לא דבר קל, אבל זה לא צריך לגרום לכם לרגליים קרות. אפשר לעשות הרבה מאד כדי להקל עליהן. לפני מספר שנים עבר בישראל חוק שבא לקראת צעירים שמעידים על פגיעה. בעקבות החוק השופט יכול לעשות הרבה כדי להתאים את השאלות ולרסן את עורך הדין בחקירה של הקטינים, והנאשם עצמו לא יכול לחקור אותן. מובן שאתם ההורים תוכלו להיות אתן, וגם יוקצה להן חדר המתנה נפרד בבית המשפט כדי שהן לא יצטרכו להתעמת עם כל המשפחה ועם התומכים של רובי.”
“עדיין זה הולך להיות קשה,” אני אומרת בשקט. “ישנו גם היומן של נועה, וזה בטח יעבור ידיים ועיניים. נועה ממש חרדה לפרטיות שלה, והיא שואלת כל הזמן מתי היא תקבל את היומן בחזרה. מאד מפריע לה שאנשים אחרים קוראים דברים שהיא כתבה על עצמה ועל החיים שלה.”
“עדיין זה הולך להיות קשה,” אני אומרת בשקט. “ישנו גם היומן של נועה, וזה בטח יעבור ידיים ועיניים. נועה ממש חרדה לפרטיות שלה, והיא שואלת כל הזמן מתי היא תקבל את היומן בחזרה. מאד מפריע לה שאנשים אחרים קוראים דברים שהיא כתבה על עצמה ועל החיים שלה.”
שרון מניחה יד קרירה על היד שלי, מנסה להזרים לי כח.
“אתי, את צריכה לחשוב קודם כל על טובתן. גם אני נמצאת פה בשביל זה. התפקיד שלי הוא קודם כל להגן עליהן. אבל היתה סיבה שהלכתם להתלונן. הבנות שלך רצו שהצדק יצא לאור. אם תוותרו עכשו, מה הן ירגישו? איך הן יחיו עם זה אחר כך?”
“היה עדיף אולי לחכות שהן יתבגרו.” אני אומרת. “לא יודעת למה רצנו כל כך מהר. הן צעירות ופגיעות.”
“לא, אתי,” שרון מתעקשת, לוחצת את אצבעותיה על זרועי. “טוב מאד שהלכתם מיד, גם בלי קשר לחובת דיווח. תלונה המוגשת בגיל מאוחר יותר מטופלת בהרבה פחות אפקטיביות. הראיות כבר פחות טובות, הזיכרון נחלש. המשטרה נוטה לטפל ברצינות רבה הרבה יותר כשמדובר בקטינות בסיכון ובהורים המגבים את סיפורן.”
האצבעות שלה דקות וקרות על זרועי, והציפורניים הארוכות שלה, הצבועות בקפידה בסגול בוהק שורטות אותי קלות כשהיא נותנת לי עוד לחיצה עדינה ביד, וממשיכה: “פגשתי את הבנות שלכם כבר. הן חזקות מאד ובטוחות שאתם עומדים מאחוריהן. אתם באמת הורים מדהימים ותומכים, ורואים את זה עליהן. את החלטת לעשות את הדבר הכי נכון בשביל הבנות שלך ולהלחם בשבילן ואִתן. הן צריכות אותך חזקה.”
אני מנערת את היד שלה ממני בעדינות, וקמה להרים את יעלי מהרצפה. גם המגע וגם המחמאות המוגזמות מציקים לי, אבל יש צדק בדברים שלה.
אם התיק פשוט ייסגר עכשו כי הבנות יגידו שהן לא מוכנות להעיד, אז מה עשינו? בסוף עוד יתייחסו אליהן כאל שקרניות ויאלצו אותנו לבקש מרובי ומרות סליחה ולפצות אותם…
אני מבקשת משרון עוד קצת זמן כדי לדבר שוב עם הבנות ועם מיכאל ולחשוב על זה.
“אנחנו ההורים. והורים צריכים גם להחליט בשביל הילדים שלהם מה נכון בשבילם,” אני אומרת בשקט, קצת לשרון וקצת לעצמי. שרון לא ממש מבינה את הסיטואציה המורכבת, אבל השיחה איתה עזרה לי להזכר במוטיבציה המקורית שלי. הרגשתי שנכשלתי כישלון חרוץ משום שלא הייתי עם הבנות שלי כדי למנוע את הפגיעה, והחלטתי לתקן את האמהות שלי ולעמוד לצדן בכל מחיר. רק שלא באמת הבנתי בתחילת הדרך כמה גבוה עלול להיות המחיר הזה עבורי ועבורן.
מזל שהבית והילדים דורשים את שלהם, ומסיחים את דעתי מהלחץ שמתישב לי בתחתית הבטן, ומהבדידות הנוראית הזו. אין לי עם מי לדבר ואין לי אוויר, אז אני פשוט נאטמת, מתפקדת כמו רובוט, יורה פקודות קצרות, ומתפרקת בבכי מותש רק מאוחר בלילה, כשהבית משתתק.
למחרת מיכאל חוזר. אני שמחה לראות אותו בבית, אם כי אני מתוחה מאד אחרי שלושה ימים קשים, ואני גם כועסת עליו. לי אין אופציה לקום ולברוח לכמה ימים מהבית, כי מישהו הרי צריך להמשיך לעבוד ולטפל בילדים. קשה לי לסלוח לו על שעזב אותי ככה. אני מעדכנת אותו בלקוניות בשיחה עם שרון, אומרת לו שביקשתי עוד קצת זמן כדי להתייעץ אתו ולחשוב, ושואלת מה אמר הרב.
“הרב לא רצה להכריע כשהוא שמע מי זה אבא שלי,” מיכאל אומר. “מה חשבתי לעצמי?”
יש סרקזם בקולו וקצת יאוש מהעולם הזה, ויש לי איזו תחושת סיפוק קטנה. נחמד שהוא התפכח.
הוא ממשיך. “הוא אמר שכיבוד הורים זה חשוב מאד, אבל שלום בית חשוב אפילו יותר.”
אני מתכוננת לשלוף ציפורניים. “אז גם הוא חושב שרות היא הקרבן כאן, ושהיינו צריכים לסגור הכל בשקט כדי ששלום הבית שלה לא ייפגע?”
לא שהיו לי ציפיות גבוהות, וכבר הכנתי את עצמי לתרחיש הזה ולמאבק שאצטרך לנהל. החלטתי שאתעקש לפגוש בעצמי את הרב בכל מקרה.
מיכאל ממהר לענות לפני שאני מספיקה לעבור להתקפה. “לא אתי, הוא התכוון לשלום הבית שלנו. הוא אמר שאת, האמא, יודעת מה נכון לבנות, ושאני צריך להקשיב לך יותר.”
*
שרה’לה שומעת בקול שלי בטלפון שאני לקראת קריסה, והיא נחלצת לעזרה. אין לה עצות חכמות לתת. היא בעיקר מקשיבה לי ומתרגזת יחד אתי על כל הנשמות הטובות ועל הלחץ המופעל עלינו. זה טוב לדבר עם מישהו שמבין מבפנים, והיא גם מציעה עזרה פיזית. היא מגיעה לשמור קצת על הקטנים אחרי הצהריים ומשחררת אותי ואת מיכאל לפרק זמן שקט עם נועה ועם אביגיל. חשוב להן מאד לראות את שנינו יחד אחרי השבוע הקשה שעבר עלינו, ואני רוצה לשתף אותן במה שקורה ולהחזיר קצת נורמליות ושפיות למשפחה שלנו. חשוב לי גם לראות איך מיכאל מגיב להן. המורכבות בינינו לא נעלמה כבמטה קסם בהוראת הרב.
אנחנו נוסעים לפארק מרוחק ולוקחים אתנו פיצה ובקבוק שוקו. השקיעה מוקדמת ועוד קצת קריר בערב, אבל לפחות יבש, והאוויר מבושם בריח של אחרי הגשם ושל תחילת פריחה.
אנחנו מוצאים לנו פינה שקטה מוארת במנורת רחוב יחידה, משקיפה אל המתקנים של גינת השעשועים שבמרכז הפארק.
יש משהו די מדכדך בגינות שעשועים בערב. הילדים והאמהות נעלמים מהשטח, מזדרזים לשעת ההשכבה, והנדנדות והמגלשות עומדות ריקניות ונטושות. אני מצטמררת למחשבה על השימוש שעושים חסרי הבית, לעתים נערים ונערות צעירים שלא רוצים לחזור הביתה בלילה, במגלשות הסגורות.
נועה ואביגיל דוקא שמחות שהמתקנים ננטשים, וממהרות לעשות סיבוב על הנדנדות, מזכירות לי כמה הן צעירות וזקוקות להשתובבות. מיכאל ואני מצטרפים אליהן על הנדנדות, משתחררים קצת מהבגרות הנוקשה, למרות שהגוף טיפה חורק והנדנדה לא כל כך נוחה לבעלי מידות כמונו.
אנחנו מתיישבים להסדיר נשימה. נועה ואביגיל מצטרפות, בעיקר בשביל הפיצה והשוקו. צר לי להרוס את הפסטורליה, אבל כמו תמיד הגעתי עם מטרה, ואני חסרת סבלנות, אז אני פותחת את הנושא ומשתפת את נועה ואת אביגיל בפרטי השיחה עם שרון, וגם קצת במסרים של יצחק מאיר. אני משתדלת מאד להיות עדינה ולא להעביר את הלחץ אליהן, אבל גם רוצה להיות כנה אתן ככל האפשר.
אביגיל מניחה הצדה את הפיצה. נראה לי שהיא איבדה לגמרי את התיאבון, ואני חושבת לעצמי שהייתי צריכה לחכות עוד קצת. אין ספק שהיא נלחצה מהדברים ששמעה.
“הם יכולים לבטל את הקבלה שלי לסמינר?” היא שואלת בחשש.
מיכאל מנסה להרגיע אותה. לבטל קבלה זה כמו להוציא מישהי מהסמינר, וצריכה להיות להם עילה ממש טובה לזה. הם לא יכולים לזרוק תלמידה משום שאחותה לא עומדת בתקנון למשל, אבל היא כן תהיה על הכוונת.
“אוף,” אביגיל אומרת. “אני בסך הכל רוצה להתחיל סמינר נורמלי, כמו כולן.”
יש משהו מאשים במילים שלה. היא נועצת את מבטה באדמה, אבל נועה קופצת.
“אז אני אשמה שאת לא כמו כולן?” היא רושפת אליה. “כי אני אחותך החריגה והמקולקלת? הייתי אמורה להמשיך לחיות את השקר הזה, למרות שאני לא מסוגלת ללכת ללמוד שם יותר בשום אופן. העיקר שנהיה נורמליים, נכון?”
“די, נועה,” אני מנסה להרגיע.
אבל נועה כבר באמצע ההתפרצות והיא לא מתכוונת לעצור. “לא אמא, אני לא מתכוונת לתת לך להשתיק אותי. אני יודעת שאת מספרת לעצמך שאת בצד שלנו, אבל גם לך וגם לאבא אכפת מהתדמית המושלמת של המשפחה שלנו וכל מה שאת רוצה זה להמנע ממריבות ושנהיה משפחה נורמלית ומאושרת.”
אני מתכווצת. נועה בהחלט יודעת לדקור בנקודות הרגישות. אבל אחרי כל החודשים האחרונים זה ממש לא הוגן. נועה כדרכה מתעלמת לגמרי מהעלבון שלי.
מיכאל נזעק להגנתי. “תתביישי לך נועה. מה את רוצה מאמא? היא עושה בשבילכן כל מה שהיא יכולה.”
יש נחמה בזה שמיכאל קם להגן עלי. מאז שהוא חזר המצב בינינו מתוח. אנחנו מסתובבים זה סביב זה ולא ממש מצליחים לדבר. לפחות מול החצים של נועה אנחנו עומדים יחד.
אבל נועה כבר באמצע התנופה והיא ממשיכה. “מתי?” היא שואלת בחדות. “מתי אמא עושה משהו בשבילנו? כשהיא בעבודה? כשהיא מטפלת בקטנים? כשאתה בורח מהבית והיא נכנסת לדיכאון? אנחנו אמורות לסמוך עליכם ולדבר אתכם כשאתם בכלל לא שם? אפילו לא ידעתם מה רובי עושה.”
זה לא יכול להיות שהיא אמרה את זה עכשו. אני רועדת בכל הגוף, מנסה להזכיר לעצמי שהפגיעה מדברת מהגרון שלה, שלמדתי מהספר “נרשם בגוף” להיות מוכנה לניסיון שלה להעמיד את האהבה והתמיכה שלי למבחן, אבל כל מה שאני רוצה הוא לקום ולעזוב. אני מלקה את עצמי יום יום ולילה לילה על שנכשלתי, שלא הייתי שם כשזה קרה, אבל האם באמת הייתי יכולה למנוע את הפגיעה? והאם יש בכלל דרך לתקן ולהיות אמא טובה דיה בשבילן? נראה ששום דבר לא מספיק ושאין לי עוד מה לתת.
“נועה תשתקי כבר,” אביגיל אומרת. “תפסיקי להיות כזו רשעית. את יודעת טוב מאד שזה לא אשמת אמא ושזה לא היה עוזר אם היא היתה יותר בבית. אהבנו ללכת לבית של רות ושל רובי, וזו את שאמרת שנשמור על זה בסוד.”
המילים של אביגיל רגישות כל כך, אני מרגישה איך הן מחזירות לי את היכולת להמשיך לנשום.
נועה מסתובבת חזרה לאביגיל, וממשיכה במונולוג הכועס שלה בעיניים רושפות. “נכון מאד, אביגיל. רק תזכרי שאני לא רציתי לספר לאבא ולאמא. ואת התעקשת. אמרתי לך שלא יצא מזה שום דבר טוב, ושסבא יצליח להגן על רובי הקדוש שלו בכל מקרה. אמרתי לך שאני מסוגלת להסתדר לבד. אז עכשו אני הרעה ואת רוצה שכולם יאהבו אותך ושרובי ישתחרר וימשיך לעשות מה שהוא רוצה? זה בדיוק מה שהוא אמר לי. שגם ככה אף אחד לא יאמין לי ושהחיים שלי ייהרסו. אם את רוצה תני לו לנצח אותך. אני רוצה להעיד ורוצה להוכיח לו שהוא טעה.”
אני עדיין שותקת, מרוקנת מכוחות ומתקשה להתאושש מהמתקפה הקטלנית. אביגיל בוכה עכשו, והדמעות שזולגות על לחייה מעלות בי צורך עמוק לקפוץ ולהגן עליה.
אבל היא עונה: “גם אני רוצה שהוא ייענש, ואני רוצה להראות לו שאני חזקה מספיק ולא חלשה כמו שהוא אמר, אבל זה קשה. ואולי זה באמת לא בסדר לצער כל כך הרבה אנשים. לי כן אכפת מעוד אנשים חוץ ממני, ואני באמת מרגישה כל כך אשמה.”
הכאב העמוק של אביגיל והעלבון הניכר של נועה מהביקורת המרומזת שלה מוציאים אותי סוף סוף מהקיפאון ומנערים אותי חזרה לתוך התפקיד האמהי והמגונן.
“את לא אשמה, אביגיל.” אני אומרת. “מה פתאום? אף אחת מכן לא אשמה ואף אחת מכן לא בחרה לפגוע באחרים. יש כאן אשם אחד מאד ברור בסיטואציה הזו. כולנו כועסים ופגועים מאד ואנחנו מוציאים את זה בלי להתכוון על עצמנו ועל האחרים, אבל זה לא אשמתכן ולא אשמתנו.”
קל לדבר… האמת היא שכשאני אומרת את זה אני חושבת על כולנו, ואני עונה גם לנועה ולעצמי. נועה לא אשמה בכאב הנורא הזה שיוצא ממנה על כולם, שתיהן בוודאי לא אשמות במה שקרה למשפחה שלנו ובצער של מיכאל על הנתק מהמשפחה שלו, מיכאל לא אשם בבלבול שלו ובמסירות שלו להוריו, וגם אני לא אשמה שאני לא אמא מושלמת וכל יכולה. כולנו עושים כמיטב יכולתנו במצב בלתי אפשרי.
“אני כן קצת אשמה,” אביגיל אומרת. “את לא יודעת שלא. בפעם הראשונה שרובי פגע בי זה באמת לא היה קשור אלי, אבל אני קפאתי. לא היה לי נעים ולא אמרתי לו להפסיק למרות שידעתי שזה לא בסדר. ואחר כך עוד חזרתי להיות אתו לבד בחדר. חזרתי בכוונה כי לא הייתי בטוחה שזה באמת קרה, ורציתי לראות אם זה אמיתי או שסתם דמיינתי, אז זו גם אשמתי.”
“אני כן קצת אשמה,” אביגיל אומרת. “את לא יודעת שלא. בפעם הראשונה שרובי פגע בי זה באמת לא היה קשור אלי, אבל אני קפאתי. לא היה לי נעים ולא אמרתי לו להפסיק למרות שידעתי שזה לא בסדר. ואחר כך עוד חזרתי להיות אתו לבד בחדר. חזרתי בכוונה כי לא הייתי בטוחה שזה באמת קרה, ורציתי לראות אם זה אמיתי או שסתם דמיינתי, אז זו גם אשמתי.”
האמירה החושפנית כל כך של אביגיל משתיקה את כולנו. מדהים כמה טוב היא מביעה את רגשותיה, ולא מתכנסת בתוך עצמה, עם היד בתוך התלתלים. כנראה שהטיפול הפסיכולוגי בכל זאת עוזר, ועבודת העומק מניבה פרות. היא גם מצליחה להחזיר אותנו לבסיס, לטראומה עצמה, והערפל של כל המסביב, של הלחצים ושל ההשלכות המשפחתיות והחברתיות קצת מתבהר, כשחוזרים להתמקד בילדה הקטנה שמפלצת ריסקה את עולמה התמים. נועה לא עונה. היא נראית מעורערת.
מיכאל מתעשת ראשון. הוא אומר, “מה שאת מספרת נשמע לי מאד נורמלי. זו התגובה הכי אנושית ונורמלית.”
“זה נכון,” נועה אומרת פתאום. היא מסתכלת עלי בהתנצלות ובחשש, ואני מבינה קצת יותר כמה היא מרגישה אשמה בצער שלנו וכמה היא צריכה לקבל כל הזמן את האישור שהיא לא שברה אותנו. שאנחנו מסוגלים להתמודד ולהמשיך להיות שם בשבילה.
“גם אני קפאתי ולא נלחמתי בו,” היא מודה, כמעט בלחישה. “פחדתי ולא עשיתי כלום. שתקתי. אבל דוקא לכן זה מרגיש שמכריחים אותנו עכשו שוב לשתוק. אני רוצה כבר להתגבר על הפחד הזה.”
אני מעיפה מבט במיכאל ויודעת שאני עונה בשם שנינו. “אף אחד לא יאלץ אתכן לקפוא עכשו,” אני אומרת בטון נחרץ. “זה טוב מאד שסיפרתן לנו. עכשו אתן לא לבד. אנחנו אתכן ונעזור לכן להלחם.”
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
